עשב, עשב, עשב; לכל אשר תפנה העין – רק עשב ושמים", כך סיכם ב־1907 את רשמיו מתיישב אירופאי שהגיע לאיזור סרנגטי, שמורת הטבע הגדולה ביותר של טנזניה והזירה הטבעית העשירה והססגונית ביותר של בעלי חיים עלי אדמות. המישורים המשתרעים בסמוך לקו המשווה ומדרום לו הם שהקנו לאיזור את שמו. סרנגטי, בשפה המסאית המדוברת כאן, פירושו "מישורים אינסופיים". ואכן, מישורי העשב משתרעים כאן מאופק עד אופק. אדמה ללא עץ וללא צל. את כל השטח מכסה אפר וולקני, שנפלט בעבר מלועו של אחד מתילי הגעש המתנשאים בשולי המישורים. יש הגורסים כי רדידות שכבת האפר מונעת מעצים לגדול במישורים אלה. לפי גרסה אחרת, מצוי באפר ריכוז גבוה של זרחן, יסוד המשביח את תנאי הקיום של העשבים ומשפר את מצבם בתחרות, והם מצליחים למנוע מהעצים מלצמוח לידם. בשנת 1929 הכריזה הפקידות הקולוניאלית על שטח המשתרע על פני כ־240 קילומטרים רבועים באיזור כמוגן מפני ציד. ב־1940 הגדילה הפקידות את השטח, וב־1951 הוא הוכרז כפארק לאומי. בשל חיכוכים עם המסאים על זכותם לשטחי מרעה עבור הבקר שלהם, צומצמו גבולות הפארק, אך גם כך הוא ענקי וגודלו כמחצית שטחה של ישראל.
את השם "סרנגטי" שמעתי בראשונה לפני כ־50 שנה. היה זה בימים של טרום הטלוויזיה, וסרטי טבע היו מוצר נדיר. לקולנוע "מגדלור" היה אז מעין מונופול על סרטי הטבע המעטים שהוקרנו בתל־אביב. באחד הימים, בראשית שנות השישים, הוקרן בו הסרט "Serengeti Shall Not Die". בסוף שנות החמישים, עם התגברות הלאומיות בקרב תושבי המושבות האירופיות באפריקה, הוטרדו חובבי טבע ברחבי העולם מעתידן ומגורלן של חיות הבר ביבשת. בלב רבים קינן החשש כי עצמאותן של המדינות האפריקאיות עלולה לשים קץ לשמורות שבתחומיהן. החשש היה כי המקומיים יראו בהן חלק מהמורשת הקולוניאלית, שהפקיעה אדמות טובות מהילידים להנאתם של פקידי ממשל ושל קומץ תיירים הרפתקנים. התיירות העממית עוד לא היתה מפותחת, איש לא חזה את היקפה ולא שיער כי היא תשמש אבן יסוד בכלכלתן של רבות ממדינות אפריקה המתעוררת. רבים היו שותפים לחשש, אך מעטים נחלצו לעשות מעשה. כאלה היו ברנרד ומייקל גרז'ימק, אב ובנו. סרטם, "בל ימות סרנגטי", נועד ליצור דעת קהל אוהדת לשמירת סרנגטי בפרט והפארקים ברחבי אפריקה בכלל. הסרט זכה, ולא בכדי, בפרס האוסקר לסרטים דוקומנטריים, ולהצלחה עולמית. בשנת 1959 פורסם גם הספר "בל ימות הסרנגטי", ועל כריכתו שמותיהם של שני המחברים, ברנרד ומייקל גרז'ימק. אולם מייקל, שצילם את רוב הסרט, לא הספיק לכתוב ולו מלה אחת בספר. הוא נהרג קודם לכן. במשך שהותם בסרנגטי, ב־1958, הרבו האב ובנו לטוס – הן לצורך מחקריהם והן לצורך צילומי הסרט. באחת מהטיסות הללו התנגש המטוס בנשר וצנח ארצה. מייקל נהרג במקום. הוא נקבר עוד באותו היום על שפת מכתש הנגורונגורו (Ngorongoro), ומעל לקברו נבנה גל אבן צנוע. רבים מהחולפים לידו, בדרכם לסרנגטי, אינם מודעים כלל לקיומו. ב־1987 הוספה לגל האבן לוחית המנציחה את ברנרד גרז'ימק, שהיה היוזם לסרט והבמאי שלו, ובתחתיתה נכתב: "במקום לחרף את החושך, עדיף להדליק נר".
מראהו המוזר של הגנו לגנו הבודד דמות מוזרה: כתפיו גבוהות מחלקי גופו האחוריים וגבו נטוי באלכסון. גולגלתו צרה ומוארכת ופיו רחב ושטוח; פה זה משמש כמקצרה יעילה ביותר לעשב, מזונו הבלעדי. ארובות עיניו קבועות בחלקה העליון של הגולגולת, וכך הוא יכול להשקיף על סביבתו גם כשפיו עסוק באכילה. להשלמת התמונה, מתנשאות מקודקודו שתי קרניים, מעין קרני פרה, ואילו זנבו ארוך ושעיר כזנב סוס. לא בכדי אומרים על הגנו כי הוא נראה כיצור שתוכנן על ידי ועדה והורכב מחלקי חילוף שנלקחו ממגרש גרוטאות. הגנו הוא אחד היונקים היחידים הנודדים מדי שנה נדידה ארוכת טווח. עם תחילתה של עונת היובש, בסוף חודש מאי, מתחילים מאות אלפי פרטים של בעל חיים זה לצעוד בחיפושיהם אחר מרעה טרי. בתחילה הם נעים בתחומי סרנגטי לכיוון צפון־מערב, אחר כך הם ממשיכים לנדוד צפונה – לעבר מסאי מרה שבדרום קניה. הם מתקדמים בטורים הנמשכים עד אין קץ, ונראים ממרחק כמחרוזות ארוכות השזורות חרוזים שחורים. תוך כדי תנועתם הם אינם מפסיקים לגעות במקהלה רבתי: "גנו… גנו".
לאחר ששהו חודשיים ויותר במסאי מרה, מתחילים העדרים לשוב על עקבותיהם ולנוע דרומה. לקראת דצמבר הם חוזרים לסרנגטי ומתפרשים שוב על פני המישורים, לאחר שנעו בדרכים שמונה־תשעה חודשים וחלפו על פני כ־800 קילומטרים. הנקבות ממליטות כאן. שלא כמו רבות מנקבות בעלי החיים בסוואנה – הפורשות מעדריהן לקראת ההמלטה, מתבודדות ומחפשות מקום מסתור להמלטת צאצאיהן – ממליטה נקבת הגנו, שכל חייה בעדר, בין חברותיה, בתוך המהומה והצפיפות. נקבות הגנו מותאמות היטב לחיי הנדודים, ובעת סכנה, כמו התקרבות של טורף, ביכולתן לעצור את ההמלטה ולחדש אותה בחלוף האיום. רוב רובן של ההמלטות – מאות אלפים במספר – מתרכזות בפרק זמן קצר, שנמשך כשלושה שבועות בלבד, במהלך החודשים ינואר־פברואר. סיכויי ההישרדות של עגלים המקדימים את עונת ההמלטות, כמו גם של אלה שאיחרו אותה, מועטים ביותר, ורובם נטרפים. ההמלטה הסימולטנית בזמן ובמרחב "מוהלת" את סכנת הטריפה בין פרטים רבים ומגבירה את סיכוייו של כל עגל ועגל. ההמלטה מתרחשת לרוב בשעות הבוקר המוקדמות. העגלים עומדים על רגליהם כעבור חמש עד שבע דקות, ובחלוף עוד זמן קצר הם כבר מסוגלים לרוץ אחר אמם ולברוח מהטורפים הרבים, המייחלים ומצפים לכירה הדשנה שמתחדשת כאן מדי שנה. אריות, נמרים, ברדלסים, צבועים מנומרים, תנים שחורי גב וטורפים אחרים ממתינים ומתקבצים מסביב.
חיפוש המחלצות הירקרקות וכך, באחד מימי פברואר לפני כעשור, היינו בדרכנו לסרנגטי. "את כל הדרך הזו נצטרך לעשות גם בחזרה?", שאל אחד המטיילים חמש שעות לאחר שיצאנו מהלודג' המשקיף על ימת מניארה (Manyara) שבטנזניה. שער הכניסה לשמורה היה עדיין מאיתנו והלאה. אורכה של הדרך, לפי המפה, הוא כ־130 קילומטרים בלבד, אך המהמורות אינן מסומנות בה. הנוף אמור היה לקבל את פנינו במחלצות ירקרקות, אך מאז תום גשמי הזעף ששטפו את מזרח אפריקה שנה קודם לכן בגלל ה"אל ניניו", חלה עצירת גשמים. בשטח טפטפו טיפות מעטות. העשב נותר בעלפונו, מכוסה אבק, והנוף הצהיב פניו, כמעט כמו בעונות היובש. האם יתנהגו עדרי הגנו לפי הספר? האם הם ימליטו גם בשנת בצורת? והיכן תתרחשנה ההמלטות? "השנה, בגלל היובש, לא רואים עדיין את הגנו במישורים. הם נמצאים באיזור הגבעות", אמר אחד הריינג'רים בשער השמורה. מישורי העשב תופסים כ־20 אחוזים משטחה של השמורה, והיתר – גבעות המכוסות בסבכי שיחים ועצים. בתחומי הגבעות סלולות רק דרכים מעטות וקשה לנוע בהן, ובשל הטופוגרפיה ועצי השיטה הרבים – טווח המבט מוגבל אף הוא. באין גנו במישורים אי־אפשר לראות גם את מעגלי החיים הנרקמים סביבם – אכילה ושתייה, המלטה ויניקה, מארב, מנוסה וטריפה. המידע הטרי שקיבלנו לא היה, איפוא, מעודד במיוחד. במישורים נראו רק צבאים משני מינים: האחד גדול ובהיר, הנקרא צבי גרנט על שמו של ג'יימס גרנט, שהתלווה בשנת 1860 אל ריצ'רד ברטון בחיפושיו אחר מקורות הנילוס. השני קטן וערמוני יותר, משני צידי גופו בולט פס בצבע שחור וזנבו השחור רוטט על רקע אחוריו הלבנים. כינוי החיבה שלו הוא "תומי", על שמו של החוקר ג'וזף תומסון, אשר סייר במזרח אפריקה בסוף המאה ה-19. שני מינים אלה נראו בהמוניהם בעדרים גדולים אך דלילים, אולם בינתיים הם ורק הם.
עד שהחלה הגלישה הגדולה: מרחוק הבחנתי בהמוני נקודות קטנטנות וכהות. מבט במשקפת אישר כי אין זה מקסם שווא. היו אלה עדרי גנו. המוני גנו וזברות גלשו מהגבעות אל המישורים, חשים כנראה בגשם המתקרב. באותו ערב החלה סופת ברקים ורעמים, וגשמים עזים שטפו את המרחב. די היה בטיפות גשם מעטות והעשב כמו נצבע בצבע מים. לא חלף יום, והנוף כבר חייך אלינו בגוון ירקרק. עד מהרה התחלנו להבחין בין המוני הגנו גם בעגלים. מגחונם השתלשל עדיין חבל הטבור, עדות לגילם הרך. קולות פעייתם נשמעו מכל עבר. אמהות רבות, שבהעדר מרעה ירוק לא הצליחו לייצר חלב בעטיניהן, נטשו את ולדותיהן מיד לאחר ההמלטה, והעגלים הרכים, נטושים ומעוררי רחמים, געו ותרו אחריהן. לעגלים שזה עתה נולדו אין תמונה מוגדרת כיצד אמורה להיראות אמם. במצב רגיל הם אינם זקוקים לכך: באמצעות חוש מולד הם "יודעים" כי עליהם להתלוות אל הגוף הראשון שנע לידם, ועל פי רוב תהיה זו אמם. אולם בשל הבצורת מיהרו אמהות רבות לנטוש עוד בטרם נחתמה דמותן במוחם, והעגלים הצעירים ניסו לאמץ כאֵם כל מה שנע לידם – תן שחור גב שנמשך אל קולות הגעייה בחיפושיו אחר טרף, נשרים שסעדו מגנו צעיר שגווע ברעב ואפילו את כלי הרכב שלנו.
מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה? לעיתים מזומנות נוטות הזברות להשעין את ראשן, האחת על גב רעותה. זו מחווה ידידותית, שתועלת בצידה: היא מעניקה לצמד תצפית היקפית לצורך התרעה מוקדמת מפני טורפים. ואמנם, הגנה הוא שם המשחק בסרנגטי. בלעדיה אין כל סיכוי לשרוד כאן. היצמדות הזברות לעדרי הגנו גם היא אמצעי הגנה. אריות מעדיפים לטרוף גנו. מן הסתם, בשרם ערב יותר לחיכם, ובציד גנו האריות גם אינם מסתכנים בבעיטה עזה, שעלולה להיות מנת חלקם אם יצודו זברה. כך משמשים עדרי הגנו מעין פוליסת ביטוח לזברות. בעבר האמינו כי גם לדגם הפסים של הזברה תפקיד בהגנה מפני טורפים, בכך שהוא מטשטש את דמותה. לו היתה זו אכן הסיבה לכך שהזברה לובשת פיג'מה, סביר היה כי בסייחים צעירים, שטרם התפתחו בהם מלוא הכישורים הפיזיולוגיים, ועל כן הם חשופים יותר לסכנת הטריפה, יהיה דגם זה בולט יותר. מתברר כי אין זה כך; נהפוך הוא, בסייחים הצעירים הפסים הכהים אינם שחורים אלא חומים, ואילו הרקע אינו לבן אלא בז'. צבעם דומה יותר, איפוא, לצבעם של רוב בעלי החיים בסוואנה, כגון צבי, אימפלה, קודו או איילנד, והוא צבע ההסוואה ההולם לנוף חיותם. הזואולוג הבריטי דזמונד מוריס מפרט באחד מספריו תשע תיאוריות שונות המנסות להתמודד עם חידת דגם הפסים של הזברה. כיום נוטים לחשוב כי הדגם המפוספס נועד להסוות את הזברה מפני זבוב הצה־צה. לזבוב זה יש עיני תשבץ, ולפי הטענה, הדגם המפוספס אינו נראה בהן. הזבוב נושא טפיל העלול לגרום למחלת השינה – אחת המחלות הטרופיות הקשות ביותר, המהווה את אויבן העיקרי של הזברות הבוגרות. אויביהם העיקריים של הזברות הצעירות, לעומת זאת, הם הטורפים למיניהם; וכהגנה מפניהם עדיף צבע הסוואה רגיל ולאו דווקא מפוספס, ואם כבר מפוספס – אז שלא יהיה בולט מדי.
ממלכת האריות טריטוריה של להקת אריות משתרעת על פני כ־100 קילומטרים רבועים, ועל כן קשה מאוד לצפות מראש היכן ומתי אפשר יהיה לראותם. לאיתור אריות מקובלות שתי דרכים: האחת – לנסות לגלותם; אלא ש"גילוי אריות" אינו משימה קלה. הם מרבים לרבוץ בצל, בתוך עשבייה גבוהה, כמעט ללא תזוזה. השיטה השנייה, המניבה לרוב תוצאות טובות יותר, היא לחפש ריכוז של מכוניות חונות. אלה מסמנות, על פי רוב, "אטרקציה", ולעיתים מזומנות תהיה זו להקת אריות. מרגע שמגלים אריות אין קושי, בדרך כלל, להמשיך לעקוב אחריהם. בניגוד לגנו, לצבאים ולג'ירפות, הממהרים להתרחק מכלי רכב, נותרים האריות במקומם, מתעלמים מהתיירים, מבליל שפותיהם ומטרטורי מצלמותיהם. הם ממשיכים בשגרת יומם, ואפשר לצפות בהם מחזרים, מזדווגים, מיניקים, אוכלים ואף יוצאים לציד, כשגופם השרירי דרוך ומתוח. אבל צריך מזל כדי לראות אריות באחת מפעילויות אלה: שגרת חייהם של האריות מורכבת מהרבה מנוחה ושינה – כ־20 שעות ביממה בממוצע. באחד המקרים ראינו להקת אריות שרבצה באותו מקום, ללא תנועה, במשך 36 שעות רצופות.
מיטב הרפרטואר החתולי אף על פי שניכר בגורים כי לא היו בני אותו גיל וגודל, ינקו כולם מכל אחת משלוש הנקבות. בחלב של כל אחת מהן מצויים נוגדנים שונים, וכך מקבלים הגורים חיסון טוב יותר נגד מחלות צפויות. על פרוותם, ובעיקר על שוקיהם ובטנם, אפשר היה להבחין בסימני נימור הדומים לאלה של הנמרים, אף כי צבעם היה בהיר יותר. מקובל לחשוב כי מוצאה של משפחת החתוליים, שהאריה נמנה עם בניה, הוא ביערות ובסבכים. בנופים אלה חי כל אחד מבני המשפחה לבדו. הדגם המנומר משפר את ההסוואה ביער ובסבך, שבהם מתחלפים כתמי אור בהירים בכתמים מוצללים. בניגוד לבני משפחתם, הסתגלו האריות לחיים בנופיה הפתוחים של הסוואנה, מבעלי חיים יחידאים הם הפכו לחברותיים וגם צבע פרוותם השתנה לבז'־צהבהב אחיד, התואם את רקע הצמחייה היבשה; אך בצעירותם הם כמו שומרים אמונים לדגם המקורי, המרמז על מוצאם.
שני האריות שהתבודדו משאר חברי הלהקה ליקקו זה את זה והתחככו, ונראה היה כי תוך דקות ספורות נצפה גם באקט שיגרום כ־110 ימים לאחר מכן להמלטת גורים. ייחום האריות נמשך ימים אחדים, ובמשך פרק זמן זה הם עשויים להזדווג עשרות פעמים. המתנו. בעודנו ממתינים, הבזיק בפנסיו רכב שטח שהיה במרחק כקילומטר מאיתנו. הבזק כזה הוא סימן מוסכם בסוואנה, קריאה להתכנסות. לפי הנוף שבו נמצא הרכב, היה ברור כי מדובר בברדלס. אך מה עושה הברדלס? נח? במקרה כזה עדיף להיות ליד האריות. אבל אם הוא מנסה לצוד? התלבטנו. להפסיד כאן אירוע שנראה מבטיח או לעבור למערכה השנייה, שהתסריט שלה אינו ידוע? בסופו של דבר, התעייפו האריות זה מזה ואנחנו פנינו לכיוון הרכב המבזיק. זוג ברדלסים אכלו אנטילופת סוף, שאותה צדו דקות קודם לכן, ופיהם היה אדום מדם. |