ניו אינגלנד – יערות בוערים

לשוחרי נוף, ניו אינגלנד היא חגיגה אמיתית. עיירות עתיקות פזורות בין ההרים, העמקים והאגמים המרכיבים חבל ארץ מדהים זה, והאוכלוסיה באזור דלילה בהיעדר אוצרות טבע ובגלל תנאי החיים הקשים בחורף. אפשר לבקר כאן כל השנה. בקיץ הצבע הירוק שולט ברמה – יערות המכסים כל גבעה ועמק ומסתירים בתוכם אגמים, נחלים ומפלים (מופלאות מכל הן ההשתקפויות של העצים באגמים). בחורף הכל לבן וקפוא ומנוקד בעצים עירומים שדרכם ניתן לראות את האגמים והנחלים הקפואים (ואפילו להחליק עליהם). באביב משתוללת באזור חגיגת הלבלוב – תחילה פריחה משגעת וימים ספורים אחר כך העצים עוטים עלווה חדשה והיער שב לקדמותו.

אבל העונה שהקנתה לניו אינגלנד את פרסומה העולמי היא הסתיו. Fall Foliage, כפי שקרויה השלכת, מתאפיינת בגלים-גלים של עצים המשנים את צבעם מירוק לשלל הגוונים החמים: אדום, כתום, צהוב, חום. השלכת אינה מופע אחיד, להפך: בשלב הראשון מרבית היערות ירוקים עדיין ובזה אחרי זה העצים מתחילים להאדים. בשלב הבא העלים נושרים וגל נוסף של עצים הופך אדום כשסביבו מקצת העצים כבר עומדים בעירומם ואילו אחרים ירוקים עדיין. וכן הלאה, עד שהיער כולו משיר את עליו (פרט לעצים ירוקי עד).

צבעי סתיו בשמורת אכדיה במיין | צילום: Maine Office of Tourism

קצב התקדמות השלכת, הרכבה והצבעים המיוחדים לה תלויים בסוגי העצים בשטח ובמיקומם המדויק – בקו הרוחב הגיאוגרפי, ברום הגובה של המקום, בזווית השמש ובמשתנים מיקרואקלימיים. לכן יש שנים שבהן השלכת מדהימה ויש שנים שבהן היא "סתם" יפה, ויש שנים שהיא מאכזבת – אבל רק למי שכבר חווה שלכת אמיתית. מי שלא, גם כשהיא מאכזבת היא עדיין יפהפייה.

האמנות של הטבע
יותר מחמישה מיליוני מבקרים בשנה פוקדים את אי הר המדבר (Mount Desert) שבשטחו נמצאת שמורת אכדיה. זהו מכלול בלתי רגיל של נופי הרים וים, המתפרש על פני יותר משמונים קילומטר רבוע. הרי גרניט עתיקי יומין, סחופי רוחות ומים המתרוממים מהאוקיינוס ויוצרים מראות ציוריים יפהפיים. בשמורה יותר מ=15 פסגות, מרביתן חשופות ובמורדותיהן עצי אורן ועצים אחרים. יותר מ=500 סוגים של פרחי בר מצויים בפארק, מקצתם מינים ארקטיים והאזור כולו מהווה מקלט לסוגים רבים של ציפורים וחיות קטנות אחרות.

פארק אכדיה מרושת שבילים להליכה, לטיפוס, לרכיבה על אופניים ואופנועים ואפילו דרכי כרכרות סוסים וכלי רכב. בקיץ הוא עמוס מאוד אבל בסוף הסתיו ובחורף הדרכים בתוך האי נסגרות בגלל הקרח והשלג, כך שרצוי מאוד להגיע לשם בסוף ספטמבר-תחילת אוקטובר. מרבית המקומות נסגרים בקולומבוס דיי (יום שני השני בחודש אוקטובר). מומלץ מאוד לנסוע בכביש הפנימי הטבעתי של הפארק, וממנו אפשר לרדת למקומות מעניינים ומיוחדים דוגמת ה-Sand Beach שחלקו מורכב מחלקי צדפות; Great Head – אחד המקומות התלולים והגבוהים בחוף האטלנטי; Thunder Hole – שבו בתנאים מסוימים המים מתפרצים בין הסלעים ושומעים קול שריקה כמו רעם; סלעי כלבי הים והשיא – העלייה להר קדילאק (Cadillac Mountain), ההר הגבוה ביותר בחוף האטלנטי, המתנשא לגובה 510 מטר ושממנו נשקפים מראות בלתי נשכחים.

איש וכלבו משתאים אל מול צבעי השלכת בהרים בניו המפשייר | צילום: שאטרסטוק

הטיול בפארק אורך כחצי יום, ואם נותר כוח ולא שבענו ממראות הנוף, אפשר להמשיך מהעיר בר הרבור (Bar Harbor) לשוּדיק פוינט (Schoodic Point) הנמצא בצד המזרחי של מפרץ פרנצ'מן (Frenchman's bay) במרחק נסיעה של כשעה. כאן אפשר ליהנות מנופים מרהיבים של ים והרים.

עם הראש בעננים
אחרי לינת לילה באזור בר הרבור נצא לדרך הארוכה מחופי מיין אל ההרים הלבנים (White Mountains) של ניו המפשייר (New Hampshire). התחנה המומלצת הראשונה ליום זה היא העיר בנגור ובייחוד המוזיאון לתעבורה היבשתית – מרתק. נמשיך בנסיעה בכביש 95, וכאן יש שתי אפשרויות: לעשות "מסע אחר" ולהגיע למקום שאינו מתויר כמעט בשל ריחוקו מהאטרקציות המרכזיות; או לוותר על האתגר המיוחד ולהמשיך בכביש עד לגורהם (Gorham). למי שמוכן להקצות יום לטיול טבע אמיתי מומלץ לנסוע צפונה בכביש 16 עד הכפר ארול (Errol) שעל גבול מיין-ניו המפשייר ולפנות שמאלה לכביש 26 החוצה את ההרים ב-Dixville Notch, הדלת שלנו לאזור ההרים הלבנים. זהו מעבר ההרים הצפוני ביותר והדרמטי ביותר בין המעברים בהרים הלבנים, ולאורכו פזורות נקודות נוף מדהימות (צריך רק לעקוב אחרי השילוט המפנה אליהן), נקודות נוף דוגמת אגם Gloriette, עצי Cathedral Spires, המפלים ושולחן הסלע (Table Rock). ממשיכים דרומה עד לעיירה לנקסטר (Lancaster) ופונים שוב לתוך ההרים והיערות בכביש נופי 2 בחזרה לגורהם או לברלין (Berlin). הקפיצה צפונה עלתה לנו בעוד 190 קילומטר, אבל כל קילומטר וקילומטר מומלצים בחום!

אי אפשר לשבוע מהמראות והצבעים במהלך טיול סתיו בניו אינגלנד | צילום: Maine Office of Tourism

אם עלינו צפונה ואם ויתרנו על חלק זה של הטיול, נוכל להמשיך את הטיול מגורהם דרומה בכביש 16 עד לעלייה להר וושינגטון (Mount Washington), הגבוה בין ההרים הלבנים והרי החוף המזרחי של ארצות הברית בכלל (1,917 מטר). ייחודו הוא בתנאים האקלימיים הקיצוניים השוררים בו, ובאתגר שהוא מציב בפני מי שמבקש "לכבוש" אותו וכמובן לחזות במראות הנשקפים מפסגתו (אם העננים אינם מכסים אותו).

מזג האוויר בפסגת ההר הוא ארקטי ממש – מידת החום הממוצעת השנתית היא מתחת לאפס ובחורף הוא מתדהר בחמישה מטרים של שלג; אפילו בקיץ רק לעתים נדירות מידות החום עולות על 20 מעלות צלזיוס. הרוחות העזות הנושבות בהר גורמות לשינויים תכופים במזג האוויר בתוך דקות, אבל במזג אוויר בהיר אפשר לראות משם את האוקיינוס האטלנטי, את מיין, ניו המפשייר, ורמונט וקוויבק (קנדה). המסע אל פסגת ההר נמשך כחצי שעה עד 45 דקות במכונית בדרך מפותלת מאוד ותלולה, אבל עבירה בהחלט לכל כלי הרכב.

כנסייה קטנה בעיירה סטואו (Stowe)בוורמונט, מוקפת בצבעי שלכת מרהיבים | צילום: שאטרסטוק

לקראת השליש האחרון של הדרך קדרו פני השמש ונכנסנו לענן כזה שבקושי מצאנו את דרכנו לפסגה. אזרנו אומץ ויצאנו מהמכונית הנוחה – וכמעט עפנו ברוח (ובייחוד הילדה הקטנה). החוויה היתה מדהימה: להיות בתוך העננים, ברוח, בין טיפות המים ולחוש את איתני הטבע במלוא עוזם. המתנו קצת ואחר כך התחלנו – צעד=צעד – למצוא את דרכנו בחזרה למכונית. לא היו גאים מאיתנו להדביק על המכונית את מדבקת הפגוש המפורסמת, אות וסמל לכל אמריקאי אמיץ לב – This car climbed Mount Washington (מכונית זו טיפסה על הר וושינגטון). אגב, מי שאינו מעוניין להעמיד את כישורי הנהיגה שלו למבחן יכול להיעזר בשירותי נהג מקצועי שמספקת השמורה, בתשלום כמובן. בפעם האחרונה שביקרנו באזור בחרנו להשקיף על ההר מצדו האחר; מבריטון וודס (Bretton Woods) שעל כביש 302 פנינו לכביש Base Rd עד לתחנת היציאה של רכבת הקוג (Cog Railway). שימו לב שבדרך עוברים ליד נחל מקסים ולא מסומן. פשוט, עשו כמו כולם ועצרו ליד שאר המכוניות שעצרו שם.

היש מראה פסטורלי מזה? סוס רועה באחו על רקע תפאורת שלכת | צילום: Maine Office of Tourism

רכבת הקוג היא רכבת קיטור/פחם ישנה נושנה שנבנתה ב-1869 והיא יוצאת לסיבוב אטי ומיוחד (ומחריש אוזניים!) של שלוש שעות בהר וושינגטון. מזג האוויר היה מדהים. השמש והרכבות פלסו דרכן אט-אט במעלה ההר בתוך ענן עשן שנראה למרחוק. ישבנו על מרפסת הקפיטריה במקום, ולא יכולנו להתיק את עינינו מהרכבות שמנסות לעלות בהר. לדעתי, מהנה הרבה יותר לראות אותן מאשר להיות בתוכן. אחרי כשעה שוב התכסה ההר בעננים והרכבות נעלמו בתוכם.

גשר על מים סוערים
מהכביש שמטפס להר נחזור לכביש 16 ונמשיך דרומה דרך גלן (Glen), עד שנגיע לנקודת התצפית המפורסמת ביותר במדינה, Interval Scenic Vista, מעין אזור מנוחה שממנו נשקף מראה מדהים של הר וושינגטון. נמשיך לנורת' קונווי (North Conway) עיירה שכולה קניונים ומסעדות ואואטלטים שאליהם נוהרים תושבים גם ממיין, משום שבניו המפשייר אין מס על הקניות. גן עדן לשופינג. ואם כבר, הקניונים של נורת' קונווי הם מקום מפלט טוב אם יורד גשם טורדני. אבל לא לשופינג הגענו הנה (או לפחות, לא רק לשופינג). אם מחפשים את היופי המיוחד של ההרים הלבנים, כדאי להמשיך הלאה לקונווי ובדרך להתעכב ב-Saco Ranger Station ולקבל מידע על כביש 112 לקנקמגוס (Kancamagus), המקשר בין קונווי ללינקולן (Lincoln). הכביש מקסים וזרוע נקודות תצפית יפהפיות. יש לאורכו מסלולים משולטים היטב לטיולים ברגל, ואחד היפים שבהם הוא למפלי סָבָּדֵי (Sabbaday Falls) שמדרום לכביש, בערך במחצית הדרך ללינקולן, תחנתנו ליומיים הקרובים.

גשר מכוסה, אופייני לניו אינגלנד, בפארק הלאומי פרנקוניה נוטש | צילום: שאטרסטוק

הפארק הלאומי פרנקוניה נוטש (Franconia Notch State Park) מפריד בין רכסי הר פרנקוניה והר קינגסמן, וכשמישהו מספר שהיה בהרים הלבנים, הוא מתכוון לאזור זה. המעבר (notch) נוצר לפני יותר ממאתיים מיליון שנה והתופעות הגיאולוגיות שבו מיוחדות במינן. אנחנו נתרכז בכמה מהן: מלינקולן נעלה על כביש N3 צפונה וניסע בו עד ליציאה A34 לפלום (Flume). הפלום הוא ערוץ טבעי עם מפלים מרהיבים, נחלים, גשרים מקורים ויער אמירים עם "בולדרים" ענקיים שנסחפו לכאן לפני אלפי שנים על ידי הקרחונים שפעם כיסו את האזור. רואים גם עצים ששורשיהם תלויים באוויר אחרי שהאדמה תחתיהם כבר נסחפה מזמן. את הטיול הטבעתי באזור (כקילומטר וחצי, כולל העלייה בכביש) אמנם עשינו עם מטריות, אבל הדבר לא גרע מאומה מהיופי שעטף אותנו. בסיום הסיור נחזור לכביש 3 ונמשיך איתו צפונה: אל תחמיצו את הפנינים האלה: האגן (Basin), ה=Glacial Pothole, סלע האגן (Basin Rock) ומצוק קנון (Cannon) – כולן נקודות חן מופלאות. ספרים ישנים יפנו אתכם לאתר חובה, "האיש הזקן על ההר" (Old Man of the Mountain). אל תחפשו אותו עוד: הזקן התמוטט ב-2003 וכעת יש תצוגה על התופעות הגיאולוגיות שהביאו לתצורת הסלעים המיוחדת ההיא, שהזכירה צדודית של אדם זקן, ומדוע התמוטטה ונפלה. ובכל זאת, העלייה להר מאפשרת תצפית נוף מרהיבה לארבע המדינות ורמונט, מיין, ניו המפשייר ומסצ'וסטס ולקנדה, וכמובן השוטטות בטבע בפסגת ההר, פשוט אסור להחמיץ.

כשנרד מההר נראה שני אגמים מתחתינו, אחד מהם הוא אגם אקו (Echo Lake) הנמצא בין שלושה הרים היוצרים תופעה אקוסטית ייחודית. אפשר להגיע אליו מיציאה C34 ולטייל לאורכו (ובעונה המתאימה גם להתרחץ ולשוט בו) ולבחון במו אוזנינו את האקוסטיקה הנפלאה שיוצרים האגם וההרים סביבו. מאחר שמדובר באזור תיירותי מפותח יש הרבה מאוד מסעדות במקום וכן חניוני פיקניק מוסדרים. לסיום היום עומדות בפנינו שוב שתי אפשרויות: לחזור ללינקולן (האפשרות שאנחנו בחרנו בה) ולמחרת לחצות את פרנקוניה נוטש בלי תחנות ביניים ולסיים את המסלול הטבעתי בניחותא, והאחרת להמשיך ולסיים את המסלול הטבעתי בנוטש עוד באותו יום ואחר כך לנסוע עד בריטון וודס.

השתקפויות ססגוניות באגם אקו | צילום: שאטרסטוק

בכפר ברטלט (Bartlett) אפשר לפנות ימינה לבר נוטש (Bear Notch) עד לכביש 112 המוכר והחביב. ממשיכים בכביש 112 ללינקולן, שבה נבלה את הלילה לפני החזרה דרומה, לבוסטון. הדרך המהירה מלינקולן לבוסטון אמנם נמשכת לא יותר משעתיים, אבל אז נחמיץ חוויות שחבל לוותר עליהן, כמו ביקור בחבל האגמים.

בסגנון השייקרים
אור חדש זורח על המקום היפהפה הזה ואנחנו יוצאים לדרך בכביש 93 דרום, כביש נופי יפה. נצא ביציאה 24 ונעלה על כביש 3 דרום עד להצטלבות עם כביש הנוף 113 שלאורך הגדה הדרומית של אגם ויניפסוקי (Winnipesaukee) מצפון. נמשיך איתו עד לסנטר סנדוויץ (Center Sandwich) ושם נרד לכביש 109 דרום ונקיף את האגם הענק ממזרח. ניסע בדרך מקסימה עד וולפבורו (Wolfeboro) וכאן נוכל להצטרף להפלגה באגם בספינת שעשועים ולראות נופים מדהימים, אבל ההפלגה ארוכה במקצת, כשעתיים וחצי, ויכולה להתיש.

נמשיך בהקפת האגם בכביש 28 דרום ונרד ממנו ל=A28 וניצמד לגדות האגם. נוכל לחזור לכביש הראשי 11 צפון ואז להחליט אם ברצוננו לעלות עוד צפונה על כביש 3 צפון ולבלות קצת בעיירת הנופש הידועה וירס (Weirs Beach) או להמשיך דרומה בכביש 3 עד כביש 93, הדרך המהירה שתיקח אותנו למוקד טיולנו היום – כפר השייקרים קנטרברי (Canterbury Shaker Village) בעמק מרימק (Merrimack). שמם של חברי הקהילה נודע ברבים על שום עבודות היד שלהם – רהיטים, כלים וטקסטיל. תמונה מעניינת ומקסימה על החיים בניו אינגלנד לפני כמאתיים שנה.

בית בכפר השייקרים קנטברי. השייקרים נודעו ברהיטי עץ שעיצבו בקווים נקיים ומינימליסטיים

בסופו של יום הטיול נמשיך בכביש 93 לקונקורד בירת ניו המפשייר, מרכזה הפוליטי, הפיננסי והתעשייתי השוכנת לאורך נהר מרימק. במרכזה נמצא בית המחוקקים שנבנה ב-1819 ונחשב לעתיק ביותר בארצות הברית. אם נותר כוח, אפשר להמשיך עוד בכביש 93 עד לבוסטון, מהלך של כשעה ורבע. יצאנו מבוסטון וחזרנו אליה – אבל עם מטען נופים מרהיב ביופיו בצבעים שמחממים את הלב.

בוסטון וניו אינגלנד – העמוד הראשי>>