"ומה אתה רוצה?", שאלה בקוצר רוח המוכרת האיטלקייה בדראגסטור הענק שבתחנת הדלק, על האוטוסטרדה A12 שבין ג'נובה (GENOVA) לפיזה, למראה התלבטותי האיטית מדי לטעמה. כמו כל ישראלי מחונך שלא יודע מילה באיטלקית אבל מספיק מנומס כדי לומר "רק רגע, אני חושב", הושטתי את כף ידי הימנית קדימה, אספתי את אצבעותיי כקונוס כלפי מעלה, ונענעתי את כל החבילה הזו מטה ומעלה בתנועות איטיות ומעורסלות. נסיגתה של המוכרת החיוורת לאחור היתה עשויה לבשר לי שנימוסי מצוינים, אלמלא שיחתי שלשום עם אבישג שהבזיקה בו ברגע בזיכרוני והחסירה פעימה בלבי. "התנועה הזו", הסבירה בחיוך ממזרי אבישג, שיש לה ותק של כמה שנים במנהגי המקום, "פירושה בסלנג המקומי, לך ת….". שילמתי במהירות למוכרת השנייה, שתפסה את מקומה בדלפק, וזינקתי סמוק לחיים אל האוטו, לעבר מפרצוני הפארק הלאומי צ'ינקווה טרה (CINQUE TERRE), חמש האדמות, שבריביירה האיטלקית. לא בטוח שחודשי החורף הם אידיאלים לטיול בצפון איטליה. החורף באזור מאוד חורפי, אלא אם מתמזל מזלך ובדיוק בימי הטיול מתבהרים השמיים והרוח נחלשת. ובכל זאת, נותר היתרון של מיעוט התיירים, שבשאר החודשים גודשים את האזור בהמוניהם. התמזל מזלי. בתוך טיפות הגשם הרבות אני נוסע ויורד מהכביש המהיר אל הכביש המקומי S1 של רצועת החוף, מזרחית מג'נובה, עובר בינות בתי עיירות תיירותיות, שעדיין נראות איכשהו אותנטיות, עוצר ארוכות בפורטופינו (PORTOFINO) הציורית כל כך, בעלת המפרץ הכחלחל-אפרפר, הכנסייה שמתרוממת מעל לכפר, הבתים הצבועים בצבעים חמים חומים וכתומים, המגדלור הנטוש שמעל למצוקים המוכים בגלים מוקצפים – וממשיך הלאה, דרך העיירות רפאלו (RAPALLO) וססטרי (SESTRI), הלאה, אל חמש האדמות.
אני מחנה את רכבי במבואות הכפר מונטרוסו (MONTEROSSO), הצפוני מבין חמשת הכפרים. מכאן ניתן לנסוע ברכבת אל שאר הכפרים ואל עיר המחוז לה ספציה (LA SPEZIA) התוחמת מדרום את צ'ינקווה טרה, או לבחור אחד משבילי הליכה בדרגות קושי שונות המחברים בינות לכפרים במכנה משותף של נוף ותצפיות מרהיבות. מפקיר את יכולת ההחלטה למחר בבוקר, אני יורד מפאתי הכפר ברחוב ארוך היורד בשיפוע מאופק אל הים, בינות לבתים צבעוניים וצפופים, ומסתיים בכיכר. ליד עשרות סירות המוטלות על צידן סמוך לחוף, מיושבים כמה ספסלים בקשישי הכפר העסוקים בשיחת אחר צהריים בטלה ובמבטים סקרניים אחר הזר הפולש למנוחתם בתקופה בה הם אמורים לנוח מגלי המבקרים. זה הזמן לחפש מיטה לראשי. פתק על חלון לשכת התיירות הסגורה מפנה את המעוניינים באמת ללשכה נוספת הפעילה כל השנה בתחנת הרכבת המקומית, מרחק של כעשר דקות הליכה משם. על המצוק שמדרום למפרצון תלוי מלון HOTEL PORTO ROCA הנאה מאוד והסגור במנוחת החורף. אני נותן לעצמי לטעות בסמטאות הישנות של הכפר, ליד פתחים מבטיחים של מסעדות סגורות, ומתמקם באחד משני המלונות הפתוחים. מחלון חדרי נשקפים גגות פשוטים, תריסי עץ ישנים בחלונות הבתים בני חמש ושש הקומות, החוסכים פיסות קרקע יקרות. ובערב, מלצרית דאוגה למראה הזר הצמחוני, אינה נרגעת גם לאחר דברי כיבושין על טעמם הנפלא של הריביולי. וכי תעלה על הדעת ארוחה ללא בשר או דגים?
קסם לא מתיפייף ריומאג'ורה. אחד הכפרים הקסומים שניתן לראות. אין זה קסם של כפר סכריני. יש בכפרים האלה איזה חספוס דייגי לא מתיפייף למרות שורת חנויות המזכרות והמסעדות. כמו כל כפרי החוף גם הוא בנוי מרחוב ראשי ארוך – רחוב קולומבו – היורד בתלילות אל החוף, ומסמטאות צרות המתעקלות באופן בלתי מוסבר מסביב לבתים צפופים וצבעוניים, בעלות גרמי מדרגות צרים ותלולים, המתמזגות בסופן אל הרחוב הראשי. אבל שם, בסמטאות האלה, המומלצות לתעייה בלתי מבוקרת, גם מתגלה יצירתיותם של תושבי הכפר. פסלוני גמדים צופים מגבול מרפסת אל הסמטה, צדפים תלויים בפתחי הבתים, גושי סלע לא מסותתים משתלבים בין לבני הקירות. וכבסים. המוני כבסים תלויים בכל מקום. בכל הכפר. בכל כפר. נדמה כאילו כל תושבי הכפר פשטו את בגדיהם באחת ורק ממתינים לכביסתם היבשה. מבין הבתים נשקף המפרץ במלוא צבעיו הכחולים. בצדי רחוב קולומבו חנויות ומסעדות שרק חלקן פתוח בשעת בוקר מאוחרת זו, וברחבה לא גדולה הסמוכה לים, שמתחתיתה נשפך נחל קטן אל הגלים, נחות סירות דייגים צבעוניות. פה ושם עומדים תושבי הכפר, שכנראה מצאו כבר את בגדיהם יבשים, ומשוחחים ביניהם בנחת, כאילו עומד לרשותם כל הזמן שבעולם. ה-ל-ו. זה עדיין הים התיכון! מה קורה?!
שלווה, לווייתנים ואספרסו מאנארולה מתגלה ככפר יפהפה השוכן, איך לא, על מצוק תלול. שביל האהבה מסתיים בתחנת הרכבת שבפאתי הכפר וממנו, איך לא, מנהרה המובילה אל הכפר. איך לא, כי השטאנץ חוזר על עצמו בחכמה רבה במירב הכפרים – תחנת רכבת הממוקמת בעמק סמוך ומנהרה החוצה את הרכס המפריד, אל הכפר. גם כאן מקשטת כביסה רבה את חזיתות הבתים, רחוב ראשי יורד אל מפרץ המוגן בשובר גלים, עטור סירות דייגים, ורווי בחיים תוססים למדי – קבוצות נשים ומיעוט ילדים מנצלים את השמש החורפית הנעימה לשיחות ארוכות ומחויכות, ומעט המבקרים שאינם בני המקום מנסים, כמוני, להמשיך ללכת בשביל העפר המוביל ממאנארולה לקורניליה (CORNIGLIA), ולאחר כקילומטר שבים על עקבותיהם – השביל בשיפוצים…
שלושה רציפים ואינספור כריזות כך עוברת הרכבת, ואני עמה, את קורניליה עד לוורנאזה (VERNAZZA) שם אני יורד. כאן נשברים הדפוסים המוכרים. התחנה ממוקמת הפעם דווקא במרכז הכפר. וורנאזה נחשב לאחד הכפרים המרשימים מבין החמישה. כנסייה פשוטה ונאה ממוקמת סמוך לכיכר הכפר שליד החוף, סמטאות מסתוריות המובילות לתצפיות יפהפיות, ברכות בון ג'ורנו חביבות מתושבים מסבירי פנים, ומסעדה נפלאה (TRATORIA DEL CAPITANO) המספקת לי אנרגית טורטליני בתרד ובשמנת ויין משובח לקראת הליכתי הצפויה בהמשך השביל בן שלושת הקילומטרים מוורנאזה למונטרוסו. אחר כך הסימנים קטנים אבל ברורים – זו הגלידריה השמימית, ומכאן יש לעבור בסמטה עתירת כבסים צבעוניים וארוכים המתערסלים ברוח הקלילה, ומכאן תחילתו של השביל.
במעלה השביל המתפתל
בית הקפה ברחובו הראשי של מונטרוסו ביתי מאוד. חוטי האור הארוכים של בין הערביים מביאים עימם צינה ומכרבלים אותי אל כיסאי. אני שוקע בעניין רב אל התפריט וקשוב אל קולות בטני התובעניים. "מה תרצה?", פונה אלי בחיוך הברמן, שהוא גם המלצר, שהוא גם הטבח. חסר יכולת להחליט אני מחליט לבקש ארכה, מתחיל לאסוף את אצבעותיי כקונוס כלפי מעלה בתנועה המוכרת ההיא, אך מתעשת מבעוד מועד ופולט בבהלה, "קפוצ'ינו בבקשה, קפוצ'ינו". מפת צ'ינקווה טרה: לחצו להגדלה |
בתמונה הראשית: הכפר ריומאג'ורה. בתים צבעוניים בין הר לים
צילומים בכתבה: אייסטוק, chensiyuan GFDL cc-by 3.0, פליקר – JB Banks, redesai