אגמי סלובניה – מתוק לו מתוק

תפוחי עץ, גבינה, אגוזים, פרג, בצק עלים חם. כל אלה, מסודרים בשכבות דקות, יוצרים מעדן מתוק ונפלא. במסעדת מלינו, על גדת אגם בלד (Bled), למדנו שהמעדן הנקרא "גיבַּניצה" נושא בתואר "הקינוח הכי טוב בסלובניה". גנחנו ביאוש. המחשבה על כך שעם הפיתוי הנורא הזה ניאלץ להתמודד בסוף כל ארוחה בימים הבאים לא הפכה אותנו למאושרים יותר. מסביב ישבו אנשים אחרים, שנראו לא פחות סובלים. מסעדת מלינו, על חוף מלינו (Mlino) שבגדה הדרומית של האגם, מגישה אוכל טוב, בעיקר דגים טריים, במחירים נוחים, וסמוך אליה אפשר לשכור סירה ולהפליג במימי האגם. הישיבה בחוץ בדרך כלל, ליד שולחנות מכוסים במפות משובצות. מעבר לכביש, במרחק כעשרה מטרים, מחכים בעלי הסירות ללקוחות. אף אחד לא ממהר במיוחד. האגם שקט כל כך, שטוח כל כך, והנוף ירוק ופסטורלי במידה כזו, שמהירות וחיפזון לא מתאימים כאן. כמעט מידות מגונות, שפוגמות באווירה.

יש לא מעט קווים מקבילים בין הגיבניצה לבין בלד. מתיקות היא מילת המפתח. העיירה בלד מתוקה מאוד, מעניינת, עם כמה שכבות, שכל אחת מהן מסקרנת בפני עצמה. זהו, קרוב לוודאי, אתר התיירות הפופולרי ביותר בסלובניה. אגם קטן בגובה 500 מטר מעל פני הים, מרחק כשעה וחצי נסיעה מליובליאנה. אורך האגם כשני קילומטרים, ושביל הליכה נוח מקיף אותו קרוב לגדה ומזמין לצעוד, כדי להפחית קצת את ייסורי המצפון שהעמיסה הגיבניצה המתוקה על ליבנו. אורך כל מסלול ההקפה כשישה קילומטרים, וזו אחת השעות היפות ביותר שאפשר לבלות בסלובניה. אלה שאינם אוהבים ללכת יכולים לשכור בבלד אופניים, או לנסוע בכרכרה רתומה לסוסים.

העיירה בלד שוכנת על הגדה המזרחית של האגם. הטירה המרשימה, שנושאת את אותו שם, שוכנת קצת מצפון לעיירה, בפינה הצפון-מזרחית של האגם. מצפון-מזרח לאגם מתנשאות הפסגות הגבוהות של רכס קרוואנקה (Karavanke), שבו עובר הגבול בין סלובניה לאוסטריה. ממערב מציצים האלפים היוליים, הקצה המזרחי ביותר של שרשרת הרי האלפים. מים רבים, נקיים וקרירים, זורמים מן הרכסים הגבוהים והמושלגים האלה אל אגם בלד. צבע המים באגם יפהפה. העובדה שכלי שיט ממונעים אינם רשאים לנוע במימיו מוסיפה רובד חשוב לעוגת השלווה והמתיקות. שום מנוע של סירת מירוץ או אופנוע ים לא מרעיש כאן.

אגם בוהין. גדול יותר מאגם בלד וסביבתו פחות ממוסחרת | צילום: SI-Ziga

ממרומי הטירה
כדי לזכות בתצפית הטובה ביותר על המכלול הירוק טיפסנו אל טירת בלד. כמה שבילים מוליכים מן העיירה אל הטירה, והנוח ביותר עולה מכיוון צפון לדרום, מאחורי האכסניה שברחוב גרייסקה צסטה (Grajska Cesta). לא מדובר במאמץ פיזי גדול מדי, הטירה נמצאת כמאה מטר מעל האגם, ובכל מקרה אפשר גם לעלות במכונית, עד מגרש החניה של הטירה. הנוף שנשקף מכאן שווה כל מאמץ.

במשך יותר מ-800 שנה התגוררו כאן הבישופים של מחוז בריקסן בדרום טירול. במאה ה-18, כשהנסיך המקומי רצה להפוך את הטירה לאחד מבתיו ותבע מהם לעזוב אותה, הם לא פסקו למצוא ולהמציא סיבות להמשיך ולהחזיק בה. האיומים וההשתדלויות לא עזרו והנסיך נאלץ לגנוז את תוכניותיו. כאשר עומדים על מרפסת התצפית הגבוהה ומביטים אל האגם ואל העיירה, קל להבין מדוע סירבו הבישופים לעזוב את המקום. הנוף מן המרפסת שימש להם הוכחה לכך שאלוהים אדריכל נוף מצוין. אגם ירקרק, מושלם, מוקף יערות, חורשות והרים, בין העצים מבצבצים בתי חווה קטנים (רובם כבר משמשים היום כפנסיונים ומשכירים חדרים). והדובדבן על העוגה – האי הקטן במרכז, שהופך את התמונה למושלמת.

במוזיאון שבטירה מוצגים באופן משעמם במיוחד תולדות האזור, ולצידו ניצבת קאפלה קטנה מהמאה ה-16. ליד חנות המזכרות עבד קשיש כבן שבעים בחלוק לבן. הוא מפעיל, למען המבקרים בטירה, בית דפוס קטן. תמורת סכום פעוט הזמין אותנו לבחור אחד מגליונות הנייר המהודרים, גליונות צבעוניים ומחוספסים שיוצרו בעבודת יד. אחר כך שאל לשמנו, הביט בלוח השנה כדי לברר מה התאריך ובחר עבורנו איור שנראה כסמל של בית אצולה עתיק. את כל אלה סידר בדפוס מלחציים שגילו יותר ממאה שנה, הניח את הנייר במקום, ובתנועה רחבה הורה לנו לדחוף כמיטב יכולתנו את הידית הארוכה. כמה דקות אחר כך כבר צעדנו גאים, אוחזים במעטפה ובה תעודה חגיגית, המאשרת שנפלנו בעוד מלכודת תיירים.

הטירה באגם בלד. הנוף הנשקף ממנה מצדיק את הטיפוס | צילום: יגאל שטיינר

משוך בחבל
חזרנו למילנו כדי להפליג אל האי היחיד בסלובניה. בעל הסירה, שנראה כעורך דין שב שיער ומהודר, הבהיר כמה פעמים מה המחיר, הורה לנו היכן לשבת על ספסלי העץ של ה"פלטנה" (Pletna, מין גונדולה בהירה) ופנה לפתות תיירים נוספים. כאשר התקבצו עוד שישה נוסעים (כולם דוברי גרמנית, לבושים מעילי עור שחורים ואוחזים בידיהם קסדות של אופנוענים), ניתק את הסירה מן המזח והחל לחתור בשני משוטי עץ ארוכים. השמש בהקה על המים וסנוורה. עשרים דקות אחר כך עזר לנו, קצת מזיע, לרדת מן הסירה אל האי. הצביע על השעון וסימן שבעוד חצי שעה עלינו לשוב ולהתייצב על הסירה, כי הוא ממתין.

בראש גרם מדרגות האבן, במרכז רחבה גדולה, ניצבת כנסייה מתקופת הבארוק. תחתיה אפשר עדיין לראות יסודות של קאפלה טרום רומנסקית, היחידה בסלובניה. המידע הזה לא עניין במיוחד את כל המבקרים באי באותה שעה. כולם הצטופפו סביב חבל אחד, מהוה מאוד, שהשתלשל ממגדל הפעמון. כולם קראו במדריכי התיירות שמי שיצלצל בפעמון של האי באגם בלד, תוך שהוא ממלמל משאלה, יזכה שמשאלתו תתגשם. הפעמון לא שובת לרגע. אנחנו כמובן לא מאמינים בדברים כאלה, אבל גם לא בלקיחת סיכונים מיותרים. חיכינו בסבלנות, משכנו בחבל, מלמלנו משאלה והלכנו ללקק גלידה שמוכרים בדוכן ליד הכנסייה. שביל יפהפה, צופה אל מים טורקיזיים ואל להקות ענקיות של דגים, מקיף את האי הזעיר. בחצי שעה אפשר לצעוד סביב ולחזור בזמן לסירה.

פנסיון "בּוֹמי" שבו התאכסנו מתהדר בשלט עץ ששמו מצויר עליו ביד לצד שלושה כוכבים עקומים, שאינם מעידים על דרגת איכות רשמית כלשהי. זהו בית חווה קטן ונעים מדרום לאגם, כקילומטר ממערב לחוף מלינו. שלושה סוסים רועים בחצר ושביל גישה מתפתל מן הכביש שעל גדת האגם לבית, כמה עשרות מטרים משם. המשפחה שמתגוררת במקום משכירה שלושה חדרים נקיים ופשוטים מאוד, במחיר זול, שכולל ארוחת בוקר טובה, בסוכה ירוקה הצופה אל האגם.

אגם בוהין. עשרות חופים סובבים אותו, חלקם מבודדים | צילום: משה גלעד

אגם בוהין: גדול יותר, מתויר פחות
הנסיעה מבלד לבוהין נמשכת פחות מחצי שעה. רק 26 קילומטר מפרידים בין שני האגמים, אבל מדובר מבחינת רבות בעולמות שונים. "בלד", יאמרו סלובנים רבים, "הוא המקום היפה ביותר במדינה, אבל הוא נכבש בידי תיירים אוסטרים. למזלנו נותר לנו בוהין, ועליו איננו מוותרים".

את אופן היווצרות האגמים מתאר הגיאוגרף מנחם מרקוס: "אגם בלד ואגם בוהין הם אגמי מורנה, שנוצרו בקרקעית עמק קרחוני כתוצאה מחסימת העמק בסוללת סחף ורסק סלעים. לאחר המסת הקרחון נותרו סוללות המורנות כסכרים טבעיים לרוחב העמק, ומי הנהר הזורמים בקרקעית העמק נאגרים מאחוריהם והופכים לאגמי מים גדולים".

אגם בוהין גדול יותר מאגם בלד וסביבתו הרבה פחות ממוסחרת ומתוירת. אזור האגם מפתה לעשרות טיולים רגליים והרפתקאות אחרות, כגון שיט קייקים בנהרות, טיפוס הרים, רכיבה על אופניים וכל פעילות בטבע בתולי (יחסית) ובאוויר הרים צלול. אורכו של האגם 4.5 קילומטרים ועומק המים כ-45 מטר. כמו אגם בלד, גם בוהין שוכן כ-500 מטר מעל פני הים.

בעיירה ריבְּצ'ב לאז (Ribcev Laz), בפינה הדרום-מזרחית של האגם, חוצה גשר אבן יפה את נהר סאווה בוהינקה (Sava Bohinjka), המנקז את האגם. מעבר לגשר ניצבת כנסיית יוחנן המטביל, שעל קירותיה מתנוססים ציורי קיר מרשימים מן המאה ה-15. ההצהרה באחד המדריכים כי זוהי "היפה ומעוררת ההשראה מכל כנסיות סלובניה" קצת מוגזמת.

מלבד הביקור ההכרחי הזה, שאר הפעילות לאורכו של אגם בוהין היא במסגרת הבחירה החופשית. על מוזיאון המחלבה, שיש המרבים להלל אותו, אפשר לוותר כבר בשלב התכנון הראשוני. הנכס האמיתי נפרש כאן בחינם: סביב האגם יש עשרות חופים, חלקם ממש נסתרים ומבודדים, ותפאורת ההרים שמקיפה אותו מעניקה למראה כולו איכות מרשימה מאוד. ביום בהיר אפשר לראות מכאן את שלוש הפסגות המחודדות של הר טריגלאב, וזו, כך הבנו, שמחה סלובנית אמיתית. אחד משבילי הטיפוס לפסגת הטריגלאב יוצא לדרכו בחלקו הדרום-מערבי של אגם בוהין. לא עשינו בו שימוש.

כדי להתבונן בכל זאת בהוד וההדר מנקודה גבוהה יותר, המשכנו לאורך האגם עד לקצהו המערבי, שם מתנשא ההר ווגל (Vogel). המקום משמש בחורף אתר סקי (גובהו 1,535 מטר), ובזכות עובדה זו נבנה כאן רכבל שמאפשר, גם בקיץ, לעלות עד לפסגה בנוחות מרבית. מלמעלה נשקף נוף מרהיב של העמק והאגם. העולים לפסגה בחודשי הקיץ יכולים לשוטט כאן כמה שעות בסבך של שבילים המובילים לנקודות תצפית כמספר רוחות השמים. באחד מבתי הקפה על הפסגה הגישו קפה מצוין ולצידו שטרודל תפוחים חם עם קצפת. טעמנו, מצמצנו בהערכה, אבל אמרנו למלצרית האדיבה בהחלטיות של ותיקים ומבינים: "גיבניצה הרבה יותר טוב". היא הסכימה בשמחה.