סוף שבוע בקצה הדרומי של הגליל התחתון. יפה כאן. שתי נשים מחפשות כלניות, משפחה עורכת פיקניק בצל עצי האלון. מטיילים אל בית לחם הגלילית ואל אלוני אבא, שרידי מושבות גרמניות בלב המזרח התיכון.
כשנוסעים בכבישים המוצלים במושבים האלה, אפשר לדמיין איך עברו כאן בתחילת המאה שעברה עגלות העץ של המתיישבים הטמפלרים. עכשיו נוסעות כאן, ובשבילי העפר שבסביבה, משפחות וזוגות ברכב שטח או בסתם מכונית. באים לראות את הפריחה המשגעת ואת עצי האלון וליהנות גם מפריחת האטרקציות התיירותיות באזור.
הטמפלרים, גרמנים נוצרים שחיו בארץ פחות משמונים שנה, הספיקו להטביע את חותמם כמעט על כל תחומי החיים של אותה תקופה. הם הגיעו לארץ בסוף שנות השישים של המאה ה־19 מממלכת וירטמברג שבגרמניה, כשמוביל אותם הרעיון לכנס כאן את עם האל (כדרך חלומות מסוג זה, קיבל הרעיון עם הזמן פירושים שונים). משום שמדובר היה בבריות חרוצות במיוחד, השאירו אחריהם שובל של טכנולוגיות לא מוכרות, מפעלים קטנים, דרכים סלולות ומושבות אירופיות. פרקטיות מרשימה.
בסוף 1868 נחתו ראשוני המתיישבים בחיפה, וכמעט מיד הקימו בה מושבה לתפארת. אחר כך התפשטו גם ליפו, שרונה (מחנה הקריה של היום) וירושלים. בחלוף השנים נפרדו הטמפלרים מהשאיפה הדתית שהניעה אותם, חלקם אף חזרו לחיק הכנסייה האוונגלית, אך הם המשיכו בדרכם היצרנית. הם פיתחו את מושבותיהם הוותיקות וייסדו עוד שלוש מושבות חקלאיות, שתיים מהן – ולדהיים ובית לחם – הוקמו על גבעות המשקיפות לעמק יזרעאל.
בניין טמפלרי בבית לחם הגלילית | צילום: אסף צ', cc by sa 3.0
מרכז מבקרים נוסטלגי
אחרי שיוצאים מאלוני אבא ופונים ימינה בצומת, ממשיכים לנסוע בכביש המסתיים בבית לחם הגלילית. בעידן שבו החקלאות מפרנסת פחות, החלו לצוץ יוזמות פרטיות: צימרים, מסעדות, מרכז מבקרים ועוד היד נטויה.
הבסיס להפרחת האיזור טמון אי שם בתחילת המאה העשרים, כשהמושבה בחיפה נהייתה צרה מלהכיל את בני הדור השני של הטמפלרים. המתיישבים החליטו להקים מושבה חדשה ורכשו את אדמת בית לחם ממשפחת סורסוק, שהחזיקה רבבות של דונמים בעמק יזרעאל ובסביבתו.
אחד ממתכנני המושבה היה המהנדס גוטליב שומאכר, מגדולי חוקריה ומודדיה של ארץ ישראל. הוא תכנן גם את המושבה בחיפה אשר נודעה באופיה האירופי ובתכנונה המוקפד. בתמורה לעבודתו קיבל שומאכר בית במושבה, ואחר כך התגוררה בו משפחת ואגנר.
בתחילת שנות החמישים עברה להתגורר בבית משפחתה של נורית פליישמן. נורית, שגדלה פה, הקימה בקומה הראשונה, יחד עם בעלה קובי, מרכז למבקרים בבית לחם הגלילית. כשנכנסים למקום עוטפת את המבקרים תחושת התרפקות על העבר: בחדר אחד, שבימי הגרמנים היה המטבח (התנור ובור המים עוד נמצאים שם), אספה נורית חפצים שמזכירים לה ולרבים אחרים את ימי ילדותם. את עיני הנוסטלגית צדה קופת קרן קיימת כחולה.
שמורת האלונים | צילום: שאטרסטוק
חדר הכניסה מוקדש לצאצאי הטמפלרים. על הקיר תלויות תמונות המציגות את פניה השונות של ההתיישבות הגרמנית. רואים בהן את ענפיה השונים של משפחת ואגנר שהתגוררה בבית, את מראה המושבה בימיה הראשונים וגם נערים מהמושבה בפעילות של תנועת הנוער הנאצית. פליישמן אומרת שבשבילה, כבת למשפחה שעברה את השואה, להתגורר כאן זה סוג של נקמה.
בסוף מלחמת העולם השנייה הוקם על ידי הבריטים בבית לחם (שהיהודים הוסיפו לה את התואר "הגלילית") מחנה מעצר שבו נכלאו המתיישבים צאצאי הטמפלרים. אחר כך הם עזבו לאוסטרליה ולגרמניה, וקיבלו פיצויים בתמורה לרכוש הרב שהשאירו.
משפחת פליישמן שיפצה את מבנה המשק הקטן שבחצר, שבעבר שימש לגידול חזירים, והקימה שם יחידת נופש. מרכז המבקרים, שנמצא בצד המזרחי של המושב (ממשיכים כמה עשרות מטרים אחרי מגרש החנייה המוסדר), פתוח בשבתות ובחגים (רצוי לתאם מראש) בשעות 11:00-17:00 פרטים נוספים בטל' 9532901־04 או באתר האינטרנט.
אבל בית לחם הגלילית לא נשארה רק עם העבר. בשנים האחרונות צצו בה יוזמות נוספות: מסעדה יוקרתית, מרקייה וגם פונדק ג'חנון. כשאכלתי בפונדק הג'חנון – כיסאות כתר פלסטיק לבנים באמצע חצר של בית גרמני – שאלתי את עצמי מה היה אומר הנפח המקומי שהתגורר כאן, לפי הכתוב בתפריט, אילו היה רואה אותנו כאן, אוכלים ג'חנון של שבת. בעיני זו אופציה נעימה לארוחת בוקר. אחר כך אפשר לצאת לטיול הליכה קצר בסביבה ולהיפרד מהצירוף הגרמני-ישראלי.
יוצאים מבית לחם הגלילית וחוזרים לכיוון צומת אלונים. כמה מאות מטרים אחרי היציאה מהמושב, בצד ימין, יש בית שאיבה. פונים ימינה בשביל העפר ונכנסים לשמורת אלוני אבא, שגדלים בה בעיקר אלוני תבור. סמוך אליה זרועים שדות חיטה, עדרים רועים בסביבה, ובעונה הנכונה פורחות פה רקפות וכלניות.