בצפון טנזניה, לאורך הבקע המזרח אפריקאי, נמצא אחד האזורים היפים בעולם – אזור השימור נגורונגורו (Ngorongoro Conservation Area). ב־1979 הוכרז המקום כאתר מורשת עולמית, בזכות אוצרות הטבע והתרבות שבו. האזור לא רק יפה, אלא גם מגוון: יש בו רכסים געשיים זרועי מכתשים, ימות וביצות, קניונים, הרים ומישורים, דיונות ויערות. ומעבר לנופים עוצרי הנשימה, יש בנגורונגורו גם חיים. נמצאת בו אוכלוסיית חיות בר מהגדולות בעולם, והוא ביתם של שבטים כמו רועי הבקר המסאים והציידים בני ההַדְזַבֶּה. נגורונגורו היא אחת השמורות המעניינות שאפשר לבקר בטיול בטנזניה.
שמורה מיוחדת זו, המשתרעת על פני 8,300 קילומטר רבוע, היא ניסוי מרתק בשימור. היא מגינה על הסביבה ועל בעלי החיים, כמו גם על דרך החיים המסורתית של השבטים שחיים בה ועל אתרים ארכיאולוגיים שבהם התגלו עובדות מרתקות על מוצא האדם.
לוחמים צעירים משבט המסאי המתגוררים באזור השימור נגורונגורו | צילום: Kevin Walsh, flickr
מכתש נגורונגורו: תיבת נח מודרנית המפורסם שבאתרי השמורה הוא מכתש נגורונגורו (Ngorongoro Crater), שלא אחת כונה "הפלא השמיני של הבריאה". זו קַלדֶרָה (מכתש ענקי שנוצר כאשר הר געש קורס פנימה) מושלמת, ששטחה 304 קילומטר רבוע וקוטרה 19 קילומטר. בתוך המכתש, כמו בתיבת נח גיאוגרפית, שוכנים כ־25 אלף בעלי חיים גדולים. אפשר למצוא בו את רוב מיני החיות במזרח אפריקה, וגם רוב המערכות האקולוגיות של מזרח היבשת מיוצגות בו. כך, בין קירות תלולים בגובה של כ־600 מטר, נמצאים ימת סודה, נחלים, ביצות, סוואנות, חורש פתוח, יער עצי שיטה ויער גשם הררי, וביניהם מסתובבים עדרי זברות, גנו וצבאים, פילים, תאואים ולהקות פלמינגו.
מכתש נגורונגורו. כמו בתוך תיבת נח גיאוגרפית, חיים כאן עשרות אלפי בעלי חיים | צילום: אייל ברטוב
המכתש מפורסם במספר הפרטים של הקרנף המצוי (שלמרות שמו, נותרו ממנו מעטים) החיים בו, וזה אחד המקומות האחרונים באפריקה שבהם קיים סיכוי טוב לפגוש בחיה נדירה זו. רצפת המכתש היא גם ביתה של אוכלוסיית האריות והצבועים המנומרים הצפופה בעולם, עובדה שבני המסאי זוכרים היטב, בעיקר כאשר הם מוליכים מדי בוקר את עדריהם לשתות במימי מעיינות סנטו (Seneto Springs). הלוחמים המסאים הצעירים נושאים חניתות ושומרים על הפרות השותות, כשמסביב רועים עדרי חיות בר.
להכיר את המסאים מקרוב ההיסטוריה הגעשית שיצרה את רמות נגורונגורו (Ngorongoro Highlands) ניכרת בכל תווי בקרקע. הרמות הפוריות זרועות מכתשים והרי געש כבויים, בעוד ששיפולי ההרים מכוסים יערות צפופים. בהרי אולדיאני (Oldeani), לולמלסין (Loolmalasin), מקרוט (Makarot) ולמגרוט (Lemagrut), המכוסים חורשים ויערות, עוברים מסלולי הליכה שמותר לעבור בהם בליווי חמוש. המסלולים מובילים אל פסגות גבוהות, המשקיפות על הנופים של ימת מניארה (Manyara), ימת איאסי (Eyasi) ומישורי הסרנגטי. בראש הרי הגעש אולמוטי (Olmoti) ואמפאקאי (Empakaai) יש מכתשים, שאליהם אפשר לטפס בדרך החוצה יערות מוריקים ועשירים בבעלי חיים.
קרנף מצוי. במכתש יש מספר פרטים גדול יחסית של הקרנף הזה, שלמרות שמו נותרו ממנו מעטים | צילום: משה שי
שמורת היער הצפוני כוללת כ־900 קילומטר רבוע של יער גשם הררי צפוף, ובו אוכלוסיות גדולות של קופים, פילים ותאואים. יש בה מסלולי הליכה רבים, אבל אפשרות מיוחדת במינה היא לצאת לטרק של כמה ימים, העובר דרך רמות געשיות, מכתשים, יערות וימות, ומסתיים בהר הגעש הפעיל אול דויניו לנגאי (Ol Doinyo Lengai). מטפסים על ההר, הקדוש למסאים, נכנסים אל תוך לועו הפעיל ומתבוננים בפעילות הגעשית מקרוב. משם ממשיכים אל ימת נטרון (Natron). כיוון שהדרך עוברת באזורים המיושבים על ידי רועי הבקר המסאים, מלווים את הטרק לוחמי מסאי צעירים, הנוהגים את החמורים עם הציוד ומדריכים את הטרקים יחד עם הריינג'ר החמוש. כך אפשר לחוות מקרוב גם את דרך החיים המסאית.
בן לשבט ההַדְזַבֶּה. בני השבט צדים את מזונם – מציפורים ועד באריות – בעזרת חיצים מורעלים| צילום: חגי זבולון
מפגשים מרתקים עם שבטים בדרום השמורה גולשות הרמות כ־600 מטר אל תוך ימת הסודה המרוחקת, איאסי. בעונות מסוימות, כאשר מפלס המים מתאים (אין דרך לצפות זאת מראש), מגיעים אל הימה מאות אלפי עופות פלמינגו. האזור חם ויבש, וסביבו חיים שבטים לפי מסורתם העתיקה. הסוואנות מדרום לימה וממזרח לה מיושבות בבני שבט הדָטוֹגָה, אויביהם של המסאים. זהו שבט של רועים, שבנותיו נוהגות לצלק את פניהן וללבוש שמלות העשויות מעורות של פרות ושל עיזים. בהרים שממערב לימה וממזרח לה חי אחד השבטים הקטנים והמרתקים ביותר באפריקה – בני ההַדְזַבֶּה. זהו שבט של נוודים, המונה פחות מאלף איש, שצדים ומלקטים את כל מזונם מן הטבע. הגברים צדים בעזרת קשתות וחיצים מורעלים, והם יורים בכל – החל בציפורים וכלה באריות. הנשים מלקטות שורשים ופירות מן הבר. רובם לובשים עורות בלתי מעובדים של בעלי חיים ומדברים בשפת קליקים המיוחדת להם.
על יותר ממחצית שטח נגורונגורו גדל העשב הקצר של מישורי הסרנגטי והסאלֶה (Salei). בצפון נושק אזור השימור לפארק הלאומי סרנגטי, ולמעשה חלק ניכר ממישורי הסרנגטי נמצא בשטחו. בדצמבר, כשמתחילה עונת הגשמים הקצרה, מוריקים מישורי העשב ומלבלבים. אז חוזרים אליהם העדרים שנדדו צפונה. בין דצמבר לאפריל כבר מכסים כשני מיליון בעלי חיים את מישורי העשב הקצר – עדרי גנו, זברות, צבאים וקאנות. העדרים נעים לאטם בין החורשים והימות נְדוּטוּ (Ndutu) ומאסֶק (Masek) שבמערב, ובין הרי גוֹל (Gol) ומישורי סאלה שבמזרח, על פי דפוסי הגשם.
ימת נדוטו | צילםו: חגי זבולון
תקופה מסעירה במיוחד באזור היא בין סוף ינואר לסוף פברואר, עונת ההמלטות של הגנו. עד 8,000 עגלים נולדים שם מדי יום. הטורפים ואוכלי הנבלות חוגגים על טרף קל; המבקרים חוגגים על אפשרויות הצפייה המצוינות. קל לראות ברדלסים באזור הזה, שנאבק על שמירתם. כיוון שזו לא שמורת טבע רגילה, אפשר ללכת בה (בליווי שומר חמוש) ולערוך במישורי העשב טיולי ספארי רגליים. ללכת ברגל כשמסביב מאות אלפי גנו, זברות וצבאים זו תחושה שלא תיאמן והדרך הטובה ביותר לדעתי לחוות את נדידת העדרים הגדולה.
עקבות קדמוניות בלב המישורים נמצא ערוץ אולדובאי (Olduvai Gorge), הנמתח לאורך חמישים קילומטר ושקירותיו נישאים לגובה תשעים מטר. בערוץ ובמישורים שסביבו יש כפרי מסאים ובעלי חיים רבים, אך פרסומו בא לו דווקא בשל התגליות הפליאונטולוגיות החשובות שנמצאו בו. ב־1911 התגלו בו מאובנים, ומאז הפך למוקד משיכה למדענים מכל העולם. בין היתר נמצאו בו הומינידים, מאבותיו הקדמונים של האדם, שלא היו מוכרים קודם לכן.
במישורים של נגורונגורו רועים מאות אלפי גנו | צילום: אייל ברטוב
באתר החפירות לַאֵטוֹלי (Laetoli) נחשף ממצא יוצא דופן: עקבות מאובנות בנות שלושה מיליון וחצי שנים של שלושה הומינידים קדמונים, שיצאו לטיול והשאירו את טביעות רגליהם בבוץ הרטוב. הבוץ התכסה באפר געשי מהתפרצות של הר הגעש סדימן (Sadiman), וכך הונצחו העקבות. במקום יש מוזיאון קטן, ובו תיעוד של הממצאים ושל העבודה המתנהלת באתר. אפשר גם לקחת מדריך מן המוזיאון ולרדת אל תוך הערוץ, לביקור באתרי החפירה (כניסה למוזיאון עולה חמישה דולרים, ונהוג לתת תשר למדריך אם יורדים לערוץ). לאורך אולדובאי אפשר לראות מרבצי מאובנים חשובים.
נגורונגורו הוא אזור אדיר, ויש בו עוד הרבה אתרים מרתקים. סלע נאסרה (Nasera), למשל, שעליו ציורי סלע מסאיים, או קניון אולקריאן (Olkarien Gorge) שבו מקננים כ־3,000 זוגות נשרים. וישנם הרי גול התלולים, וימות נדוטו ומאסק היפות. לדעתי, עדיף להקדיש זמן למעט אתרים מאשר לרוץ מאתר לאתר. אם לא מצפים לראות הכל, דווקא אז נהנים מהשפע. עבורי, בכל אופן, כל ביקור בנגורונגורו הוא בעצם רק ההתחלה.
עננים מעל אזור השימור נגורונגורו, אחד האזורים היפים בעולם
ביקור בנגורונגורו – מידע מעשי איך מגיעים? אזור השימור נגורונגורו נמצא במרחק של כ־190 קילומטר מארושה (Arusha) שבצפון טנזניה. ממנה יוצאים טיולי ספארי אל האזור במגוון רמות מגורים ומחירים.
מתי להגיע? אפשר לבקר במשך כל השנה, כשלכל עונה יש תופעות מיוחדות. העונה המומלצת לביקור במישורי העשב הקצר היא בחודשים דצמבר־אפריל.
איפה לנים? באזור מכתש נגורונגורו יש כמה לודג'ים במגוון רמות ומחירים. שלושה לודג'ים נוספים שוכנים על גבול שמורת היער הצפוני, ולודג' אחד בחוף ימת נדוטו, וממנו יש גישה למישורי העשב הקצר. בשמורה יש גם אתר קמפינג ציבורי, הממוקם ליד שפת המכתש.
