הלב האדום של אוסטרליה

"אם תהיה קשוב, תשמע איזה קול יש לעוצמה" – בשיטוטי במרחבי אוסטרליה מצאתי שהציטוט הזה מתאים עד מאוד.

רכבת Ghan המיתולוגית, המחברת בין אדלייד לאליס ספרינגס, ועל קרונותיה מצויר גמל ואפגני מוביל אותו. יצאנו בשלוש אחר הצהריים והגענו בעשר בבוקר שלמחרת. מיד לאחר מכן אנחנו יוצאים ברכב אל קינג'ס קניון, איירס רוק והאולגס.

קינגס קניון: סלעים מחורצים בגיר

אחרי נסיעה של מאות קילומטרים, חניה. ארוחת צהרים נשלפת מתוך הטריילר, כולם נותנים יד ותוך דקות ספורות הארוחה מוכנה. בסוף הארוחה, כפי שכבר הורגלנו, שוטפים את הצלחת בכיור מאולתר העשוי מארגז שבתוכו שקית ניילון. לפתע הבחנתי באבטיח מדברי, ניסיתי לטעום ממנו, וספיירו המדריך צחק בכל פה, "מה אתה עושה? אצלנו רק גמלים אוכלים אבטיחים!". ממשיכים בנסיעה לקינגס קניון (Kings Canyon), ואחרי הצטיידות במים, כובעים וקרם הגנה (לא לשכוח את החור באוזון הנמצא בדיוק מעל לראשנו, כאן למעלה) מתחילה קבוצת חניכי "בית הספר" בטיפוס אל ראש הצוק. חם, והדרך מטפסת במעלה הקניון היבש.

קינגס קניון. מבט משפת הקניון על התהום הנפרשת למטה | צילום: אייסטוק

האזור מדהים ביופיו: אבנים אדומות, סלעים בעלי צורות מדהימות, סלעים מחורצים בשכבות גיר, עצים שחורים, מתים, שכל עמידתם מהווה זעקה אילמת לשמים הכחולים. ופרחים קטנים – לבנים, צהובים, ורודים-סגולים. שפת הקניון תלולה מאוד, וכדי להביט למטה נשכבים על הבטן וצופים בקיר המצוק התלול והחד. ממשיכים סביב לחלקו העליון של הקניון, והניבט לעין – יפה! חזרה לעבר הרכב, ואנו נוסעים כשמבטינו מלווים את העננים השחורים המצטברים מעל. כידוע תמיד במדבר יש חשש לשיטפונות אך לא הפעם. יורד מעט גשם וכנראה שכבר אין חשש לשיטפונות. אמנם כעת העונה היבשה, אך העננים כנראה לא קבלו התרעה. נוסעים עוד כמה מאות קילומטרים באדמה השטוחה, כשמרחוק מתרומם לפתע סלע מדהים, הר עגול העולה מהמדבר. אך לא, זה לא איירס רוק (Ayers Rock), אלא הר הדומה לו. לנים באוהלים וחולמים על המראות של יום המחרת.

איירס רוק: הו הסלע האדום
האור מתחיל לחדור את מעבה החשיכה, ולפנינו נגלה צוק הסלע בצבע חום-אדום כהה היוצא ועולה מתוך האדמה המישורית. סלע מלכותי, מרשים, מרתק, ממתין בצפייה דרוכה לבוקר. אנחנו מחכים יחד עם עוד מאות אנשים בתוך הבוש, לא יודעים אם להסתכל על הסלע או להפנות לו את גבנו ולהסתכל מזרחה אל עבר שמש העומדת להפציע. מבט לכאן, מבט לשם. הזריחה אדומה, אך הסלע כאילו ישן עדיין. מעט מאוכזבים אנחנו מתחילים בנסיעה לעבר מסלול ההליכה, כשלפתע תופעה אלוהית: הסלע מתעורר, מתרגם את קרני השמש העולה ומאדים. שָני יופיו, ארגמן בגדולתו, מאדים וממגנט אותך אליו בכל הכוח. מין בריאה אלוהית מרתקת, שאין צורך להכביר מילים, כי כל המוסיף גורע.

פניו החרוצים של איירס רוק, "אולורו" בפי האבורג'ינים | צילום: אריה רוזנברג

אני לא מתלבט לרגע ובוחר לא לטפס עליו, כמנהגו של האדם הלבן המחייב כיבוש ההר, מכבד את רוחות העבר של האבוריג’ינים. רוחות מתיהם השוכנות בהר הקדוש לפי אמונתם. אני בוחר במסלול הליכה המקיף את תחתית ההר ומתחיל בעיקוף של 9.2 ק"מ על שביל אדום בתוך הבוש, כשלימיני הסלע האדום בכל הדר תפארתו המלכותית. עם כל פסיעה חשבתי איך ניתן יהיה לתאר אותו במילים. כולו גוש אחד, חטיבה אחת, חלק מאוד ואטום במקומות מסוימים, ובמקומות אחרים מנוקב ככוורת דבש. או אולי כתמונה המדמה אנשים שפיותיהם פעורים בצעקה אילמת, סקיצה המזכירה מוח אדם וגולגולת אדם בפרופיל.

התופעה המרתקת מכל היא "זרימת" הסלע, זרימה קפואה של סלע, שנקטע באמצע מהלכו. איך הוא נוצר? מאין הוא בא? האם נפל משמים? האם זרם ואז קפא? אני הולך בשקט במסלול האדמדם, מתרגש מהרגע, הליכה מתואמת, קצב אחיד. הרגשתי כאותו בן לעם ישראל הנמצא במעמד מתן תורה כאשר משה ירד מן ההר. "שור לא געה ועוף לא צייץ…".

סוף מסלולנו במקום שבו האדם הלבן מטפס מעלה – נמלים קטנות כפי שהם נקראים בשפת בני המקום, אך מבעד למשקפת רואים כי לנמלים צורות משונות: זו עולה וזו יורדת, נמלים ברוורס, על ארבע, בישיבה, תנועות סטטיות של חשש, אל מול קו הרקיע. ואני – אני שמח שהצלחתי להשפיע על חברי הקבוצה לבחור באפשרות ההליכה. לוקח איתי הביתה את השקט, הדממה, רחש הרוח בעשבים, ומעל לכל את קסמו של צוק הסלע שלעולם לא יפוג.

האולגס. כאילו הם מחכים למישהו שיגיח מתוך האדמה | צילום: אריה רוזנברג

האולגס ואגדה אבוריג'ינית פרטית
מתחילים לנסוע, אך העין אינה מתנתקת מצוק הסלע המתרחק. לא חשבתי להגיע לכאן, חשבתי לטוס את כל הדרך, נסעתי יום ולילה כדי להגיע למרכז אוסטרליה, נסעתי עוד יום בדרך ועוד יום וחצי כדי לחזור, נדרש עוד לילה ויום כדי לצאת ממרכז אוסטרליה, אך היה כדאי! עצוב מעט לעזוב את המקום, הרי יש להניח שלא אחזור לכאן שוב, אך אני שמח שיש מה לספר לנכדים, ואולי, מי יודע, הגשמתי חלום של "הצל" שלי והחלום בהחלט שווה כל רגע, כל מחיר.

ממשיכים לכיוון האולגס (Olgas), אוסף של כחמישה סלעים אדומים עגולים, שכאילו מחכים באדמה השטוחה. למה או למי הם מחכים? ביני לבין עצמי חשבתי אולי הם ממתינים לגואל שיבוא מעולמות רחוקים. ה-Olgas מעניינים, אך אין בהם הקסם המיוחד של ה-Ayers Rock. מסלול ההליכה מוביל ונכנס בין שניים מהסלעים. הדרך כולה טבולה בירוק, ואני נהנה מכל פסיעה בדרך לשם, ומכל פסיעה בדרך חזרה על השביל האדום בין הקירות היורדים בתלילות לעבר הקרקעית.

נופי האאוטבק האוסטרלי. המסע שווה כל רגע וכל מחיר | צילום: אריה רוזנברג

כדרכו, מוחי הקודח מחבר אגדה, והפעם אגדה אבוריג'ינית:

מעיין החיימ *
אגדת עם עתיקה העוברת מפה לאוזן זה דורות ארוכים יודעת לספר כי אחת לשנה, במחצית הקיץ, נובע לו מעיין מימ חיימ האוצר במימיו תכונות רבות: ריפוי חולים, הבאת מזור לפצעים ועיקר העיקרים – מפיח חיימ במתים. המעין נובע פעם בשנה במדינה אחרת בעולם. מדי קיץ עושות את דרכן אליו חבורות של אנשים, מרביתם הורים שכולים המחפשים אחר מקום נביעתו. השכולים תרים כל פיסת ארץ, הופכים כל אבן וסלע, חודרים למעבה הג’ונגלים ומדרימים למדבריות הגדולים. כל שנה, לאחר מסע חיפושים מפרך ולקראת סוף הקיץ, חוזרים ההורים השכולים לביתם מאוכזבים, לאחר שלא גילו מקום נביעתו של המעיין. זכר ילדיהם ממשיך ללוות אותם, והם מצפים שוב לתחילתו של הקיץ הבא, בתקווה שאי שם בעולמנו ינבע לו מעיין החיימ.
___

* מימ חיימ ב-מ’ לא סופית, סימן לזרימה מתחדשת של החיימ