צרות בגן עדן – פרק 2

הקדמת המחבר:
בחרתי פרקים מתוך "צרות בגן עדן" שעומדים ברשות עצמם, ישמרו את קו העלילה, יביאו משהו מהעושר והניחוח של המיקרוקוסמוס שוקק דמויות כחול לבן – תרמילאים זרוקים, נזירים בודהיסטיים ישראלים, פושעים נטולי עכבות. יחד עם זאת יראו משהו מבנגקוק, כפי שאני מכיר אותה, כפי שלמדתי לאהוב אותה לאורך שנים רבות.

בקצרה על הספר:
דותן נאור, חוקר פרטי, שקוע בדכדוך קיומי מתמשך. כשהוא מתבקש לצאת בעקבותיה של סיגל ברדון, בחורה ישראלית יפהפייה שנעלמה בבנגקוק, אין לו יותר מדי חשק לזה. אבל יש לו בתאילנד כמה קשרים מפעם, והוא מכיר היטב את בנגקוק של חיי השוליים, וממילא הזוגיות שלו עם מירה מתרסקת – אז אולי בכל זאת יועיל לו קצת אקשן במרחקים.
אלא שעד מהרה מתברר לדותן כי מה שממתין לו שם מפותל וסבוך מכפי שהעלה על דעתו, וכי הוא שועט לקראת הישאבות אל חור שחור בעברו שלו.

***

המונית החלה לפנות מהשדרה אל הרחובות הקטנים של רובע באנגלאמפו. מרחוק זיהיתי את המגן דוד הכחול והגדול של הגסט האוז הידוע "הקשר הישראלי" – נקודת ציון כמעט לכל ישראלי צעיר בבנגקוק. הייתי בטוח שנהג המונית יעצור לידו, זה היה הדבר המתבקש, אבל הוא עצר בלוק אחד לפניו. לגסט האוז הזה קראו "המקום של שעיה" – שם כל כך מקורי שהנשימה נעתקת – ובייחוד שהוא נראה העתק גמור של הגסט האוז שלימינו. או של זה שלשמאלו. המסעדה שלו פנתה אל הרחוב בכיסאות פלסטיק כחולים ושלט בעברית שנקינאית שאמר, "אצל שעיה שקשוקה ישראלית כמו בבית", ו"סלט ירקות של אמא".

בפתח "המקום של שעיה", כמו בפתח כל גסט האוז אחר ברחוב, ישבו אותם חבר'ה ישראלים עם עגילים וראסטות וקעקועים על הזרועות והשוקיים כמיטב מסורת השבט. לאלה מהם שבאו דרך הודו ופגשו שם גורו כזה או אחר כבר היו שמות מוארים – בודהי, שאנטי ראם ושאנטי סיטה – בעוד אלה שרק יצאו לדרך הסתפקו בשמות צנועים יותר: א-חי או אחו-תי.

כבר מחלון המונית קיבלתי כאב עיניים מרוב תנועה. ירדתי מהרכב, נכנסתי פנימה וחציתי את המסעדה. התחככתי קלות בנערות התאיות שרצו משולחן לשולחן למלא את מצוות הפאלאנגים הטריים והרעשניים שרק הגיעו וכבר ידעו בדיוק היכן להתמקם ומה לבקש ("קולה ואורז מאודה עם ירקות"), ובמיוחד כמה לשלם. אחת מהן הרימה עיניים וחייכה. בהזדמנות אחרת אולי הייתי מתעכב, מחזיר חיוך, אומר בנימוס תאי מעודן, "סא-וואט די קא, אין דאי טי, דאי רו-ג'וק", (תאית: מה שלומך, נעים לי לפגוש אותך), כי נימוס הוא מפתח ראשוני ואולי עיקרי בדרום-מזרח אסיה. אבל הפעם דילגתי על זה.

מאחור היה גרם מדרגות. חלל המבוא למדרגות היה חשוך למחצה וצללים ארוכים נפלו בו מכיוון התקרה. על הקיר הצדדי היה לוח מודעות גדול, ונערה ישראלית אחת עמדה מולו ונראתה כאילו היא קוראת את התנ"ך, או לפחות מתכוננת לבגרות של הקומבינה במזרח. "מחפשת שותף סחבק לירידה לאיים. תשאירו הודעה. נועה."; "שותפים לטרק לשבטי הצפון יתקבלו בברכה. יוצאים ב-1/5"; "למכירה נעלי הליכה ושק שינה. חוזר לארץ. יוני. הבית הירוק"; "מי יודע איפה סיגל ברדון? וייס".

מי יודע איפה סיגל ברדון? וייס. מה זה? חשבתי. מי זה וייס? מישהו התחיל לעבוד כאן לפני. הפתק תמים למראה – אבל מי שתלה אותו ידע בדיוק מה הוא עושה. רשמתי בפנקס הקטן שלי את מספר הטלפון שהופיע. תהיתי אם הוא אמיתי. שלחתי עוד אס-אם-אס למשרד. "וייס? ישראלי. בנגקוק".

רק התחלתי לעלות במדרגות וכבר רטטה לי בכיס התשובה. היא הגיעה בכמה מסרים מקוטעים. "אלכס וייס. מתגורר כחמש שנים בתאילנד. על הקו בנגקוק-הונג קונג-טוקיו. רשת חיקויי שעונים. במשטרה התאית ובאינטרפול חושדים שהיא מסווה להברחת סמים ישראלית בדרום-מזרח אסיה. הלבנת הכספים בהשקעות נדל"ן מקומי, בעיקר אזור פאטאייה".

השריקה שנפלטה מפי הפעם היתה חרישית בהרבה מזו ששרקתי במונית. סיגל, זעקתי במוחי, למה נכנסת? מה עוללת לעצמך? איך בחורה שנוסעת לטייל לכמה חודשים מסתבכת עם אדם כמו אלכס וייס?

לקריאת הפרק הראשון מתוך הספר >>

פרק מתוך הספר "צרות בגן עדן", מאת יגאל צור, בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן.