שפיצברגן: אי ההרים המחודדים

שטנו בין גושי הקרח שניתקו מפיורד הענק וודפיורדן (Woodfjorden), כשמעל לסיפון הספינה הבחנו בדוב לבן (Thalarctos maritimus), הטורף היבשתי הגדול בעולם, שצבעו כצבע השלג, משליך חתיכות קרח באוויר ושוחה על גבו כאילו הוא בבריכה מחוממת. התקרבנו לאי מופן (Moffen), השייך לארכיפלג סוואלברד (Svalbard), שידוע יותר בשם שפיצברגן (Spitzbergen).

לפתע השמיע צופר הספינה צפירה חזקה. אנשי הצוות הניפו בקבוקי שמפניה צרפתית משובחת, וחילקו את תכולתם בכוסות פלסטיק לכל הנוכחים על הסיפון. חצינו את קו הרוחב שמונים מעלות צפון. נתקדם מעט צפונה, הודיע הקברניט. ואז מי שירצה להמשיך, ייאלץ ללכת ברגל – כאן מתחיל ים הקרח הצפוני.

על חופו של האי מופן זכינו סוף סוף לראות כמה ניבתנים, אותם טורפים ימיים בעלי זוג ניבים עצומים. באנגלית הם נקראים walrus, שילוב של whale ו־horse, כי פעם האמינו שהם הכלאה של לווייתן ושל סוס. ענקי צפון אלה מטפסים בכבדות על חופו הצר והשטוח של האי בעל צורת הבייגלה.

ניבתן בשפיצרברגן. בנוף הקפוא מתקיימים בעלי חיים רבים, כולל דובים לבנים

רק 3,000 תושבים חיים באיי שפיצברגן, ורובם מתגוררים באי הגדול, הקרוי אף הוא שפיצברגן. איתם חיים כאן כ־7,000 דובים לבנים וכעשרת אלפים איילי צפון (Rangifer tarandus) מתת מין אנדמי לארכיפלג, כאלפיים ניבתנים וכן כלבי ים (Phocidae), לווייתנים (Cetacea), שועלי שלג (Alopex lagopus) ושפע עופות ים. כולם פזורים על שטח יבשה של 63 אלף קילומטר רבוע, בערך פי שלושה מישראל, שיותר משישים אחוז ממנו מכוסים קרח עד.

סוואלברד, "חוף קר", מוזכר לראשונה בכתבים איסלנדיים מ־1194. מתחילת המאה ה־15 נערכו כמה הפלגות לאיזור על ידי ציידים, בעיקר ציידי לווייתנים וניבתנים. במאה ה־18 הפך הציד כה מסיבי עד כי היונקים הימיים האלה כמעט נכחדו, ורק בשנת 1950 הוא הופסק.

ציד הלווייתנים נגמר; התקווה הגדולה של תושבי האיים היא פיתוח התיירות האקולוגית. כיום יש בשפיצברגן סופרמרקט, מרכז קניות, אכסניית נוער, בתי מלון והרבה חברות שמתמחות בסיורים אקולוגיים בספינות, ברגל, בסקי או במזחלות כלבים.

פתרון תחבורתי בגרסה מקומית: כלבים מושכים מכונית נטולת מנוע בשבילי האי

בתשעה בפברואר 1920 נחתמה בפריז אמנת שפיצברגן, שהסדירה את הבעלות על הקרקע, ולפיה נורווגיה היא ריבונית האיים. עם זאת כל המדינות שחתמו על האמנה, ובהן רוסיה, צרפת, ארצות הברית ובריטניה, רשאיות להשתמש באיים למטרותיהן, כל עוד לא מדובר בצורכי צבא (לשום מדינה אין צבא באיים, ואסור להקים בו מבנים צבאיים) וכל עוד פעילותן אינה נוגדת את החוק הנורווגי. ב־14 באוגוסט 1925 מימשה נורווגיה את ריבונותה והניפה את דגלה בשפיצברגן.

כיום חתומות על האמנה 42 מדינות. עד 1990 היו מבקרים שרצו לסייר באיים חייבים להוכיח שיש להם אמצעי לינה ואוכל לכל תקופת שהותם. אם לא הוכיחו זאת, הם נשלחו כלאחר כבוד בחזרה למקום שממנו באו.

נוף שפיצברגני. מקור ההכנסה שנותר לתושבי האיים הוא תיירות אקולוגית

חזירייה וחמש פרות
סוואלברד, כשמו כן הוא – קר מאוד, אבל לא תמיד היה האיזור קר עד כדי כך. עדיין ניתן למצוא כאן מאובנים של עצים רחבי עלים, שרידים ליערות קדומים. שרידים אלה הפכו לפחם, שהוא מקור ההכנסה החשוב ביותר של האיים למעט תיירות. כבר ב־1899 היה ייצוא של פחם משפיצברגן, ובמשך הזמן תפסה כריית הפחם את מקום ציד הלווייתנים.

כיום רק נורווגיה ורוסיה כורות כאן פחם. רוב הפחם שכורה המחנה הנורווגי מיועד לתחנתהכוח בעיירה לונגיירבּיין (Longyearbyen). יישוב כורי הפחם הרוסים, ברנצבורג (Barentsburg), משרה אווירת נכאים: 600 גברים, 197 נשים ושישה ילדים חיים במחנה. מרבית הגברים עובדים במכרה, שפועל 24 שעות ביממה ושהטמפרטורה בו מגיעה ל־25 מעלות מתחת לאפס. לנשים אסור להיכנס למכרה. במשך היום מרביתן עוסקות בבישול, והילדים שוהים בגן הילדים. היישוב הרוסי מייצר לעצמו חלק מהמצרכים: יש בו חזירייה עם 500 חזירים לבשר, רפת ובה פר וחמש פרות המניבות יחד כ־25 ליטר חלב ביום, בעיקר עבור הילדים והמנהלים.

הפסגות המחודדות שנתנו לאי את שמו

יש כאן גם חממה לירקות, הצפונית ביותר בעולם וכנראה גם הפחות משתלמת, כשמנורות כספית מחליפות את האור שהשמש אינה מספקת. התפוקה השבועית היא לא יותר מקילוגרם או שניים של מלפפונים ועגבניות. כמות כזאת ודאי שלא מספיקה למאות פועלים. מקור הכנסה נוסף של המחנה הוא התיירות. כל ספינה שעוגנת מתקבלת בברכה, ומדריכה מוסמכת מובילה את הקבוצה ברחבי היישוב, דרך הכיכר המרכזית, שבה מוצב פסל של לנין. עם בוא הספינה נפתח על המזח שוק רוסי, שבו מוכרים סמלים ודגלים רוסיים, בבושקות ושאר מזכרות לתיירים.

בדיחה שפיצברגנית טיפוסית
כדי לסייר בקרחון, לא הרחק מהעיירה לוֹנְגיִירְבּיֵין, עברנו בסופרמרקט ושכרנו רובה ציד להגנה עצמית מפני דובים. מסוכן לצאת ממקומות יישוב ללא נשק. מדי שנה יש כמה היתקלויות עם דובים, שלעתים מסתיימות במות האדם. "אני מניח שאתה יודע להשתמש ברובה", אמר הזבן כשבדק את הדרכון הישראלי שלי, "אז בבקשה אל תהרוג לנו דובים – הם מוגנים".

לאחר חצי שעת הליכה במעלה הגיא, הגענו לקצה הקרחון, שבו שוכנת עיירה קטנה על בתיה הצבעוניים. בדרך עברנו את בית הקולנוע, שמקרין סרט אחת לשבוע ובשאר הימים משמש כמועדון. כשהתרחקנו מהעיירה, שבה ההרגשה שאנחנו בקצה העולם.

בסופו של דבר הגענו לקרחון. בעונה החמה, כאשר הקרחון מתנתק מהפסגה, הוא גולש לאטו, גורף איתו שכבות סלע וקרקע כמו טרקטור ענקי. ממש מתחתיו זורם נחל קטן, שבגדותיו ערימת אבנים וסלעים עצומה. בערימה זו יש גם מאובנים מעולם הצומח: עלים רחבים של עצים, עלי שרכים וצמחים קטנים, המוטבעים בסלעים שהקרחון גרף עימו. מותר לקחת מאובנים משפיצברגן, ויש מבקרים שסוחבים עימם אבנים ענקיות עתירות מאובנים.

גם היום יש בחלקים גדולים של שפיצברגן יער נמוך. עצי הטונדרה באיזור מגיעים לגובה חמישה עד 25 סנטימטרים בלבד. "מה עושה מי שהולך לאיבוד ביער בסוואלברד?", מספרת בדיחה שפיצברגנית טיפוסית, "פשוט נעמד!".