השעה היתה מוקדמת, לפנות בוקר, והאביב כבר עמד בשער. השחר טרם הפציע, אבל באור הבראשיתי היה אפשר לראות את השביל העולה. עברנו את אזור היער, ולפנינו הזדקר במלוא יופיו פּוֹפּוֹקָטֶפֶּטְל (Popocatepetl), הר הגעש הקדוש, מושלג וזוהר. בראש הטור צעדו שלוש נשים צעירות ובידיהן כלי קטורת מעשנים, ואחריהן פסע זקֵן שכאילו הגיע זה עתה מטיבט הרחוקה: פרצוף ארוך וחד, זקן משולש קטן, שֵׂער לבן ומצח חרוש קמטים. הוא דיבר בלא הרף ופנה בדברים אל ההר. מאחוריו הלכה קוממיות סוֹצִ'יטְל, השמאנית, עיניה עצומות. יתר ההולכים, גברים ונשים, החזיקו בידיהם פרחים, פֵּרות וקלחי תירס. הגשמים נעצרו השנה, התירס קמל, שדות המזרע היו בסכנה. "אנשי הזמן", אותם השמאנים היודעים לדבר עם אדוני מזג האוויר, לא הצליחו לבטל את רוע הגזרה. בייאושם פנו האיכרים לסוֹצִ'יטְל, אשר נחשבת מכשפה בעיני רבים מבני כפרה. בסוצ'יטל התגלגלה נשמתה של מי שמהלכת אימים על בני מקסיקו זה מאות שנים – מַלִינְצֶ'ה, אותה אישה אינדיאנית שהיתה שותפה במאה ה־16 לכיבוש הספרדי, אותה צעירה שבלעדיה לא היה קוֹרְטֶס מסוגל להשתלט על האימפריה האצטקית.
נעדרת אך נוכחת במקסיקו של היום, ובייחוד בבירה מקסיקו סיטי, העיר הענקית שנבנתה על חורבות הבירה האצטקית טֶנוֹצְ'טִיטְלָן (Tenochtitlan), מַלִינְצֶ'ה הוא שם נרדף לבוגד, למי שמוקסם מכל דבר זר ובז לתרבות עמו. מַלִינְצֶ'ה היא גם הזונה, השבויה של האיש שאנס אותה, הנקבה הנצחית, מין חווה או פנדורה, אֵם כל חטאת. בעצם, מלינצ'ה היא תסביך שהמקסיקנים לא השתחררו ממנו עד היום ושאנשי ספר והגות עוסקים בו כאילו רק אתמול החלה המאה ה־16. הסופר רוּבֶּן סַלַסָר כתב עוד ב־1942: "יש במקסיקו אמנים ואינטלקטואלים בעלי ערך, עם הישגים ניכרים, אבל הם שקועים בצל ולעולם לא יצאו מהצל כל עוד יתקיים תסביך מלינצ'ה, התסביך שהביא את השפחה האינדיאנית הכנועה לבגוד בבני עמה ולהשפיל את עצמה מול הכובש". אבל מלינצ'ה אינה מושג ערטילאי בלבד. אנשים ממקומות שונים במקסיקו נשבעים ששמעו את קולה ואף ראו אותה מסתובבת כרוח רפאים בשׂער ארוך ופזור, לבושה שחורים ומבכה את בניה. זו היוֹרוֹנָה, האם הבּוכייה. אני עצמי שמעתי לא פעם מסוצ'יטל את סיפורי הזיותיה, איך היא חוזרת לימים ההם, לבושה כאז, פניה דומות ובכל זאת אחרות, על גופה וויפִּיל אינדיאני רקום (פריט לבוש נשי מסורתי), והיא מתבוננת לאחור ורואה עיר שעלתה באש ונחרבה. והיא בוכה, והיא עוצרת את הבכי, שמא תיתפס בחולשתה וסופה יבוא, ומה יקרה אז לילדיה? והמקום הנשרף מזכיר במראהו פעם את אזורי החוף בדרום מקסיקו, פעם את העיר הקדומה צ'וֹלוּלָה (Cholula), שם ערכו חייליו של קורטס טבח המוני, פעם את הפירמידות שעדיין עומדות על תלן במקסיקו סיטי עצמה. יום אחד לקחתי אותה לבקשתה לשרידי טלַטֶלוֹלְקוֹ (Tlatelolco), תאומתה של טנוצ'טיטלן, הבירה האצטקית, שהיא כיום חלק ממקסיקו סיטי, העיר שבלעה את העבר. ב"כיכר שלוש התרבויות" (La Plaza de las Tres Culturas), ששמה מציין את הפירמידות הקדומות, את הכנסייה שנבנתה עליהן מיד לאחר הכיבוש ואת הבניינים החדשים חסרי החן של משרד החוץ, נעצרה סוצ'יטל ליד קיר אבנים סתמי, עצמה את עיניה וכבר לא היתה בהווה. כשניסיתי אחר כך לברר מה ראתה, אמרה: "לא הכל אפשר לספר, ולא הכל עליך לדעת". מה הוא הגלגול הזה? מה יכול לגרום לאישה צעירה להזדהות עם דמות מן העבר, שבעיני רבים מבני עמה היא סמל שלילי? מהיכן היא שואבת את הסיפורים ההיסטוריים שאינה מכירה ואינה מסוגלת לנחש? רבים דנים בדמותה של מלינצ'ה וכולם ממציאים אותה, אבל כה מעט ידוע עליה. "זה נראה בלתי מתקבל על הדעת", כתב ב־1892 ההיסטוריון המקסיקני פדרו צַ'אוֶרוֹ בספרו "מקסיקו במאות שנותיה", "שאף כי מדובר בדמות היסטורית כה חשובה בכיבוש מקסיקו, לא ידוע דבר וחצי דבר על מַרִינָה (השם המקורי של מלינצ'ה היה מַלִינאַלִי, לאחר ניצורה קראו לה הספרדים מרינה או דוניה מרינה, נ"מ). מתווכחים על מקום לידתה, על עמה, מטילים ספק בשמה, טועים באשר לתפקידה ליד הכובש, ומעט מאוד ידוע על חייה, ואין יודעים את מקום קבורתה". מלינצ'ה היתה ותמיד תהיה דמות נעדרת אך נוכחת בהיסטוריה של מקסיקו.
אות מבשר רעות השיירה הגיעה אל המערה שבה ניצב צלב קדום. כולם נעצרו, הורידו כמה מהמנחות והתפללו, פניהם אל הפלג היורד מההר, ומימיו הקרים מקיפים את הכניסה למערה. הזקן הטיבטי, שכולם כינו אותו סבא, נכנס לטראנס, עצם את עיניו ומלמל בלי קול, רק שפתיו נעו. עמדנו בסמוך ללוע הר הגעש, אותו ההר שעל פי האגדה הוא נסיך נשוי בנישואי קודש להר השכן, "האישה הנרדמת". אולי יגיע קול התחנונים לאוזניו של אותו הר־נסיך־אֵל, והמים הלכודים בפסגתו בצורת עננים יצילו את האיכרים הצמאים. רק סוצ'יטל היתה שקועה בעולמה, עיניה עצומות, ידיה נעות קדימה ואחורה, ולפתע אוחזות כפות ידיה בפניה, והיא בוכה. הצלב קושט בפרחים, והטקס תם. התחילה העלייה הקשה. חצינו שער טבעי הבנוי משני סלעים געשיים. אחת הנשים הצעירות, שאחזה פרחים בידה, עצרה לפתע, התיישבה על אבן קטנה, ממררת בבכי ומתפתלת כאדם המבקש להשתחרר מידיים לופתות. היא נשכבה על האדמה הקרה, ומולה, כאות מן השמים, בצבצה השמש. כולם היו מפוחדים. "אות מבשר רעות", אמר הסבא, "מי דמעות במקום מי גשם". מחזיקות הקטורת התחילו לנקות בעשן את האישה הבוכה שטלטלה את ראשה בחוזקה כמגרשת חיזיון רע. סוצ'יטל ניגשה אליה בשקט, ליטפה את ראשה ואמרה: "מותר לך לספר. מה את רואה?" בבכי חנוק סיפרה הצעירה שהיא היא, אבל גם מישהי אחרת, ילדה עדיין, ההולכת עם הוריה, אבל הם לא ההורים שהכירה. כולה מכוסה בפרחים. ליד ההורים וסבא וסבתא הולכים זקנים לבושי עור נמר, כולם שרויים במצב רוח טוב כאילו הם עומדים לחגוג. כשהם עוברים את שער האבנים נעצרים ההורים, והזקנים לבושי עור הנמר לוקחים אותה משם. מכל עבר צצים צעירים אוחזים בחניתות ורוקדים ריקוד פראי. היא מפנה את ראשה אל עבר ההורים, הנטועים במקומם כפסלים קפואים, וקוראת משהו בקול בוכים ואינה יודעת מה. הזקנים מחזיקים בידיה ומעלים אותה. הנערה מתעלפת מול עינינו, וענן השכחה יורד על החיזיון. התחלנו לרדת, התפילה לגשם תצטרך להמתין, העבר המאיים פרץ מגופה של נערה ואי אפשר להמשיך בבעיות ההווה. סוצ'יטל לא נראתה מודאגת. "עוד השבוע ירד גשם", אמרה. הבטחה מוזרה כשמעלינו שמים כחולים ואין שום סימן קלוש לענן.
רצתה להיות אהובה בימינו רבו השמאנים לשעה שמוכרים את הידע שלהם, או את הידע כביכול, למרבה במחיר. לעתים אני פוגש במי שפעם עוד היה שמאן אמיתי וברבות השנים היה לסוחר ידע או טקס, או מעשה קסם, ולאמיתו של דבר איבד כבר מזמן מכוחו. לכן עולם השמאנים מהסוג של סוצ'יטל הולך ונעלם. היא שקועה במעשיה, חיה לרגעים עבר שלא הכירה, כמין חלום בהקיץ, וגם פוקדת את חלומותיה הפוקדים אותה, חלומות שתמיד מביעים מסר שיכול להועיל או להתריע מפני סכנה. כאישה המצויה בקשר עם האלים והרוחות היא אינה מצפה לגמול או לתודה על מעשיה. הכפר שהיא מתגוררת בו צמוד להר הגעש פופוקטפטל, המעשן וגם מאיים. לפני ההתפרצות האחרונה שלו, סוצ'יטל היא שראתה בחלומה את האל־ההר ברוגזו והתריעה על הסכנה. למחרת התחילו ההתפרצויות. לאחר מכן, עוד לפני שהתברר שהר הגעש אינומאיים יותר, הודיעה שהיא חוזרת לכפר – האל הופיע שוב בחלומה וסיפר לה שהסכנה חלפה. לעתים היא מנהלת במהלך הטקסים דו־שיח עם הר הגעש ועם דמויות מהעבר. שאלתי אותה על דמותה הקודמת, על מלינצ'ה, שנמכרה בילדותה על ידי אמה לסוחרים, שהיתה לשפחה ולפילגש של אדונים משבט המאיה ונמסרה כמתנה על ידם לקורטס. אותה נערה ששימשה אותו כאהובה, יועצת, מתרגמת ומזכירה, והיתה אם בנו הבכור. שבעצם היא היא שהביאה את הכובש הספרדי עד לשערי טנוצ'טיטלן ובזכותה זכה בניצחון סופי על הממלכה. היא ענתה לי כממתיקה סוד: "מלינצ'ה רק רצתה לחיות ולהיות, להיות אהובה ולאהוב, ובסוף נתנו לה למות בגיל שלושים ממחלה שהלבנים הביאו. אבל לא רק אז רצחו אותה, אלא גם לאחר מכן, כשעשו ממנה במשך השנים דמות רעה". סוצ'יטל המשיכה בסיפורה הרחוק, כאילו כל הסיפורים קרו רק אתמול, כאילו אינה כאן לידי אלא בזמן ההוא, כאילו על עצמה ורק על עצמה היא מדברת, ועיניה היפות אינן עוצרות את הדמעות. |
מאז גילה העולם המערבי את התרבויות האינדיאניות צצו שמאנים המוכרים את הידע שלהם, או את הידע כביכול, למרבה במחיר. שמאנים אמיתיים הם כבר זן נדיר. מפגש עם סוצ'יטל, שמאנית מקסיקנית שמסייעת לכפריים להביא לירידת גשמים פורסם 18.11.13 |
מחול הקקאו, אגם אטיטלן, גואטמלה
Array
(
[country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 733
[name] => מקסיקו
[slug] => mexico
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 733
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 719
[count] => 69
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 719
[name] => מרכז אמריקה
[slug] => central-america
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 719
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 264
[filter] => raw
[term_order] => 0
) )