תפריט עמוד
כבר היינו מיואשים. כמעט ערב, ואנחנו חורשים את הכביש המתפתל מברצלונה למנזר מונסראט (Monestir de Santa María de Montserrat), בניסיון לצוד מלון או סתם חדר עם מיטה ומקלחת. הגענו עד למרגלות המנזר הניצב על צוק ענקי, בלתי מנוצח, נוגע כמעט בעננים, ולמטה אין מקום להשחיל סיכה. ואז עלה על דעתנו רעיון מהפכני – למה שלא נטפס וננסה את מזלנו במלון אבאט סיסנרוס (Abat Cisneros), הצמוד למנזר עצמו? מנוע המכונית לא אהב את העלייה המפותלת, אבל מי הקשיב לו.

"יש עוד חדר אחד ללילה", אמרה פקידת הקבלה, ואנחנו לא האמנו למזלנו הטוב. קיבלנו מפתח לחדר ענקי ומרוהט בפשטות, ומיד פתחנו לרווחה את תריסי העץ הגדולים. מאות רבות של מטרים מתחתינו נפרש עמק יוברט (Llobregat) האדיר, מוצף בקרני שמש אחרונות, ואנחנו השקפנו עליו כמו ממטוס. זה היה אולי המראה הכי נפלא שראינו אי פעם מחלון של מלון.

לא חילקו סוכריות
הצלצול של פעמון המנזר הדהד בכל העמק והעיר אותנו בחמש בבוקר. הרגשנו כמו עולי הרגל שנהגו לפקוד את המקום מאז ימי הביניים, וכשנפתחו דלתות הבזיליקה האפלולית מיהרנו להודות למדונה השחורה, לה מוֹרֵנֵטה – פסל עץ מהמאה ה–12 המשקיף על המבקרים ממרומי המזבח הראשי ונחשב לנשמת המנזר.

שמו של המנזר, היום אחד המנזרים הבנדיקטינים החשובים בעולם, נזכר כבר במאה התשיעית, ואולם המבנה העיקרי הראשון הוקם ככל הנראה במאה ה–11. הוא נהרס עם פלישת נפוליאון, ננטש בימי מלחמת האזרחים, אבל בכל פעם שוקם ואוכלס שוב בנזיריו, והיום הוא מעין מצגת חיה של סגנונות בנייה מהתקופות השונות. במוזיאון המנזר מוצגות יצירותיהם של אמנים מפורסמים, בהם קרוואג'ו ואל גרקו.

היה יום ראשון, ובשעה 12 בצהריים החלה נהירה אל תוך הכנסייה. ידענו שלא מחלקים שם סוכריות, אבל נדחקנו עם כולם. כך זכינו לשמוע את מקהלת הנערים אסקולניה (Escolania), אחת המקהלות העתיקות באירופה, השרה מזמורים גרגוריאניים בקולות מלאכיים במיסת יום ראשון.

עיקר הקסם של המקום במיקומו המופלא. הצוקים המשוננים מושכים לשם מטפסי צוקים, אבל אפשר פשוט לעלות ברגל או ברכבל. אנחנו עלינו וירדנו במאות מדרגות, טיפסנו והתנשפנו בשבילים, וקינאנו בנזירים שהתבודדו בשקט לפני שבאו התיירים.

קטלוניה: מסע תרבותי

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.