תפריט עמוד

וייטנאם: אנשי הצפון

סביב העיירות סאפה ובאק הא בצפון וייטנאם פזורים כפריהם של שבטי ההרים. בשבילים ההרריים אפשר לפגוש את בנות שבט הזאי במטפחות ראש ססגוניות ואת בני המונג בבגדים כהים וכיפות שחורות

לאחר שלושה שבועות על ציר התיירות הראשי בווייטנאם, החלטנו להצטרף לשני ישראלים לטיול אל סאפה (Sapa), עיירה ציורית הממוקמת בנוף הררי בצפון-מערב המדינה. באזור זה חיים כבר מאות שנים מיעוטים אתניים רבים, המכונים "מוֹנטַנאר" (מצרפתית "יושבי ההרים"), שאותם רצינו לפגוש.
עם ערב הגענו לתחנת הרכבת של האנוי, מצוידים במטעמים שקנינו באחת המאפיות המצוינות ליד האגם המרכזי, הואן קיים, ברובע העתיק של העיר.

הרכבת עזבה את התחנה בשעה הנקובה בכרטיס בדיוק קומוניסטי ראוי לציון, וכעבור עשר שעות כמובטח (לא נסיעה ארוכה במיוחד בווייטנאם), הגענו ליעדנו.
רכבת הלילה הזאת נוסעת על מסילת הברזל שבנו הצרפתים בין האנוי לעיר קונמינג שבסין. בשעות היום אפשר לראות שתווי המסילה עובר בנוף יפהפה של גבעות מעובדות בצפיפות והרים מיוערים בסבך ירוק של במבוק (חיזרן), מנוקדים בכפרים קטנים ובתאואים שמלחכים את שלף האורז שנקצר. למרות האפשרות האקזוטית לחצות לסין, אנחנו יורדים בתחנה האחרונה לפני מעבר הגבול, בעיר לאו קאי (Lao Cai) האפרורית, שרק שלטי התעמולה צובעים את רחובותיה בצבעים עזים.

צאצאי הדרקון והפיה
במונית גדולה אנחנו יוצאים מתחנת הרכבת דרום-מערבה, לכיוון סאפה, כאלפיים מטר מעל פני הים. העיירה נבנתה ב-1922 כנקודת משלט ברכס הואנג ליין (Hoang Lien) על ידי הכובשים הצרפתים. האתר כלל תחנת שידור ומגורים לחיל המצב הצרפתי, וחיו בו מיסיונרים, מתיישבים ואופורטוניסטים צרפתים, שבכוח הזרוע נישלו את אנשי השבטים מאדמותיהם והפכו אותם לכוח עבודה זול. עם עצמאות וייטנאם, במסגרת מדיניות ניוד האוכלוסין, הובאו לסאפה מתיישבים מחלקים אחרים בווייטנאם, שהביאו עימם את המסחר ואת שיטת גידול האורז בהצפה. כל אלה ניכרים עדיין בנוף העיירה וסביבותיה: בניינים קולוניאליים וצריח כנסייה, ומנגד טרסות אורז מוריקות ושקדיות בעיצומה של פריחה. אבל עם כל הכבוד לנוף – מקור המשיכה האמיתי של סאפה הם המונטנאר.

שוק בסאפה. לכאן מגיעות נשות השבטים כדי למכור את מרכולתן ולקנות מצרכים חיוניים | צילום: לירז קדוש

בעיירות סאפה ובאק הא (Bac Ha) מתקיים מדי יום שוק בוקר ססגוני, שאליו מגיעות נשות השבטים למכור את מרכולתן ולקנות מצרכים חיוניים. עבור אנשים קשי יום אלה, נראה שהשוק משמש גם נקודת חיבור לעולם המודרני. די מהר מתברר לנו שאנחנו לא הישראלים הראשונים פה ושלא "גילינו" את סאפה. נערה בבגדים אותנטיים, שזיהתה את ארץ מוצאנו, פוצחת בשיר "לכובע שלי שלוש פינות" עם כל תנועות הידיים המקוריות. הנערה אינה לבדה, ולפתע מקיפה אותנו קבוצת בנות לבושות בגדים בצבע אינדיגו (כחול כהה), המעוטרים ברקמות צבעוניות, לראשן מגבעות גליליות ולאוזניהן עדיי כסף גדולים. כולן מנסות למכור לנו תכשיטים ועבודות יד רקומות. כל בקשה לתצלום נענית בתעריף דולרי, שמעמיד את כשרון המיקוח שלנו במבחן.

מכירת מזכרות ועבודות יד לתיירים, בשוק ומחוצה לו, החלה להיות מקור הכנסה לבני השבטים השונים עם התפתחות התיירות בווייטנאם. בהתחשב בכך שבעבר הם התפרנסו בעיקר מציד ומחקלאות של ביעור יערות, שגרמו להרס סביבתי רב, הרי שכניסתם לענף התיירות מבורכת. אולם בצד הברכה, נראה כי התיירות גם מאיימת על תרבות השבטים, בעיקר עבור הדור הצעיר הנמשך לדפוסי התנהגות מערביים, שעלולים להביא לקריסת התא המשפחתי והמסגרת השבטית. לנוכח התופעות הללו, מנסות רשויות שימור ואיכות הסביבה להכשיר את הצעירים לעבוד כמדריכי טיולים ולתעל את זרימת התיירים למקומות נוספים. העיירה באק הא, למשל, השוכנת ממזרח ללאו קאי, התפתחה כאלטרנטיבה לסאפה, שיש הגורסים כי הפכה תיירותית מדי.

תיירותית או לא – השוק בסאפה, על שלל הירקות, הדגים הבשר והצדפות, כשבין הסוחרים והקונים נראות הגלימות הכהות והמצנפות האדומות, הוא מראה צבעוני שמותיר רושם עז ותמונות רבות לאלבום.

בכפר של לובשי השחורים
מלבד השוק הססגוני, סאפה היא מרכז אזורי ליציאה לטרקים. יש בה מקומות לינה ומסעדות, וכן הבנקים היחידים באיזור שמחליפים המחאות נוסעים וכסף (העמלות גבוהות, עדיף להצטייד מראש בהאנוי). מסאפה אפשר, למשל, להעפיל אל פסגת הר פן סי פאן (Fan Si Pan), הגבוה בווייטנאם, שמתנשא לגובה 3,143 מטר. הטרק אורך יומיים עד חמישה ימים, ואת כל ההצטיידות יש לערוך בעיירה. אנחנו בחרנו בטרק צנוע יותר, שעובר בכפרי המונטנאר באזור.

לאחר ארוחת הבוקר יצאנו לדרך ברכב שטח ישן וצפוף, ארבעה ישראלים, נהג מקומי ומדריכה צנומה בשם הא. למרות הנדסת האנוש הלא נוחה התגלה הרכב כבעל עבירות מרשימה בדרכים הצרות והבוציות. כשירדנו ממנו והתחלנו לצעוד לעבר כפר של שבט המונג החלו הערפילים להתפזר, והנוף של עמק נהר הפרחים נפתח בפנינו. הא המדריכה התקשתה להאמין שנהר קטן זה בקנה מידה וייטנאמי זהה ברוחבו לגדול נהרות ישראל.

אם ובנה משבט המונג. בניגוד ללבוש הצבעוני של השבטים האחרים באזור, בני המונג נוהגים ללבוש בגדים כהים ולחבוש כיפות שחורות | צילום: אייסטוק

את ההרים מעטרים כפרים קטנים עשויים עץ ובמבוק. בתי הלבנים היחידים הם בית הספר, שדגל וייטנאם מתנוסס מעליו, והכנסייה באחד מכפרי ההמונג, אולם יש בקתות שכבר המירו את גג העשב בגג עשוי פח גלי, ששולח קרן מסנוורת כאשר השמש מציצה בין הערפילים. הא מסבירה כי כפר זה של בני שבט ההמונג השחורים מחולק לשניים: חלק אחד של בני השבט הנוצרים וחלק אחר של אלו שעדיין דבקים באמונתם האנימיסטית המסורתית (קיומן של ישויות בחיות, בצמחים ובדוממים). בני הכפר הנוצרי המירו את דתם לפני עשרות שנים, בעת שפעלו באזור מיסיונרים צרפתים, לא מעט בזכות מתן שירותי רפואה וחינוך. בינתיים נראה שהנצרות השתרשה פה היטב, וכעת הכומר בכפר הוא מקומי.

לבושם הכהה של בני השבט והכיפות השחורות שלראשי הגברים יוצרים אצלנו תחושה כאילו הגענו לביקור בקהילת יהודי וייטנאם. גם כאן מנסות הנשים המקומיות למכור לנו בגדים רקומים, אולם הן מעודנות הרבה יותר. הבגדים הנתפרים על ידי נשות הכפר מצמח האינדיגו צובעים את ידיהן ורגליהן בכחול כהה. התחנה הבאה היא בית הספר של הכפר, שם אנו פוגשים במורה של ילדי השבט. הכיתה שבה הוא מלמד את הילדים בשעות הבוקר וייטנאמית וחשבון משמשת אותו למגוריו עם אשתו ובנו הפעוט. בצהריים מסתיימים הלימודים, ועשרות הילדים הקטנים משתעשעים בחוץ. הגדולים יותר לומדים בחטיבת הביניים שבמעלה ההר, מרחק של כמה קילומטרים תלולים, לשם הם נדרשים לטפס מדי יום ביומו.

אלוף האלופים זוכה בדם
עודנו יורדים במשעול התלול בין טרסות בוציות, מתלהבים מילדי הכפר המשחקים בכל חצר ומהתאואים המדשדשים במים, ולפתע אנו מבחינים בהתקהלות גדולה בגשר החוצה את נהר הפרחים. הא המדריכה הורתה לכיוון ההמולה וסיפרה כי זהו כפר קטן של שבט הזאי, שבו מתקיימת הילולה לרגל סיום קציר יבול האורז. בהתקרבנו לכפר מתברר שאנחנו לא הסקרנים היחידים ששמעו על האירוע. פרט לקומץ מטיילים חמושים במצלמות, התגודדו סביב מוקד האירועים מאות מבני הכפרים הסמוכים: את הצבעוניות מעניקות בנות שבט הדזאו, עם כיסויי הראש האדומים ושלל תכשיטי הכסף, ובולטים במספריהם הגדולים ובבגדיהם הכהים אנשי ההמונג השחורים.

ילדים משבט הזאי. הנשים עדיין לובשות את השמלות המסורתיות, הגברים שיוצאים לחפש פרנסה בעיר כבר "פשטו את המדים" | צילום: איילת אידלנברג

במוקד האירועים של ההילולה עומדים שני גברים בני שבט הזאי, שמקל במבוק עבה מחבר אותם בבטנם, והם צריכים בעזרת שרירי הרגליים והבטן ובאמצעות מקל הבמבוק להדוף את יריבם אל מחוץ למעגל. במעגל הסובב את המתמודדים עומדים זקני הכפר, הנשים והילדים ומעודדים בקול גדול. עד מהרה מתרחב המעגל כשצעירים סקרנים מבני ההמונג מצטופפים לכדי טבעת חנק שחורה ומנסים לצפות במתרחש. עודנו משתאים מהמחזה, ולאתר החגיגה ממשיכים לנהור כפריים רבים: צעירים מטפסים לראש הגשר המתוח על הנהר כדי להיטיב את זווית הראייה, והגשר עצמו נמלא סקרנים, עד שהוא נראה כעומד להתמוטט.
לפתע קול צווחות בקע מכיוון הגשר: בין המצטופפים מפלסת לה את דרכה חבורה של גברים משבט הזאי, נושאים חזיר עקוד. למרות מאמציה של החיה מצליחים הגברים להשתלט עליה, ולעיני כל הסקרנים מהשבטים השכנים משספים את גרונה. דמו של החזיר נאסף אל קערה עשויה דלעת ומועבר בין הגברים החוגגים, כשאלוף האלופים זוכה להיות הראשון ששותה את הדם.

אנחנו, שלא קיבלנו הזמנה רשמית להצטרף לסעודה שההכנות לה היו בעיצומן, פנינו ממשיכים בדרכנו ומטפסים דרך יער במבוק סבוך ומוצל. אחרי מפל שופע, חציית גשר מט ליפול וטיפוס מפרך אנו מגיעים לכפר של שבט הדזאו, שממוקם בגבהים, שם נוהגים בני השבט לגדל ירקות ופירות, חזירים, תאואים ופרות.
בבקרנו בבית הספר בכפר אנו פוגשים בנשים רוקמות. בדומה לכל הנשים שפגשנו בכפרים אחרים, הן מנסות לשכנע אותנו לקנות את הבגדים שתפרו. אחד הסימנים הרקומים, שמקורו בתורות המזרח, מושך את תשומת ליבנו. אנחנו מכירים אותו פשוט כצלב קרס, ודוחים בנימוס את ההצעה.

אנו ממשיכים בטיפוס המפרך, כדי לפגוש את הנהג שמחכה לנו. על המאמץ הפיזי מפצים הנוף המדהים והעובדה שלפנינו טיפסה זקנה מקומית, עם סל גדול עמוס גזרי עץ להסקה התלוי ברצועה על מצחה. חזקים הרבה פחות ממנה, כנראה, אנו מסיימים את דרכנו ברכב רוסי קטן ואמיץ שלוקח אותנו כל הדרך לעיירה סאפה, למקלחת חמה ולישון.

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.