טרק מון בלאן – TMB

תרמיל וגזייה לצד סימון הטרק TMB

את שאמוני ניתן לתאר כמתת האל לספורטאי האקסטרים – מגרש המשחקים הגדול בעולם. שאמוני, שממוקמת בלב עמק עמוק ממש מתחת לפסגת המון בלאן, קנתה את עולמה בשנת 1786, כאשר יצאו ממנה שני הרפתקנים, Jacques Balmat ורופא העיירה Michel Paccard, כבשו את פסגת המון בלאן והפכו לחלוצי ספורט טיפוס ההרים המודרני. מאז משמשת העיירה כמרכז הבלתי מעורער של טיפוס ההרים באירופה, וברחובותיה הציוריים מסתובבים מטפסי הרים, גולשי סקי וסנובורד, רוכבי אופניים וטרקרים רבים. למי שלא מעוניין לטפס על הר או לדווש במורד, ישנם מסלולי הליכה רבים, שגולת הכותרת שלהם היא מסלול ה-TMB, שאורכו 11- 12 יום והוא מעגלי לחלוטין. מפאת קוצר זמן החלטנו ללכת רק את חציו הצפוני, כך שבשישה ימי הליכה נבקר בצרפת, בשוויץ ובאיטליה. שלוש מדינות בשישה ימים נשמע לא רע…

בדרך ל- Fenetre d'Arpette, הנקודה הגבוהה ביותר במסלול

היום הראשון: הרכס האדום והאגם הלבן

את היום הראשון התחלנו בהליכה לכיוון הרכבל שיוצא מהעיירה. עלינו אל "הרכס האדום" הנמצא אל מול המון בלאן, ואשר מספק תצפיות מדהימות אחת אחרי השנייה אל הרכס האדיר. לאחר הליכה כיפית של שעתיים, הגענו לרכבל נוסף, שלקח אותנו לנקודה גבוהה יותר מהמסלול הרשמי, אך חסך לנו עלייה רגלית לאגם הלבן – אחד האגמים היפים באזור. משם, ירידה חדה דרך סולמות הביאה אותנו בחזרה לעמק, ללינה באחת מהבקתות הקטנות הפזורות שם. יום ראשון עבר בשלום.

היום השני: אין גבולות

היום השני מספק את מעבר הגבול הראשון שלנו לשוויץ. קנינו את ארוחת הצהריים בסופרמרקט מקומי – לחם, נקניק, גבינה – והתחלנו בעלייה מפרכת חזרה לרכס ולעבר COL DE BALME – האוכף שמסמן את קו הגבול. אם אפשר לקרוא לזה גבול: בקתה קטנה וציורית שמגישה קפה, בירה וסנדוויצ'ים, וזהו. למרות שאני נמצא הרבה באזור וחייתי תקופה באירופה, עדיין קשה לי להתרגל לאין גבולות האלה. מה"גבול" ירדנו ירידה חדה לעיירה השוויצרית TRIENT והתמקמנו במלון לשינה. למרות שאין גבול "אמיתי" בין המדינות, המעבר מורגש מיד. ירידה של 650 מ', וחזרה אחורה של לפחות 20 שנה. אותן פרות מפוסלות, אותו שוקולד ואותם שעוני קוקייה שהיו תלויים לנו בבית כשהיינו ילדים.

פסטורליה אלפינית. בקתות לינה באזור האגם הלבן

היום השלישי: בסוף כל עלייה מצפה ירידה

היום השלישי סיפק לנו את אחת מפסגות הטיול. מאחר שמזג האוויר היה טוב, החלטנו לנטוש את המסלול הרשמי וללכת בקטע אלטרנטיבי שמטפס ל-FENETRE DE ARPETTEZ, החלון של עמק הארפט והנקודה הגבוהה ביותר שאפשר להגיע אליה במסלול. כאן נדרשת אזהרה: אל תנסו לטפס אם יש ספק לגבי מזג האוויר! היום התחיל בטיפוס של 1,500 מ' שלקח לנו ארבע שעות והביא אותנו מותשים לפסגה. הנוף היה שווה את המאמץ, גם אם היינו זקוקים לרבע שעה של התאוששות על מנת לראות אותו.

ביום הזה גם למדנו על בשרנו את התשובה לשאלה: "מה יש יותר, עליות או ירידות"? עכשיו היינו צריכים לרדת את אותם 1,500 מ' תלולים וחלקלקים מהצד השני. בסופו של יום מדהים ומפרך הגענו לעיירת הנופש CHAMPEX והתמקמנו בבקתה לחוף אגם קטן שצמוד לעיירה.

ירידה בסולמות מהרכס האדום. מה יש יותר – עליות או ירידות?

יום הרביעי: קיטש שוויצרי נפלא

היום הרביעי, שגם היה הקל ביותר בטיול, סיפק לנו את שוויץ במלוא תפארתה – קיטש נפלא, שלא השתנה מאז שנות השבעים. את היום התחלנו בירידה דרך יער מלא פטריות מהאגדות: גדולות, אדומות ועם נקודות לבנות. רק הדרדסים היו חסרים להשלמת התמונה… לאורך כל הדרך היו סביבנו פסלים של סנאים, פטריות, פרות ושאר חיות מפוסלות בגזעי עץ כרותים. המשכנו בהליכה קלילה במעלה העמק, לאורך כפרים קטנים מלאים בגינות מטופחות עם פרות מיניאטוריות וגמדי גינה. שוויץ… בסוף היום הגענו לבקתה אלפינית מבודדת ומקסימה שבה בילינו את הלילה.

היום החמישי: המון בלאן מהצד האיטלקי

היום החמישי סיפק לנו את מעבר הגבול הבא – משוויץ לאיטליה. עלייה מתונה ומתמשכת הביאה אותנו ל-COL DE FERRET, מעבר הגבול לאיטליה. הפעם אפילו בקתה קטנה אין, אבל הנוף… המון בלאן נגלה לעינינו בשנית, הפעם מהצד האיטלקי, הפראי יותר. לאחר מנוחה קלה התחלנו את ירידתנו הארוכה לעמק FERRET שמתחתנו. בדרך נגלו בפנינו שתי תופעות: לאחת ניתן לקרוא הישראליות הקלאסית ולשנייה – אירופה במיטבה. הישראליות התגלתה בזוג מטיילים ישראלים שפגשנו בדרך, נושאים תיק גדול בהרבה מהדרוש וצועדים בסנדלים, כאילו לא הבינו למה כל עמי האזור הולכים בנעלים סגורות… והמפגש השני היה עם כיתה של ילדים צרפתים בטיול שנתי. ילדים בני 11 ו-12, מטיילים בחברת שני מורים, באותו מסלול בן שישה ימים שאנחנו הלכנו, רק הפוך. אמיר ואני מדריכים טיולי בתי ספר במקצוענו, וכמובן שמיד חשבנו איך זה שילד צרפתי מסוגל ללכת שישה ימים בעוד שילד ישראלי לא מסוגל ללכת שישה ק"מ בטיול שנתי? לא לנו הפתרונים.

מעבר הגבול בין שוויץ לאיטליה. אין כל סימון, רק נופים מדהימים מכל עבר

מהעמק עלינו (שוב) לרכס והגענו לאחת הבקתות היפות ביותר באלפים – בקתת BONATTI, על שם וולטר בונאטי, המטפס וההרפתקן האיטלקי הנודע שהיה הראשון לכבוש את פסגת הר ה K-2 המפורסם. אספרסו!!!

היום השישי: בחזרה לשאמוני

זהו, היום האחרון בטרק. לאחר הליכה מתונה לאורך הרכס הגענו אל מעל המקבילה האיטלקית של שאמוני – COURMAYEUR, והתחלנו בירידה תלולה אל תוך העיר. מולנו עלתה עוד כיתה בטיול שנתי. הם כבר בתיכון ולכן הולכים שמונה ימים ולא רק שישה כילדים הצעירים יותר. שוב עלתה השאלה, ושוב לא נמצאה לה תשובה. לקראת צהריים הגענו אל העיירה ומיהרנו אל LA PALUD, לתפוס חזרה את הרכבל האדיר שחוצה את כל רכס המון בלאן, ואת גבול איטליה-צרפת בחזרה לשאמוני. סיום הולם ומרשים ביותר לטרק מדהים. בשעות אחר הצהריים נחתנו עם הרכבל חזרה בעיר, וסיימנו את מסענו כמיטב המסורת באחד הפאבים המקומיים, בשתיית בירה מקומית ובליסת המבורגרים טעימים.

המון בלאן המושלג מהרכבל האדיר שחוצה את כל הרכס ומוביל בחזרה לצרפת

כמה טיפים למטיילים במסלול TMB:

• אורך המסלול כולו הוא 11- 12 יום, אך הוא בנוי כך שניתן להתחיל אותו כמעט מכל נקודה ולסיים כמעט בכל נקודה, כך שהאפשרויות הן רבות.

• העונה הטובה היא מאמצע יוני ועד סוף ספטמבר. מחוץ לעונה, רוב הבקתות סגורות ומקומות הלינה מוגבלים מאוד.

• מי שרוצה לבצע את הגרסה הגבוהה, שמוזכרת בכתבה זו, צריך לקחת בחשבון שהפס הגבוה יכול להיפתח רק באמצע יולי, ולעתים אף בתחילת אוגוסט.

• בחודש אוגוסט מתקיימת החופשה השנתית של הצרפתים, ובסופה נערך מרתון המון בלאן, שמושך אליו אלפי משתתפים וצופים. תקופה זו היא עמוסה מאוד וקשה להשיג בה מקומות לינה.

• בכל מקרה, יש להזמין את נקודות הלינה מראש. בחלק גדול מהבקתות לא מקבלים אורחים ללא הזמנה מראש.

שגיא בר משי – מנהל מחלקת טיולי שטח ואתגר, נתיבי כפיר

לקריאה נוספת: