תפריט עמוד

צרות בגן עדן – פרק 3

המלצר סקר אותי מלמעלה למטה. הג'ינס ונעלי ההתעמלות שלי לא התאימו למלון אוריינטאל, גם לא ליד הבריכה. דותן נאור, חוקר פרטי, יוצא לתאילנד בחיפוש אחר ישראלית שנעלמה. פרק שלישי מתוך ספרו החדש של יגאל צור "צרות בגן עדן"

הקדמת המחבר:
בחרתי פרקים מתוך "צרות בגן עדן" שעומדים ברשות עצמם, ישמרו את קו העלילה, יביאו משהו מהעושר והניחוח של המיקרוקוסמוס שוקק דמויות כחול לבן – תרמילאים זרוקים, נזירים בודהיסטיים ישראלים, פושעים נטולי עכבות. יחד עם זאת יראו משהו מבנגקוק, כפי שאני מכיר אותה, כפי שלמדתי לאהוב אותה לאורך שנים רבות.

בתמצית קצרה על הספר:
דותן נאור, חוקר פרטי, שקוע בדכדוך קיומי מתמשך. כשהוא מתבקש לצאת בעקבותיה של סיגל ברדון, בחורה ישראלית יפהפייה שנעלמה בבנגקוק, אין לו יותר מדי חשק לזה. אבל יש לו בתאילנד כמה קשרים מפעם, והוא מכיר היטב את בנגקוק של חיי השוליים, וממילא הזוגיות שלו עם מירה מתרסקת – אז אולי בכל זאת יועיל לו קצת אקשן במרחקים.

אלא שעד מהרה מתברר לדותן כי מה שממתין לו שם מפותל וסבוך מכפי שהעלה על דעתו, וכי הוא שועט לקראת הישאבות אל חור שחור בעברו שלו.

* * *
מאז ומתמיד היה בית הקפה של האוריינטאל המקום הטוב ביותר לשבת בו, להרהר על החיים ולצפות אל נהר הצ'או פאייה. המראות כאן לא השתנו הרבה מאז עלה ג'וזף קונראד בפיקוד הראשון שלו על ספינה שנשאה את השם "אוטאגו", יצא מהמפרץ של סיאם לתוך הנהר וכתב, "הנהר, איי… פיסה משונה של מים".

הנהר היה רחב ופתוח לעבר העיקול שלו בדרום, זורם במתינות וסואן בפעילות: אסדות גדולות עמוסות לעייפה בחול ובחצץ, כמעט מתחת לקו המים, קשורות בכבלים אל גוררת קטנה ועמלנית; סירות נחש ארוכות ואלגנטיות רועמות במנועיהן, מתפתלות בין האיים הצפים של יקינטון המים הפורח בכחול, חותכות אלכסונים מסוכנים ליד האסדות; מעבורות מגושמות חוצות מצד לצד בנתיב הקצר ביותר, מעבירות נוסעים מצד הנהר של העיר טונבורי אל צד הנהר של בנגקוק, ולהפך; אוטובוסי נהר מתנהלים עמוסים מתחנה לתחנה, השמלות הכתומות של הנזירים העומדים על הסיפון הם כתם צבע שבולט למרחוק ומשדר שלווה ומתינות אל עולם גועש תמידית ומסוכן לפרקים.

היא ישבה ליד אחד השולחנות במרפסת החיצונית הצופה אל הנהר. "אני דותן", אמרתי כשנעמדתי לידה. היא הרימה את עיניה והצלה עליהן בכף ידה, למרות השמשייה הלבנה הרחבה שעמדה פרושה מעל שולחן העץ. היו לה עיניים ירוקות, בהירות, גדולות. לחצנו ידיים. שנייה אחת יותר מדי. לשנינו. "אני רעות". צחקנו. עברנו את שלב הפורמליות, כנראה.

מלצר הגיע, נעמד על יד השולחן וסקר אותי מלמעלה למטה. הג'ינס ונעלי ההתעמלות שלי לא התאימו למלון אוריינטאל, גם לא ליד הבריכה. רעות הזמינה לעצמה קפה קר. היה לי בראש אספרסו קצר כפול אבל אמרתי, "אני אשתה ג'ין עם טוניק". ממש לא המשקה שלי. פחות מזה בבוקר. אבל אין משקה כמו ג'ין מול מים זורמים בתנועה קצובה ורוגעת. ישבנו והסתכלנו אל הנהר. היה אפשר לחשוב שהתמונה פסטורלית.

"שעה נעימה," אמרה רעות, "אולי השעה הכי ידידותית ביותר של היום בבנגקוק. אחר כך הכול נהיה כל כך לוהט". הקול שלה צייר את הדברים, כאילו בזמן שדיברה טיילה מברשת צבע מעודנת באוויר וצבעה את העולם כפי שתיארה אותו, ולרגע היתה רק דרך אחת לראות את העולם – הדרך שלה. הדקלים שסביב שולחנות בית הקפה נעו ברוח הקלה של הבוקר, צמרותיהם יוצרות תנועה גלית משובבת עין. הנהר בהק בכחול מתכתי כמראה חלקה. אין לאן להיחפז, מה שהיה הוא מה שיהיה. לגמתי עוד לגימה ותהיתי. הג'ין היה אותו ג'ין, הטוניק בעבע והלימון היה ככל הנראה ליים. כל היתר בא ממנה.

היא היתה איכשהו דומה להפליא לאחותה, ובכל זאת ההפך הגמור של הטיפוס שהצטייר מן התמונות של סיגל. היא היתה לבושה בבגדים קלים, ולידה על הכיסא היה כובע קש, כמו של נשים אירופאיות כשהן יוצאות לספארי, עם מטפחת בד קשורה סביבו וזוג משקפי שמש כהים מונחים לידו. למעט ציפורני ידיה, שהיו צבועות בלכה האדומה ביותר שראיתי מעודי, היא היתה המראה הרחוק ביותר מבחורה של פיק-אפ, ובקולה לא היה שום סימן של "היי, בוא הנה". יופי מעודן ומאופק. אגלי זיעה זעירים כמו טיפות של טל הבוקר היו על מצחה בקו השיער, ובאותו רגע רציתי להיות יונק הדבש שלה, לרפרף סביבה ולשכוח מהעולם.

"מכאן נראה כאילו אנחנו נמצאים בגן עדן", אמרה.
"לא מהזווית שלי," אמרתי.
היא נתנה לזה לשקוע; שלחה אלי מבט אבל לא מיהרה להגיב. מבחוץ אולי נראינו כמו בני זוג שכבר אמרו זה לזה את כל מה שאפשר לומר במחזור חיים אחד ועכשיו הם יושבים וצופים על מהלכו של הנהר ומשחזרים את מסע חייו מראשיתו ועד לסופו בדלתא המפוצלת.
"אתה מוכן לספר לי קצת על עצמך?"
לא עניתי מיד. הדלקתי סיגריה. קאמל. אני לא עושה את זה לעיתים קרובות. מעולם לא עישנתי ממש, אבל אני תמיד נושא קופסה שלהן בכיס, לאותן הזדמנויות שבהן אני באמת משתוקק לטעם הנפלא של הטבק. אחרי שתי שאיפות עמוקות, כשהעשן התרומם מול המים עמוסי הטין של הנהר, הבטתי בה. "הקורות חיים שלי לא משהו. אין הרבה מה לספר. בן ארבעים ושלוש. הלכתי לבית ספר תיכון. אני עדיין מצליח לדבר עברית כשצריך. עבדתי במשרד ממשלתי שקשור לביטחון. אני עכשיו בסוג של חופשה".
"ארוכה?" היא שאלה.
"בעיקר לא ברורה".
"זה לא נגמר בטוב?" היא מחתה את פניה במגבון לח שהוציאה מהתיק שהיה מונח על הכיסא לידה.
"מצאתי את עצמי יום אחד עומד גבוה על סולם מתנדנד", אמרתי בתקיפות מסוימת. השאלה המציאותית הישירה שלה הכעיסה אותי. "זה לא מצב שאפשר לגרור אותו הרבה זמן. או שאתה מתיישר או שאתה נופל".
היא נתנה בי מבט ארוך ומחפש, ואז שאלה, "מה אתה יודע על המשפחה שלי?"
"מהמעט שקראתי עליך הבנתי שאת עשירה מאוד. מצב משפחתי: גרושה. היה אחד נמרוד מרחב, שהיה בעלך. גם הוא בא מבית עם כסף. נעלם בשלב זה או אחר מהתמונה. אבא שלך תעשיין. מה שנקרא יושב טוב. יש לך אחות…". השתתקתי. המלצר הנודניק עבר ושאל אם אני רוצה עוד משקה. הנהנתי.
"תמשיך", היא אמרה, אבל המבט שלה היה מרוחק ותר את הנהר.
"אחות יפה ופרועה. סיגל. אני חושב שהיא כרגע בצרות".
היא הסיטה לעברי את עיניה במהירות, אחר כך חזרה להביט בנהר. מזל שהוא היה בסביבה. שוב מחתה בעדינות את פניה. "אתה חושב?". זה בא ממרחק, ממקום שלא הכרתי, לא המקום שבו חשבתי שנמצאים יחסים בין אחיות. אבל מה אני יודע? המלצר הביא את המשקה והניח אותו לפני. כשהוא התרחק אמרתי, "אני חושב, ואני גם מתחיל לדעת". ואחר כך הוספתי, כי זה היה הרגע, "בואי נסדיר את זה בינינו. אני כאן כי המשפחה שלך, אני מניח שאביך, פנתה למשרד שלנו. אני אוהב לבוא לבנגקוק, אבל לא היתה לי סיבה מיוחדת הפעם אלמלא הפנייה".

היא הביטה בי במבט הכי ברור והכי ישיר שאפשר. "נניח שמה שאתה אומר על סיגל נכון, מה היית עושה כצעד ראשון?"
"את הצעד הרגיל," אמרתי. "תקשיבי, בנגקוק היא עיר גדולה, ויש לה שם מאוד ארוך שאף מערבי לא יכול לבטא אותו כמו שצריך. קרונג טפ מהאנאקהון אמון ראטאנקוסין – וככה זה ממשיך מאה שישים ושבע אותיות. אז בעיר עם שם כזה את חושבת שלמישהו אכפת מבחורה ישראלית אחת שנמצאת בצרה, גם אם היא יפה? בבנגקוק, מי שיורד מתחת לפני השטח בדרך כלל לא עולה יותר למעלה". היא שתקה, המשיכה להספיג את הזיעה מצווארה ואמרה, "אני לא אוהבת את הדרך שבה אתה מנסח את הדברים".
"זה לא אני", אמרתי, "זאת הדרך שבה החיים כאן מנסחים אותם. אני יכול להבין אם את לא רוצה לראות את זה ככה".
היא שתקה. אחר כך הסתכלה בי במבט קשה ואמרה, "אני לא יודעת למה אני יושבת כאן ושותה איתך".
"כי חשבת שאולי אני אוכל לומר לך משהו על סיגל שיפתור את התעלומה איפה היא, וסיגל תופיע ותיפול לתוך זרועותיך והכול יישכח. אבל היעלמויות כאלה לא נפתרות בהנפת מקל קוסמים והוקוס פוקוס. סיגל נעלמה, זאת עובדה. כשאנשים נעלמים במזרח זה בדרך כלל משתי סיבות: הראשונה היא שהם רוצים להיעלם, והשנייה היא שמישהו דואג להעלים אותם. בואי נקווה שסיגל נמצאת בקטגוריה הראשונה, כי לצערי, בשנייה, בדרך כלל אין הרבה מה לעשות חוץ מלחפש, ובמקרה הטוב אולי למצוא גופה".

המשך יבוא… בשבוע הבא נפרסם פרק נוסף מתוך הספר

לפרקים קודמים: פרק א', פרק ב'

פרק מתוך הספר "צרות בגן עדן", מאת יגאל צור, בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן. להזמנת ספר לחצו כאן >>


שוק בעלי החיים בבנגקוק

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.