בגאן, בורמה – ארץ המקדשים היפים

עיר המקדשים בגאן (Bagan) בבורמה אינה אתר ארכיאולוגי רגיל. על שטח של כ־40 קילומטרים רבועים ניצבים 4,000 מקדשים ומבני דת שונים ומשונים. כולם נבנו בין המאות ה־11 ל־13, אז היתה בגאן מרכז בודהיסטי חשוב ואתר לעלייה לרגל. אבל בפתאומיות ננטשו העיר ומקדשיה, והיא נפלה קורבן לחסדי הטבע והשודדים. באחרונה הפכו אותה שלטונות מיאנמר לפארק לאומי מרשים. סיפורה של עיר עתיקה מלאת הוד והדר בדרום־מזרח אסיה.

לעיר אפופת ההוד הגענו רק בקושי בגלל האירועים הסוערים של פסטיבל המים. היה זה חודש אפריל במיאנמר (בורמה), שיא העונה החמה והיבשה. בדרכים הראשיות ובסביבות השווקים בכל הערים והכפרים הוקמו במות. הפסטיבל הנמשך ארבעה ימים נחוג לכבודו של האל טאג־ימין, המבקר בעולם ובודק האם טובים מעשיהם של הבורמזים או רעים. ביומו האחרון של הפסטיבל עוזב האל את המדינה ומתחילה שנה חדשה. במהלך יום זה יוצאים צעירים, סטודנטים וחברי איגודים שונים עם שקיות ודליי מים ושוטפים את העוברים ושבים, בלי לחוס על תיירים. יתרונה של המקלחת הלא צפויה בכך שהיא מפיגה מעט את החום.

המסע לבגאן הוא מסע במרחב ובזמן | צילום: אמנון אייכלברג, אתר אינטנרט

מאז שהציגו בפני זוג חברים את צילומי הפגודות המופלאות בעיר המקדשים בגאן – האתר המרשים ביותר במיאנמר (מיאנמא, בפי בני המקום) ואולי בכל דרום־מזרח אסיה – רציתי להגיע לשם. כשהגעתי למיאנמר גיליתי שזה אינו מבצע פשוט. הימים היו ימי חג, המעבורת ששטה על נהר האיְיָארוואדי לבגאן ושירות האוטובוסים מהעיר מנדלי לעיר העתיקה שבתו מעבודה. לאחר חיפושים מייגעים שכרנו רכב במחיר מופקע, ובשעת בוקר מוקדמת, כשהרחובות היו עדיין ריקים, ודליי המים של החג עמדו מיותמים בצד הכבישים הפלגנו, כמו במבצע חשאי, לדרך.

מפעל בנייה אדיר
ככל שהתקרבנו ליעד, הנוף הפך רחב ושטוח. מדי פעם הופיעו בשממה פגודות וזֶדים, מבני דת בודהיסטיים המכונים גם סטופות. נסענו במישורים של מרכז המדינה לצד נהר האייארוואדי, סמלה של מיאנמר. באמצע הדרך בין מנדלי לבגאן מתחבר נהר צ'ינדווין לאייארוואדי ויחד הם זורמים דרומה למפרץ מרטאבן. לחבל הארץ מאגווה הגענו בשעות הצהריים. הרחק באופק מערב נראו רכסי ארקן, כהים ודוממים. הנהג הצביע עליהם ואמר: "הר ויקטוריה, 3,000 מטרים, שם לא חם כמו כאן". בתום יום ארוך של נסיעה קופצנית וחמה הגענו לעיירה ניאונג־אוּ, כחמישה קילומטרים מבגאן.

אבל המסע לבגאן אינו מסע במרחב בלבד, אלא גם בזמן. הוא מתחיל לפני יותר מ־1,000 שנים, כשבגאן עדיין לא היתה "האימפריה הבורמזית הראשונה". המרכז החשוב ביותר באיזור היתה העיר תהאטון, צפונית־מזרחית ליאנגון הבירה, עיר גדולה בממלכת מון העצומה, שהשתרעה מדלתת נהר האייארוואדי שבבורמה, עד תאילנד וכנראה גם עד קמבודיה. בתהאטון, בירת ממלכת מון, שלט אז המלך מאנוהא, בודהיסט עם תחושת שליחות. הוא שלח את הנזיר שין־ארן ללמד את בשורת הבודהיזם־תאראוודה בממלכת בגאן ההינדואיסטית.

נזיר בורמזי צעיר | צילום: אמנון אייכלברג

בהדרגה, המירו תושבי בגאן את דתם לבודהיזם. אנאווארטה, מלך בגאן שעלה לשלטון בשנת 1044, היה חדור אמונה עזה והתאווה ללמוד עוד על הדת החדשה. לכן ביקש ממלך תהאטון לשלוח אליו כתבי דת קדושים. מאנוהא סירב, והמלך הבורמזי השאפתן הצעיד את צבאו לתהאטון, כבש אותה, לקח שלל רב ו־30,000 שבויי מלחמה, נזירים בודהיסטים ואף את המלך מאנוהא עצמו.

הניצחון הזה לא סיפק את אנאווארטה. הוא רצה שבגאן תהיה הממלכה הגדולה, המרשימה והחשובה ביותר באיזור. כדי להשיג מטרה זו, התחיל מיד בפרויקט בנייה גדול. כמה מהמבנים המרשימים ששרדו בעיר העתיקה נזקפים לזכותו, בהם פגודת שווזיגון (SHWEZIGON PAYA), שנחשבת אבטיפוס לכל הפגודות הבורמזיות, פגודת שווסאנדאו (SHWESANDAW PAYA), שהיא אחת הפגודות הגבוהות בעיר, ופיטאקה טאיק (PITAKA TAIK), הספרייה שנבנתה ב־1058 ובה אוחסנו הכתבים העתיקים, עילת המלחמה. מפאת מספרם הרב, הובלו הספרים מהעיר תהאטון אל בגאן על גבי פילים.

במאה ה־11 הפכה בגאן למרכז בודהיסטי חשוב ואתר עלייה לרגל למאמינים מכל דרום־מזרח אסיה. יופיה תואר על ידי מרקו פולו הוונציאני, שביקר בה בשנת 1298, לאחר שכבר ירדה מגדולתה: "המגדלים בנויים מאבן; אחד מהם כוסה בזהב בעובי של אצבע, כך שהמגדל נראה כאילו הוא עשוי זהב יצוק; ואחר מכוסה בכסף ונראה כאילו הוא עשוי כולו מכסף טהור… המלך גרם למבנים הללו להתרומם, כדי לפאר אותו ואת נשמתו הטובה; ובאמת, הם יוצרים את אחד המראות המושלמים בעולם, כה מיוחדים ויקרים. כשהם מוארים על ידי השמש, הם זורחים ונראים ממרחק עצום".

בתוך תקופה קצרה יחסית נבנו בעיר אלפי מבנים. במשך 240 שנה לא פסקה הבנייה: אדריכלים תכננו, חוצבי האבן והסתתים הלמו בפטישים, ואלפי בנאים בנו את הפגודות והסטופות. ציירים, פסלים, יוצקי זהב וכסף הובאו ממקומות שונים כדי להפוך את הבניינים הללו לעבודת אמנות. אבל אז, עם מותו של המלך נאראטיאפאטי ב־1287, ירדה בגאן מעל במת ההיסטוריה.

הסיבות לכך אינן ברורות. לפי אחת הסברות, היה הדבר באשמת המונגולים. לקראת סוף המאה ה־13 שלח השליט המונגולי קובלאי חאן חיילים לממלכת בגאן, ואלה כבשו את הערים והיישובים, הרסו את הבניינים ובזזו את האוצרות. לפי סברה אחרת, התכוננו תושבי העיר למלחמה ובנו חומה. אך כשהגיעו המונגולים לבגאן היא כבר היתה עזובה. הסברות הללו אינן מבהירות דבר. סופה של הממלכה נותר מסתורי כשהיה.

במשך מאות שנים נעלמה בגאן כמעט לגמרי מהזיכרון התרבותי. האיזור שבו שכנה נשלט עד המאה ה־18 על ידי חבורות של שודדים. רבים מהמבנים ניזוקו, קירות המקדשים ופסלי הבודהא נהרסו במהלך חיפושים אחרי מתכות ואבנים יקרות. במקומות מסוימים ניכר הנזק עד היום. כשכבשו הבריטים את בורמה במהלך המאה ה־19 והקימו באיזור מחנה צבאי, חזרו הבורמזים לחיות בניאונג־אוּ, סמוך לעיר העתיקה.

רוב המבנים בבגאן הם פגודות או סטופות. הפגודות מרובעות וגבוהות, הסטופות בנויות כגוש אחד, שבמרכזו יש שריד קדוש כמו עצם או שן | צילום: אייסטוק

בין זריחה לשקיעה
הערב ירד על ניאונג־או, ורק הרחובות השטופים העידו על קרבות המים שהתחוללו במשך יום הפסטיבל. יצאנו לרחוב הראשי בעיירה. בכביש נעו התושבים על אופניים, מיהרו עם סלים עמוסים לביתם או התגודדו תחת עץ ענק מול הבמה המרכזית, לבושים לונג', מכנסי שמלה בורמזיים, משובצים וצבעוניים לכבוד החג. צעירים לבושים במיטב בגדיהם המסורתיים זרמו לכיוון הכיכר הראשית. הבמה הוארה בעשרות מנורות צבעוניות. צ'אן קי, שישב על אחד מספסלי העץ עם אשתו וילדיהם, סיפר לנו שכולם ממהרים למופע סאטירי, המבקר את המשטר הצבאי הרודני.

ניאונג־או היא מקום קטן ונעים. יש בה שוק צבעוני נקי ומסודר, כמה מסעדות, מלונות, חנויות המוכרות סיגרים מתוצרת מקומית ואולם ביליארד בסגנון בורמזי. מדי ערב התקבצו הגברים ליד שולחנות עץ נמוכים באולם הביליארד, לגמו בירה וסילסלו עשן מסיגרים עבים וריחניים.

בלילה הראשון על מרפסת המלון, בקומה השנייה הצופה לרחוב הראשי, שוחחתי עם בעל בית המלון. שאפתי את העשן של הסיגר המקומי, העטוף עלה ירקרק, שהפילטר שלו עשוי מעלי בננה מיובשים, עבודת יד משובחת. שתינו יין מכוסיות זכוכית קטנות, ובין כוסית אחת לחברתה הוא סיפר לי על בגאן העתיקה. הוא גר בקרבת העיר המיוחדת הזאת כבר עשרות שנים, וכילד שיחק בין המבנים שלה. הוא דיבר על העיר כאילו היתה בתו הצעירה והאהובה. הוא סיפר לי על הנזקים למבנים שנגרמו על ידי רעש האדמה שהיה ב־1975, ועל פעולות השימור הגדולות שמתבצעות במקום. בגאווה הוא ציין שמספר התיירים גדל והולך. הוא הציע לי להשכים קום, כדי לחזות בזריחה מול העיר העתיקה. "הם שלכם", אמר והצביע על שני זוגות אופניים שחנו בכניסה למלון.

המקדשים בעת השקיעה. המרחב העצום נצבע כולו בכתום | צילום: אייסטוק

למחרת יצאנו לדרך על האופניים המקרטעים, שידעו ימים טובים יותר. בגאן העתיקה שוכנת בעיקול של נהר האייארוואדי הרחב, על הגדה המזרחית. לאורכו של הנהר שטות ספינות סוחר וספינות נוסעים, וסירות חוצות אותו לכפרים מגדה אחת אל זו שמולה. עגלות עץ רתומות לשוורים יורדות מדי יום לנהר כדי למלא מים במכלים גדולים. האיזור כולו שואב ממימי הנהר לתצרוכת יומית.

בגאן אינה מקום המזמין קימה מאוחרת ושיטוט תיירותי עצל. זה אינו עוד אתר ארכיאולוגי, שבו גובהם של השרידים וההריסות מגיע למטרים ספורים המגודרים היטב, שהמטיילים נאלצים לדמיין מה עמד כאן פעם. גדולתה של בגאן היא בשילוב בין שלושה גורמים: בניינים תלת־ממדיים ענקיים ומרשימים על רקע נופים שטוחים, פרועים ופרוצים לכל עבר, וכל זה עובר שינויים מרהיבים במהלך היממה. כל זריחה היא התעוררות: בתחילה מאירים ראשי הפגודות המחודדים והמעוגלים, ולאחר מכן המבנים הענקיים. השקיעה היא הירדמות איטית. המרחב העצום הנשקף מראש סטופת מינגאלאזדי (MINGALAZEDI) נצבע באדום עמוק, העצים מתכהים ואיתם הבסיסים העצומים של המבנים. רק בסוף, עם אור אחרון, כבים גם שיאי הפגודות והסטופות הגבוהות.

שאלה אחת חזרה וניקרה בראשי: איך אספיק לראות הכל? והכל זה הרבה. בסוף המאה ה־13 נספרו בעיר 4,446 מונומנטים הפזורים על שטח של כארבעים קילומטרים רבועים. סקר שנערך ב־1901 זיהה 2,157 מבנים. בספירה של שנת 1978 זוהו 2,230 מבנים. מספר זה אינו כולל הריסות, וכשמוסיפים את אלה לרשימה אפשר לדבר על כ־4,000 אתרים.

השמות שניתנו לחלק מהבניינים הומצאו בתחילת המאה ה־20. היה זה במהלך סקר שערכו האנגלים, במבצע שנקרא "הסקר הארכיאולוגי של הודו". הסוקרים הגיעו לבגאן בלוויית נציג בורמזי מהבירה. הם פנו לעזרת אחד מראשי הכפרים באיזור. ראש הכפר, שביקש לרצות את נציג השלטון מרנגון, זיהה את הבניינים שהכיר ומסר את שמותיהם, ולבניינים שלא הכיר המציא שמות כיד הדמיון הטובה עליו.

מחקר יסודי החל לאחר מלחמת העולם השנייה, אבל רק בשנת 1989 פרסם החוקר הסקוטי פול סטראכן את הספר "אמנות וארכיטקטורה של בורמה הקדומה", שם חילק את סוגי הממצאים לשלוש תקופת ידועות: התקופה הקדומה (850 עד 1120 לספירה), התקופה התיכונה (1100 עד 1170 לספירה) והתקופה המאוחרת (1170 עד 1300 לספירה).

סירת דייגים בשקיעה | צילום: אמנון אייכלברג

ההבדל בין פגודה לסטופה
עוצמת הבניינים מעוררת תמיהה והתפעלות. בתחילה, עמדנו משתוממים מול מקדש אנאנדה (ANANDA PAHTO) המתנשא לגובה 51 מטרים, אשר הוקם בסביבות שנת 1105. בסיסו של המקדש מרובע, ומעל לכניסה מתרוממת סטופה מעוטרת וגבוהה. מקדש זה מאפיין את האדריכלות הפגאנית בסוף התקופה הקדומה ובתחילת התקופה התיכונה. פסלי בודהא שגובהם עשרה מטרים קידמו את פנינו בכניסה, את הקירות עיטרו אינספור ציורים ותבליטים המתארים את חייו. עם שאר המבקרים צעדנו בדממה במסדרונות הארוכים והגבוהים, בקרירות הנעימה, שהיתה מנוגדת לחום היוקד שבחוץ.

רוב המבנים כאן הם פגודות או סטופות. הפגודות הן מבנים מרובעים וגבוהים ובהם מעברים מקושתים, גרמי מדרגות ופסלי בודהא מרשימים. הסטופות, לעומת זאת, אינן חלולות, אלא בנויות כגוש אבן אחד, ובמרכזן יש בדרך כלל שריד קדוש כלשהו כמו שיער, שן או עצם. תבנית המבנים דומה, אך כשמתקרבים אליהם מבחינים בשוני. מדרגות תלולות, תבליטים, גילופים וחדרים פנימיים; עושר ארכיטקטוני יוצא דופן.

רוב הסטופות, הפגודות, המקדשים והמנזרים בנויים מלבנים צרופות בחום שכוסו טיח. מבט מקרוב על קירות הענק מגלה שהלבנים צמודות זו לזו בהתאמה מלאה. הטיח שכיסה את הלבנים היה צבוע או מצויר. בציורים שנותרו אפשר לראות דמויות מיתולוגיות וסצינות דתיות, או כמו במקדש הקטן אנאנדה אוק קיאונג (ANANDA OK KYAUNG) אירועים מחיי היומיום. בציורים אלה נראים תושבי העיר מבשלים, רוחצים ומוכרים את מרכולתם בשווקים; סוחרים ערבים מובילים סחורות; מוסיקאים מנגנים ועוד. הפסלים עשויים מחומרים שונים – עץ, ברונזה, לבנים ואבני חול – והם מטויחים וצבועים.

ילדים-נזירים משקיפים על המקדשים בצהרי היום | צילום: אייסטוק

האדריכלות המיוחדת לבגאן העתיקה משקפת את תפיסת העולם הבודהיסטית, לפיה מסמל המקדש את העולם. למבנים צורת ריבוע והם פונים לארבע רוחות השמים. דרך הפתחים מגיעים למרכז, לאיזור הקדוש ביותר, שם הונחו פסלי בודהא. אם המקדש הוא העולם ובמרכזו האל והמלך – המאמינים מתחברים אליו דרך החומה המקיפה את המבנה. במשך שהותנו בבגאן צפינו באלפי מאמינים שביקרו בה, כרעו על ברכיהם, נשאו תפילה לפסלי הענק העתיקים. נזירים רבים הסתובבו במסדרונות ודאגו לתקינותה של הפעילות הדתית. הסברה של החוקר פול סטראכן, לפיה בגאן מעולם לא הפסיקה לשמש מרכז דתי, נראתה לנו מובנת מאליה.

למרות ההוד וההדר הנשקפים מכל פינה, קשה לדמיין את המקום כפי שנראה בימי הזוהר. הבורמזים בנו את בתיהם, ארמונותיהם ומנזריהם מעץ ומחומרים מתכלים אחרים, ורק מבנים דתיים מרכזיים נבנו מאבן. בין מבני האבן השונים מפרידים היום שדות, מעובדים או שוממים. כשצעדנו בשדה שומם כזה, ראינו בו חרסים רבים, ומקטרת חרס מעוטרת הציצה מן האדמה. מעברה של בגאן העתיקה נותר רק מעט, למרות שבמושגים ארכיאולוגיים זה הרבה מאוד.

האבק מכסה את הכל
באחד הימים נשבה רוח במרחב העיר. ענני אבק התרוממו באוויר החם, והמטיילים בכרכרות ועל גבי הסוסים חיפשו מחסה לאורך דרכי העפר ובפגודות. החלטנו לעלות במעלה מקדש גודופאלין, שנחשב להישג המרשים ביותר בתקופת הבנייה המאוחרת של בגאן. ממרומי המקדש השקפנו לעבר הנהר והפגודות. לפתע אבדו הפגודות כבמטה קסם, נעלמו מן העין, כאילו לא היו מעולם. האבק כיסה הכל. האם כך נראה המקום בתחילת האלף, לפני הבנייה עצומת הממדים? רק לאחר שעה ארוכה שככה הרוח, ומתוך האבק הציצו הפגודות, כאילו הכריזו: אנחנו עדיין כאן, למרות הזמן החולף, הכובשים הרבים ופגעי הטבע.

יום לאחר פסטיבל המים הגענו לעיר. עמדנו מול זריחה צבעונית, בפתח מקדש טאטביניו, גוש עצום בגובה 61 מטרים, שלו מגדל מרכזי ובו בודהא ענק. בפתחי כמה מהמקדשים פרסו מוכרים מאות עבודות עץ עדינות, מעוטרות בצבעים מרהיבים. שיירת נזירים בודהיסטים התקדמה בדרך עפר בהליכה איטית לכיוון אחד המקדשים, ראשיהם מגולחים למשעי, גופם עטוף בגלימות כתומות.

אבק מכסה את המקדשים בשעת השקיעה | צילום: אייסטוק

הרחק מאחורי עתיקות בגאן, קילומטרים רבים ממנה וגבוה מעל הפגודות נשקף הר פופה. זה הוא מקום אסיפת הנָאט, הרוחות של הדת הבורמזית הקדומה. הוא מתנשא לגובה 1,520 מטרים ונקרא "האולימפוס הבורמזי" בפי אנשי המקום. זהו שריד ללוע הר געש. היום בנויים עליו וסביבו מקדשים ומנזרים. לאחר יום הליכה מפרך בין הבניינים הרחיק מבטנו אל ההר, והשלווה ירדה עלינו. "בבגאן, המנוחה והרוגע באים רק לאחר עבודה קשה", הבטיח לנו בעל המלון בערב הראשון.

טיפסנו למינגאלאזדי ושלחנו מבט פנורמי לכיוון מזרח. בעל הדוכן שבכניסה לסטופה תלה על העצים סביב חלילי רוח רבים, מסיכות קטנות וחלקי כלים, והם ניגנו בצלילים נוגים.

מלמעלה נראו פגודות מכוסות ערפל, מוקפות צמחיית עצים ושיחים, צבועות בצבעי שקיעה, אדום, כתום וצהוב, מתחברות לשמים המתכהים לאט. גם הפגודות שכוסו בסבך של פיגומי במבוק, לשם שיפוץ ושימור, נראו יפות ומיוחדות. נזיר בודהיסטי הופיע ונעלם. נותרנו לבד. כשעוטף הלילה את בגאן, שורר החושך סביב. אף לא מנורה אחת דולקת במרחב העצום. בשעות אלה נראו הפגודות המפורסמות כגושי אבן ענקיים, עזובים ושחורים, שרידים מתים מתקופה מפוארת.