פסטיבל הקויוריטי (Qoyllur Riti) הוא משהו שתמיד רציתי לעשות. לעלות לרגל דווקא לשם. יצאתי לדרך לא כתייר אלא כעולה רגל, שיוצא למפגש בין הסיפור שלו לבין סיפורם של המקום ושל המסורת העתיקה, בכוונה להיכנס לתוך הסיפור ולהיות חלק ממנו. פרו תמיד האירה את פניה אלי. הגעתי לעיר קוסקו שבלב הרי האנדים, וציפיתי למצוא שם בית שאני חוזר אליו, אבל מצאתי בה בעיקר הרבה תיירים ומסעדות המציעות שירותי אינטרנט. להפתעתי הרבה, אינפורמציה רבה על העלייה לרגל לא מצאתי, אז פשוט החלטתי לצאת לדרך. עליתי על אוטובוס ישן והיטלטלתי שבע שעות בדרכי עפר עד לכפר Mawayani שם הצטרפתי אל המוני כפריים שעשו את הדרך אל עמק סינקרה (Sinakara). זה המקום בו מתקיים פסטיבל הקויוריטי. בגובה של 4,600 מטר, למרגלות הר Qollkepunco וארבעת הקרחונים היורדים ממנו, להקות ריקוד מפזזות בין הרים גבוהים, מאמינים קתולים באים לקבל את ברכת הקדוש המקומי, אבל גם מטפסים על קרחון כדי לברך אלים עתיקים. אמונה ומסורת עתיקה מתערבבים עם נצרות קתולית, ויוצרת את אחד הפסטיבלים המיוחדים והגבוהים שבעולם. בין קרחונים לכוכבים |
 |
| לאורך הדרך ניצבים צלבים, ועולי הרגל מתפללים למרגלותיהם לפטרון המקומי | צילומים: Eric Bronder, GFDL |
הפליאדות לא לבד
גם אני עליתי לאיטי לעמק סינקרה כדי לברך את האמא הגדולה. אבל עוד בתחילת העלייה הבנתי, שהפליאדות והשנה האינקאית החדשה לא לבד בעסק הזה. גם ישו והדת הנוצרית מעורבים בעניין. לאורך השביל במרחק של כמה מאות מטרים זה מזה, עמדו צלבים עם דמותו של ישו הצלוב. עולי הרגל נעצרו למרגלות כל אחד מהם, והתפללו אל הפטרון המקומי.
הגרסה הרשמית של הכנסייה הקתולית היא משנת 1780, ומספרת על נער צעיר בשם מריאנו מייטה מהכפר Mawayani. מריאנו עלה לעמק סינקרה עם עדרי האלפקות שלו, לאחר שאחיו הבכור נטש אותו, וחייו נעשו בלתי נסבלים. הוא החליט לברוח, אבל בדיוק כשיצא לדרכו נגלה לפניו נער צעיר ולבן, והציע לו את עזרה ומזון. השניים נהפכו לחברים בנפש. כאשר הסיפור התגלה, באה חבורת איכרים בראשות הבישוף האיזורי לראות במה מדובר, הוכיח הנער הלבן בסדרה של נסים שהוא לא אחר מאשר התגלמותו של ישו. הוא נעמד על סלע גדול במרכז העמק, שינה את דמותו לדמות האדון המתייסר ואחר כך נעלם, משאיר מאחוריו את דם הייסורים. סביב הסלע הקדוש הקימו את הכנסייה שעומדת עד היום במרכז העמק, והפטרון עצמו קיבל את השם קויוריטי, אדון כוכב השלג, שם קצת מצחיק לקדוש נוצרי.
זוהי הגרסה הקתולית שבה מאמינים רוב האנשים, אבל סלעים קדושים (Huacas), היו מאז ומעולם בתרבות האינקאית, ונראה שהופעתו של סניור קויוריטי בשנת 1780 הייתה קשורה יותר להתקוממות האינדיאנים הגדולה כנגד הכובש הספרדי באזור קוסקו, מרד שהסתיים בדיכוי ובהרג. כנראה שהכנסייה הקתולית, במאמציה לרפות את תוצאותיו של המרד, לצד הרצון העז לטשטש מסורת עתיקה, חיברה פטרון נוצרי מקומי לכוכב השלג.
האוקוקו עושים סדר
רוב עולי הרגל מגיעים בחבורות וקבוצות, כל קבוצה היא אומה, עם, היא יחידה עצמאית. לכל אומה מנהיג רוחני משלה, קבוצת נגנים ורקדנים משלה, לבוש האופייני לה, ופמליה גדולה של מלווים שהן בדרך כלל הנשים שרק לעתים רחוקות משתתפות בריקוד. כל אומה גם נושאת עמה את דמות הקדוש, הסניור קויוריטי שלה, מביאה אותו כדי שיקבל ברכה וחסד. כל אומה היא בעצם כפר, שבט; והאומות, עמים, מייצגים את שבטי האיימרה שחיים ברמה הגבוהה לכיוון אגם הטיטיקקה, ואת בני הקיצ'ואה של אזור קוסקו.
לכל אומה יש גם את האוקוקו (Ukukus) שלה. האוקוקו במסכת צמר לבנה ובכותונת שעירה, מייצג את דוב האנדים. הם ללא ספק הישויות החשובות בפסטיבל, הם שומרי הסף, כלומר אלו העומדים בשער, השער אל העולמות האחרים, הם יצורי השחר ושעת בין הערביים (גם כאן אחראים על מעברים), הם ליצנים, והם גם השוטרים והאחראים על הסדר בפסטיבל. הם דואגים, ולא פעם באגרסיביות שאנשים יורידו את כובעם כשאיזה טקס או מיסה מתנהלים באזור, הם גם שומרים שאף אחד לא ימכור או ישתה משקאות חריפים. ותאמינו או לא, בחג הקויוריטי אסור לשתות בירה, צ'יצ'ה או כל אלכוהול אחר, חג בלי שיכורים. וזה עושה את ההבדל.
האוקוקו הם לא בני אנוש רגילים אלא ייצור כלאיים של אישה ודוב, ולכן אין הם מדברים בקול של בני אדם אלא בקול צפצפני וחד, בפסטיבל הכאוס הם אלו המייצגים בעת ובעונה אחת את שלטון הרוע, ואת הרוח הטובה, הם אלו המגינים על עולי הרגל מפני הרוחות הרעות היורדות בלילה מפסגות ההרים, ומחפשות טרף של יצורים חיים. אגדה קיצ'ואנית מספרת שהדוב משיג את הגבריות שלו, את הבגרות ואומץ הלב כאשר הוא מביס את הרוח הרעה היורדת מן ההרים. לכן, בדרך כלל האוקוקו אמורים להיות גברים צעירים שכמו עוברים טקס חניכה, בפועל גם המבוגרים אינם מוותרים על התפקיד, כי הם כל כך אוהבים אותו וכל כך נהנים ממנו, אז למה לא! חוץ מזה יש הרבה כבוד בלהיות אוקוקו, משהו שגבר אנדיני החי בחברה מצ'ואיסטית לא יוותר עליו במהרה.
האוקוקו הם כוכבי הפסטיבל, החג לכוכב השלג. לפי אמונת בני האינקה מכוכב השלג, הפליאדות נוצרו כל צורות החיים בקוסמוס, הן האספקט הנקבי של הבריאה, האספקט הזכרי מיוצג בדמות הבורא, Wiracocha. וירהקוצ'ה הוא היוצר, הוא האבא, הפליאדות הן האישה של וירהקוצ'ה, הן האמא הגדולה, האמא של כל הדברים, ולכן תפקידן לשמור עליהם. וכיוון שכך חגים רבים באנדים היו קשורים אל קבוצת כוכבים זו, וגם צורות שונות של מנחה וקורבן הוקרבו להן, קורבן הלמה היה השכיח מכולם, מכיוון שהלמה עצמה נחשבה כקדושה ושימשה בעיקר למטרות פולחן.
 |
| רקדנים בפסטיבל. הטקסים הפיזיים מסמלים את עולם הרוח והאמונה |
אסטרונומיה נוסח האנדים
כמו כל קבוצת כוכבים בשמים, ניתן לראות את הפליאדות 11 חודשים בשנה, חודש אחד בשנה היא נמצאת מעבר לאופק. ואם לא ידעתם, המזל האסטרולוגי של חודש מסוים הוא זה של קבוצת הכוכבים שאינה נראית. כלומר, אם אנחנו במזל עקרב, אז לא ניתן לראות קבוצה זו בשמים. קצת לפני שהפליאדות נעלמות מהשמים רואים אותם בזמן השקיעה במערב קרוב לאופק, ואחר כך אחרי 37 יום שבו הן לא נראות בשמים, הן מופיעות מחדש, עולות במזרח לפני אור השחר. רוברט רנדל, אנתרופולוג שחי 25 שנה בכפר Ollantatambo שליד קוסקו, מתאר את המסורת האינקאית העתיקה המאמינה, שכאשר הכוכבים שוקעים במערב, הם שוקעים בים, יורדים אל העולם של מטה. העולם של מטה הוא אחד משלושת העולמות במחשבה ובפילוסופיה האנדינית.
כבר בערש התרבויות האנדיניות, כ-1500 שנה לפני הספירה, מופיעה באנדים האמונה בשלושה עולמות. Pacha – פצ'ה היא מילה בקיצ'ואה שפירושה, שלמות, עולם, מרחב, זמן, מקום המכיל את מכלול הדברים. העולם בו אנחנו חיים הוא רק אחד מהם, הוא מכונה Kay Pacha העולם שעל פני האדמה, העולם האמצעי. שני האחרים הם העולם שמתחת לפני האדמה Ucku Pacha והעולם של מעלה – Hanan Pacha. שלושת העולמות מתארים את המכלול האוניברסלי, הם קשורים זה בזה ובו זמנית כל אחד מהם הוא שלמות, מכלול. האמונה בשלושת העולמות אינה אופיינית לאמריקה הדרומית בלבד אלא לכל יבשת אמריקה, והיא בעצם מייצגת את הבסיס לתפיסת השמאניזם, שהיא הבסיס הרוחני למכלול האמונות שצמחו בארצות האינדיאניות של האנדים מקולומביה ועד בוליביה.
הריקוד כתפילה
ארבעה ימים וארבעה ליליות חניתי בעמק של סינקרה, ארבעה ימים ולילות בהם המוזיקה לא נחה, והרקדנים לא הלכו לישון, וההמולה הזו המתנהלת ברומו של עולם בין קרחונים והרים גבוהים, ובלי יותר מדי חמצן השאירה עלי רושם עז, לא בגלל הריקוד עצמו, וגם לא בגלל המוזיקה אלא בזכות האנשים, ילידי המקום, שלעתים נראה לי שהכוח לא נגמר להם. במשך כל אותם ימים ולילות הם לא הפסיקו לרקוד ולנגן, בגובה רב ובקור נוראי. בעיני לנשוף בחצוצרה בגובה שכזה הוא הישג השווה מדליה אולימפית, אבל הם המשיכו לרקוד כל הלילה. אם הם התפנו לשינה קצרה, היה זה מתחת ומעל יריעות פלסטיק דקות. הם נעו בחבורות, רקדו והקיפו את העמק במעגל, נגד כיוון השעון, עד שהגיעו לשער הכנסייה כדי לפגוש את האדון.
עמדתי בכנסייה. לא רקדתי, התבוננתי בלהקות הריקוד, שנכנסות זו אחר זו ורוקדות בפני האיקון של סניור קויוריטי, שהוא בעצם סלע קדוש מתקופה עתיקה. היה בחוויה הזו הכל: האבסורד שבדבר, ריקודים אותנטים בתוך כנסייה, הסוריאליזם, כעס על הכנסייה הקתולית שלמען שליטה וכוח לא מאפשרת לאינדיאנים האלו להיות מה שהם, ובעיקר התפעלות מהאנרגיה ומההתמדה. כשלרגע קט הנחתי לכל אלו, חשבתי שבנוף שכזה ובקור שכזה התפילה הכי עמוקה לאלים היא ריקוד.
 |
| צאצא של בני האינקה בבגד מסורתי | צילום: אייסטוק |
גבעת המשאלות, גבעת האשליות
הגבעה שמעל הכנסייה היא גבעת המשאלות, או גבעת האשליות – תלוי איך מסתכלים על העניין. על הגבעה הגדולה הזו אנשים בונים בתים. מוצאים פיסת אדמה פנויה, לוקחים כמה אבנים, מקימים ריבוע קטן ומכריזים עליו כבית. בכניסה שמים עוד אבן קטנה ובודדה, שהיא בעצם אוטו מפואר, או שלחילופין מקימים גדר קטנה של אבנים ונהפכים בין רגע לבעלי אדמה. ליד מכרו בדוכנים אישור על מקרקעין, חוזה מכירה, או כל תואר אוניברסיטאי, ועולם שלם של מיניאטורות, הכל מכל ובקטן, בתים, מכוניות, כלי בישול, אוכל וגם ערמות של דולרים. תמורת שקל מקבלים 30,000 דולר, או סרטים צבעוניים כדי לקשט את הבית או האוטו.
את השפע בעולם האנדיני מייצג Ekeko, דמות מאוד פופולרית בבוליביה ובארצות נוספות. זוהי בובה קטנה שיש עליה הכל, או יש לה הכל, כולל בירה, עלי קוקה וכמובן – דרכון אמריקאי. אקקו מייצג את השפע בעולם החומרי, וכל שצריך הוא להביע את משאלת לבך, לקנות את שאתה רוצה במיניאטורה, לקבל את ברכתו של אקקו (ושל הכומר כמובן), ולחכות. האמונה אומרת שתוך שנה המשאלה מתגשמת.
בגבעת המשאלות מתנהלים החיים האמיתיים: בונים בתים ומוכרים אותם, מחליפים מכוניות וגם מתחתנים. אני קניתי בית ב-30 אלף דולר, וגם קישטתי אותו. כומר מקומי (אמיתי) בא וברך על הבית, כמובן תמורת כסף (אמיתי), אבל בשיא הרצינות. קצת אחר כך גם שימשתי כעד הראשי לחתונה בין שני אוהבים, שהתחתנו, חתונת דמי, אצל ליצן מקומי, לכל מצהלות המונים. ככה זה, אצל אקקו לא שמים פתקים אלא בוראים בקטן, הוא כבר אחראי להפוך את החיים, ובגדול.
הפומה, הנחש והקונדור
אקקו הוא האחראי על השפע בעולם הזה, השפע החומרי, אבל אין הוא אחראי על השפע בעולמות אחרים, כי באמונה האנדינית יש היררכיה ברורה בין שלושת העולמות, המייצגת את הסדר בעולם האנדיני. שלושת העולמות הם גם שלושה מצבי זמן, העולם של מטה מייצג את העבר, העולם שבו אנו חיים מייצג את ההווה, והעולם של מעלה מייצג את העתיד. לכל עולם בעל חיים המייצג אותו ושומר עליו. הפומה אחראי על העולם האמצעי, הנחש הוא הישות המייצגת את העולם של מטה, והקונדור הוא השומר של העולם של מעלה, שלושה עולמות, שלושה בעלי חיים, שלושה זמנים שמייצגים ביחד את הסדר בעולם ומחזורי החיים.
כשהנשמות מגיעות לכאן הן עושות מסע מהעולם של מעלה, דרך העולם של מטה אל העולם שבו אנו חיים. וכשהן מתות עושות הן עושות את אותו מסע בדיוק רק בכיוון הפוך, יורדות אל העולם של מטה, ומשם לעולם של מעלה. לכן העולם שלנו מייצג חיים, העולם של מעלה מייצג את מקור כל הדברים, והעולם של מטה מייצג מוות שהוא מצב ביניים.
 |
| נרות דולקים ליד תמונת ישו הצלוב. הפסטיבל משלב מסורות אינדיאניות ונוצריות |
זמן של כאוס, זמן של סדר
בימים הראשונים של חודש מאי, הפליאדות נראות לאחרונה בסביבות קוסקו, ביום זה הן יורדות אל העולם של מטה, הן עוברות למצב הביניים של מוות. עד שהן יחזרו לעולם, אין מי שישמור עלינו, אין אימא שתדאג לסדר בעולם. ולכן בתרבות האינקה מהיום בו נעלמו הפליאדות ועד שהופיעו מחדש יש כאוס, אין סדר בעולם. כדי להבין את עומק הרעיון חשוב לזכור שאחד מהעקרונות החשובים ביותר במחשבה האנדינית היא שאין דואליות בין האדם והטבע. האדם והטבע הם אחד המהווה שלמות. האדם והטבע אחד הם, ולכן כל מה שקורה לאדם קורה לטבע, וכל שקורה לטבע קורה לאדם.
כשאין סדר בעולם, ההיררכיה בין שלושת העולמות נשברת. אין יותר עבר, הווה, עתיד. זהו זמן מצוין ללכת לשמאנים וידעונים ולהתחבר אל ממדים אחרים של זמן. תקופת הכאוס היא הזמן המתאים ביותר כדי לארגן את הדברים מחדש, לנקות ולבנות, כי סדר חדש יכול לבוא רק ממצב של אי סדר. החודש בו אין סדר בעולם הוא גם החודש האחרון בלוח השנה האינקאית, אבל הוא לא נחשב. בלוח השנה האינקאית יש 11 חודש, היא נגמרת ב-4-3 במאי. החיים מבוססים על סדר, הכאוס הוא מצב ביניים, הוא לא נחשב כחלק מהחיים אלא כשלב מעבר, ולכן החודש ה-12 והאחרון בשנה האינקאית לא נספר.
בתחילת יוני חוזרות הפליאדות להופיע בשמים, ואז – ממש לפני תום הכאוס – מתאספים בני המקום, רובם כפריים החיים חיים פשוטים והמתפרנסים מחקלאות כמו בימים של פעם, רבים מהם עדין צאצאים ישירים לתרבות האינקה, רבים מהם עדיין לא מדברים ספרדית (במיוחד הנשים). הם עולים לרגל אל עמק Sinakara, אל כוכב השלג, כדי לחגוג את חזרת הסדר לעולם, כדי לחגוג את ראש השנה האינקאי, כדי לברך את האמא הגדולה. אומות-אומות הם מגיעים לעמק. כל אומה מגיעה עם התזמורת שלה, הרקדנים שלה והאוקוקו שלה. לעובדה שכל כפר מייצג את עצמו כיחידה עצמאית יש חשיבות סימבולית עצומה. כי בעולם בו יש כאוס, בעולם בו כל אחד עושה כחפצו, אין אחדות, אין שלמות, והעובדה שיש אומות רבות וכל אחת עצמאית לעצמה מייצגת את חוסר הסדר, את חוסר האחדות את הכאוס.
הכוח שבטקס
יש כאן אקט סימבולי חשוב ומעניין. הטקס הוא האקט בעולם הפיזי, שבא לגלם את הכוונה שבעולם הרוח והאמונה. אם אני מחובר לכוונה, אני לא צריך טקס. אבל אם אני לא מחובר – וזה נכון לגבי רובנו – אני מבצע טקס. אלה שמחוברים אל הכוונה שבעולם הרוח, הם אחוזים בודדים באוכלוסייה: אנשי רוח, כוהנים, עילית. קל לשמר טקסים, קשה מאוד לשמר כוונה. לכן לא פעם ההמונים המבצעים טקס מסוים מתוך הרגל ולא יותר, כבר לא מחוברים לכוונה ולסמליות שבו.
התבוננות סמבולית היא בדרך כלל עבודה של הצד הימני של המוח, הצד האינטואיטיבי, הלא רציונלי. התבוננות כזו מחברת אותנו לא פעם ליופי ולקסם שבאקט הטקסי, יופי שללא התובנה הסמבולית שבו, לא היה נחשף. חג הקויוריטי הוא דוגמא טובה לעניין, שכן "האומות" הן בעצם איכרים פשוטים וקשי יום, עולים לרגל שאינם מחוברים לכאוס באופן המוחשי שלו. אבל מתוך המשכיות הטקס, מתוך המומנטום שבהרגל, הם ממשיכים לסמל אותו.
לפליאדות בעולם האינקאי הייתה משמעות סימבולית רחבה ומגוונת. עוד אחד משמות הפלאידות הוא Onqoy שפירושו מחלה, לציין שהזמן שבו הן נעלמות אל העולם של מטה בתחילת מאי לאחר עונת הקציר, הוא הזמן שבו האדמה חולה, עקרה ולא פורייה. Onqoy היא גם מילה בקיצ'ואה שפירושה מחזור האישה, כלומר בתקופת זמן זו האדמה, ממש כמו האישה, אינה יכולה להיכנס להיריון.
העלייה הפרטית על הקרחון
אחרי שלושה ימים בעמק של סינקרה החלטתי שראיתי מספיק עליות לרגל של אחרים, והגיע הזמן להתרכז בעליה לרגל שלי. ידעתי שבלילה האוקוקו יטפסו אל הקרחון לטקס המרכזי. החלטתי שאני לא אוקוקו וכמו עולי רגל רבים אחרים חשבתי שטיפוס על הקרחון לאור יום הוא עניין מספק. עליתי על הקרחון, החלטתי לעלות כמה שאני יכול. עליתי וטיפסתי עד שהגיע הרגע, בו הרגשתי משהו מוזר. הבטתי סביבי, ומצאתי שהיה זה השקט. פתאום נזכרתי בשקט, השקט הוא תמיד זיכרון מתוק, במיוחד אחרי המולה ארוכה. המשכתי לטפס. לפני ראיתי שניים, אין לי ניסיון בשלג, ולכן החלטתי ללכת על עקבותיהם. את זה למדתי מהר – בשלג עדיף ללכת על עקבות מישהו, ולא בעקבות מישהו.
לא עבר הרבה זמן ומצאתי את עצמי עומד מול מדרון לבן ותלול. השניים המשיכו לטפס, אני הסתכלתי למעלה, ואמרתי לעצמי שזה לא בשבילי, עצרתי והסתובבתי לאחור. אבל משהו בי, מישהו בי, אולי הרוח היורדת מן ההרים, לא הסכים לרדת. החלטתי להמשיך עוד קצת. כשהמדרון המושלג נעשה תלול עוד יותר, כבר פניתי לאחור, אבל פשוט לא הצלחתי להתחיל לרדת, הרגשתי איך הגוף מושך אותי למעלה. בסוף המדרון התלול ישבתי על סלע שחור ביחד עם פדרו הספרדי וחברו הפרואני. הסתכלתי סביב, ידעתי שתמיד רציתי להיות פה, מרחב שלם של פסגות לבנות, עולם שכולו יופי, הרגשתי שההוד הזה הוא חלק ממני, ואני חלק ממנו, ביחד אנחנו אחד.
באמצע הלילה האחרון של הפסטיבל עולים האוקוקו של כל האומות עולים אל אחד מארבעת הקרחונים של ההר ומבלים שם את הלילה. זה האירוע החשוב והמרכזי של הפסטיבל: לטפס למעלה אל הקרחון הלבן, אל כוכב השלג. חודש יוני, חורף, הלילות ארוכים, ואת הלילה מעבירים האוקוקו עם מסיכת צמר לבנה וכותונת פשוטה. הם עצמם מנסים לטפס הכי גבוה שיוכלו, ויש כאלה שגם לא חוזרים, נופלים אל בקיע בשלג, מאבדים את הדרך או שפשוט רוח ההרים באה לאסוף אותה לחיקה, זהו מוות מבורך, מספרת המסורת האנדינית.
בבוקר, עם עלות השחר, חופרים האוקוקו גומות קטנות ומדליקים נרות, מברכים את הצלב הקדוש שנשאו איתם למעלה אל הקרחון, עורכים טקס תפילה וגם מכפרים על חטאיהם. כל אחד מהם נושא עמו שוט קטן. קבלת המלקות עוזרת לכפר על החטאים. על קרחון לבן עומדים ארבעה ומחזיקים חבר, האוקוקו הראשי מצליף שלוש פעמים מאחור לטהרה ומחילה שלמה. לא רחוק משם עומדים במעגלים חבורות של אוקוקו ורוקדים. שניים שניים נכנסים הם למרכז המעגל ומצליפים זה בזה, כל אחד והאוקוקו שלו. לפני שהם יורדים למטה לוקחים עמם האוקוקו חתיכות גדולות של קרח. הקרח מסמל את פסגת העלייה לרגל, למי הקרח המבורכים סגולות מרפא ומהמים המופשרים מכינים שיקויי מרפא.
ואז, הם יורדים מן ההרים, מארבעת הקרחונים יורדים כל האומות בחזרה אל העמק. ארבע תהלוכות בהמולה גדולה, כל אחת יורדת בשביל אחר, מקרחון אחר. ארבע תהלוכו, ארבעה כיוונים, ארבע דרכים, שבעמק למטה מתחברים לאחד – האחדות חוזרת לעולם.
 |
| משתתף צעיר ובני משפחתו צופים ברקדנים |
הלילה שאחרי השקט
בבוקר שאחרי, אורזים עולי הרגל את חפציהם ויוצאים לדרך, ובתוך שעתיים חוזר העמק של סינקרה לשקט המאפיין אותו כל ימות השנה. אבל זה עוד לא נגמר. חלק קטן, כמה אלפים, ממשיך את החגיגה בתהלוכה גדולה לעבר הכפר Tayancani . החלטתי להמשיך, ומכל הדברים הטובים שקרו לי היה זה הטוב והמשמעותי ביותר, שכן את רוב הדרך לכפר לא עשינו ביום אלא בלילה, לאור הירח.
אחר הצהרים עצרנו למנוחה. אינדיאני טיפס אל קצה המדרון והכריז שבעשר בערב ממשיכים ללכת. בעשר עלה הירח, אבל עוד הרבה לפני כבר כולם היו מוכנים, יצאנו לדרך ומיד. הלכנו כל הלילה. לאורו של ירח, בנופי הרים גבוהים, הלכנו בטור ארוך ואינסופי. בעבר פעמים רבות כשעצמתי עיני ודמיינתי עליה לרגל, ראיתי טור ארוך של אנשים הולכים לאור הירח בין הרים גבוהים, וכל צעד שעשיתי בדרך ל- Tayancani ראיתי איך חזוני מתגשם. קבוצה אחת נשאה עמה צלב קדוש, היה זה הקדוש של Tayancani בדרך לביתו. מדי פעם עצרנו לעוד טקס של תפילה וברכה. באחת מעצירות אלו התבוננתי על פסגות ה Auzangate שזהרו בלבן, על הנוף שמסביב, על האנשים וטקס הברכה, וידעתי שאני בתוך רגע שכולו נצח, ידעתי שהרגע הזה – למרות שעוד מעט הוא יחלוף – יישאר בתוכי לעד.
הלכנו כל הלילה, ואני במקום להתעייף הרגשתי איך אני מתחזק, איך יש לטור ההולכים את הכוונה והנחישות ואיך חלק מזה נטמע בתוכי. הלכנו כל הלילה, ובבוקר ממש עם אור ראשון עלו מעבר לאופק הפליאדות, כוכב השלג. האינדיאנים המקומיים לא ממש שמו לב לעיתוי, אבל זה לא היה חשוב, כי בו ברגע הם עצרו בעמק הרחב, ולפתע כולם כאחד פשטו בגדיהם ולבשו בגדי חג חדשים וצבעוניים. הם נעמדו כקבוצה אחת גדולה בשלוש שורות ארוכות וציפו לשמש העולה. כשקרני השמש הראשונות הציצו מעבר להר, ממש בסמוך לפליאדות, ירדו הם על ברכיהם לברך את השמש העולה, ואז בפעם הראשונה מזה ארבעה ימים נגנו כל התזמורות ביחד בהתאמה מושלמת, וכולם כאחד פרצו בריקוד אחיד על פני כל המרחבים.
היה זה רגע מופלא. הם רקדו ופיזזו על פני כל מרחבי העמק בעוצמה, מרץ ושמחת חיים שקשה לתארה. בעוד הפליאדות מטפסות לעבר השמים, בעמק הרחב נשמע ניגון אחד ומקצב אחד, האנשים כולם התאחדו לקבוצה אחת ורקדו ריקוד אחד. חזר הסדר לעולם.
בתמונה הפותחת: עולים לרגל מטפסים על הקרחון לעבר כוכב השלג