יהודי גאורגיה: טוב שכן קרוב

בליל הסדר בבית הכנסת בקותאיסי (Kutaisi) לא הסתפקו בארבע כוסות. הרמנו, כל המסובים לשולחן, כוסית לזכר יציאת מצרים, ועוד כוסית לזכר המכות שניחתו על המצרים, ואחת לכבוד בנות גאורגיה היפות וגם אחת לחייהם של חיילי צה"ל החסונים וחיילות צה"ל שמגנות על המולדת. ועוד אחת ועוד אחת, עד שמספרן התקרב יותר לארבעים מאשר לארבע המסורתיות.

על הרמת כוסות היין והברכות היה אחראי ראש הארוחה, הנקרא כאן "תַמַדַה", שהפעם שימש גם כראש הסדר ההלכתי. זהו מנהג קווקזי, אחד מני רבים, שהשתרש בחיי הקהילה היהודית הגאורגית. קרה כאן תהליך שונה מההסתגרות שאפיינה קהילות יהודיות רבות בעולם: אנשי הקהילה חיים בשכנות טובה עם המקומיים במשך דורות רבים, והם בהחלט גאים במסורת המיוחדת הזאת. גם העליזות הקיומית של השכנים דבקה ביהודים, ובשעת לילה מאוחרת פתחה אחת מזקנות העדה בשיר מסתלסל בעברית, שהיא חיברה בעצמה. בתום שירתה הנוגעת ללב הוזזו השולחנות לשולי החדר, כולם פרצו בשירה, ולקול מחיאות כפיים קצביות נפתח במרכז החדר מעגל גדול של מחוללים.

בית הכנסת בקותאיסי. אנשי הקהילה חיים בשלום עם שכניהם וגאים על כך

קהילה עתיקת יומין
לפי מסורת יהודי גאורגיה, המבוססת על אפוס מקומי, הגיעו אליה היהודים במאה השישית לפני הספירה, לאחר חורבן בית ראשון. ממצאים בלשניים מראים כי במאה השנייה לפני הספירה כבר התפתחו קשרים לשוניים בין יהודים לגאורגים, אבל הממצאים הארכיאולוגיים הקדומים ביותר מסביבות העיר מצחטה (Mtskheta) – שעיקרם מצבות הנושאות כתובות בארמית ובעברית – מתוארכים למאה השלישית לספירה. כך או כך, ידוע כי כבר בתקופה זו היו בגאורגיה כמה קהילות יהודיות וכי לכל אחת מהן היה בית כנסת משלה.

מהחיבור "חיי נינו הקדושה", האפוס שמתאר את התנצרותה של גאורגיה, אפשר ללמוד על עיסוקיה הרוחניים של הקהילה היהודית – לימוד תורה וחינוך נבדל – ועל הקשר ששמרה עם קהילות יהודיות אחרות. ידוע כי במאה הרביעית עד השישית היתה הגירה מביזנטיון מזרחה בעקבות רדיפות היהודים שם, והקהילות בגאורגיה גדלו. כמעט לא ידוע דבר על היהודים בתקופה המוסלמית (מאות 12-7), וכך הם פני הדברים גם בתקופת תור הזהב של גאורגיה (מאות 13-12), אבל נראה כי עם התעצמות המדינה ושיפור יכולותיה המסחריות, מצאו בה היהודים פרנסה נאה. גם מזיכרונותיו של מרקו פולו על מסעותיו בשנת 1272 אפשר ללמוד על מספר היהודים הרב שחי בעיר הבירה בטיפליס (Tiflis), היא טביליסי של ימינו.

רוב יהודי גאורגיה עלו לישראל בסוף שנות השמונים, ורק כמה אלפים נותרו בה

מאז שנת 1989 רוב יהודי גאורגיה עלו ארצה (כ-19 אלף נפש), והיום נותרו בה כ-7,000 נפש. יותר ממחציתם חיים בטביליסי, והשאר בערי הפריפריה, בעיקר בקותאיסי ובאחלציחה (Akhaltsikhe). בטביליסי ובקותאיסי יש רבעים יהודיים ובהם בתי כנסת מהודרים ופעילים, שמשלבים בין מסורת ספרדית לאשכנזית. בטביליסי ממוקם הרובע היהודי בלב העיר העתיקה, ובסמוך לשני בתי הכנסת שבעיר נמצא גם בית חב"ד. בית הקברות הגדול מרוחק משם. בעיר קותאיסי יש שלושה בתי כנסת, שניים מהם בסמוך למגורי היהודים (רחוב קטן שהכניסה אליו נאסרת בשבת) והשלישי מרוחק כמה מאות מטרים משם.

טקס הדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת בטביליסי

למי קראת גרוזיני?
יהודי גאורגיה מרבים לספר בשבח החיים ההרמוניים עם הגאורגים, ומציינים שלאורך ההיסטוריה לא היו גילויי אנטישמיות. זה לא ממש מדויק: אחרי סיפוח גאורגיה לרוסיה בשנת 1801, עוררו השלטונות הצאריים והכנסייה הפרבוסלאבית התנגדות ליהודים, ובשנים 1884-1850 הופצו כמה עלילות דם.

בעשור הראשון של המאה ה-19 הורה השלטון הרוסי ליישב יהודים רוסים בגאורגיה כדי לחזק את הפריפריה בגבולות החדשים בדוברי רוסית. שתי הקהילות היהודיות נבדלו מאוד באורח חייהן ולא התערבבו ביניהן. הפעילות הציונית באותן השנים משכה בעיקר את היהודים הרוסים, אך בשנת 1918 התקיים בטביליסי קונגרס כלל יהודי, שבו השתתפו נציגי שתי הקהילות. את השם "גרוזינים" – כינוי גנאי ליהודים יוצאי גאורגיה – הם קיבלו שלא בטובתם מפיהם של אחיהם בני הקהילה הרוסית, שנהגו בהם מידה של זלזול. אולי באמת טוב שכן קרוב מאח רחוק.

עוד על טיול בגאורגיה
____
הצילומים בכתבה הם מתוך פרויקט מתמשך העוסק בתיעוד יהודי גיאורגיה;
צילום: Dato Rostomashvili, flickr