לאוס היא המדינה הפחות מפותחת והפחות ידועה מבין שלוש המושבות הצרפתיות לשעבר בחצי האי הודו-סין (לצד וייטנאם וקמבודיה). רצף הרסני של שלטון זר, מלחמת אזרחים וסוציאליזם נוקשה הביא לבסוף לקריסת המדינה בשנות ה-70, כאשר כמעט עשרה אחוזים מתושביה עזבו אותה. כיום, אחרי שנים של בידוד מהעולם, נהנית לאוס – המיושבת בדלילות וחסרת המוצא לים – משקט פנימי. היא מייצבת את בסיסה הכלכלי והפוליטי ומקבלת במאור פנים מבקרים זרים.
היפהפייה הנמה מקיצה משנתה
המיתוס הלאוטי קושר את הולדתה של לאוס אל הדרקון הענק – בדרום מזרח אסיה הדרקון מתואר לרוב בהקשרים חיוביים. לפי האגדה, גופו של דרקון הזהב השחיר, התעוות, התפתל והרעיש את יסודות היקום, עד שירדה על הארץ אפלה גדולה. מלועו הפעור של הדרקון פרץ זרם אדיר של מים, הציף את היקום ושכך. הדרקון נרגע, גופו הזהיב, השמש עלתה על פני העולם וייבשה את המים. רק פס מים אדיר זרם במרכז העולם, חום ומהיר, אך רוגע. מתוך הבוץ שעל גדות הנהר בצבצו ועלו בני האדם. אחדים החלו לשתול בבוץ אורז ואחרים נסו במהירות מן המקום, עלו אל ההרים והיערות, נבלעו באפלולית ומשם הגיחו רק כדי להילחם עם אנשי הבוץ. אלה כאלה קראו לנהר "האם הגדולה" (בשפת לַאו טונג, הקרובה לתאית – "מה קונג"). דומה שיש בסיפור זה כדי להמחיש את הקשר בין בני הארץ למרחב הגדול והריק בו הם חיים. 
נזיר בחצר מקדש בלואנג פרבאנג | צילום: jmbaud74, flickr
המטייל בלאוס מופתע בדרך כלל למצוא מדינה יפהפייה, שלווה ורוגעת, בה הזמן עצר מלכת. כפרים קטנים ומבודדים של בתי קש ועץ, כמו תלויים על קצה צוקים מול נוף עוצר נשימה; בני השבטים בתלבושתם הססגונית המסורתית צועדים בצד דרכי העפר המאובקות לישוביהם המרוחקים; נזירים בגלימות כתומות אוספים אורז מקערות תושבי העיר; צבעי הזהב המרהיבים ונעימת התפילות המתנגנות במקדשי לואנג פראבנג, הבירה לשעבר; דוכני פירות אקזוטיים, אטריות בכל אורך ורוחב, באגטים צרפתיים טריים ונשים מחייכות בשווקים הצבעונים; משפחות שלמות נושאות את הקניות היומיות על אופנוע אחד, ילדים רצים אחרי האוטובוס, מנופפים לתיירים וקוראים "סאבאדי", שלום בלאוטית. המטייל כאן מרגיש כאילו מדינה שלמה נשכחה בזמן, ועתה, כיפהפיה הנמה, היא מתעוררת אט-אט אל המאה העשרים ואחת. 
נהר המקונג באזור לואנג פרבאנג | צילום: jmbaud74, flickr
מסלול טיול לצפון לאוס: מוויאנטיין ללואנג פרבאנג
נקודת המוצא לטיולנו היא עיר הבירה ויאנטיין (Vietiane). הסיור בעיר כולל בדרך כלל תצפית על נהר המקונג, ביקור בפגודה המופלאה תאט לואנג (Tat Luang), סמלה של לאוס, במקדשים וואט סי סקאט (Wat Si Saket) ו-וואט סי מונג (Wat Si Muang) ובשער הניצחון (Patusai). אפשר גם לנסוע לכיוון גשר הידידות, Friendship Bridge, ובדרך לבקר בשרטונות נהר עליהם ניצבים כפרים. לאחר שחולפים על פני הגשר כדאי להמשיך לפארק הבודהא, שבו פזורים פסלים רבים של בודהא. אם הגעתם לוויאנטיין בתקופת פסטיבל טאט לואנג (הירח המלא בחודש נובמבר) תוכלו לחזות בתהלוכה ענקית של נזירים. מוויאנטיין נצא צפונה אל ואנג ויין (Vang Vieng), נסיעה של 160 ק"מ, כשלוש שעות על דרך מס' 13. נוסעים בבקעת Nam Ngum צפונה, אל Phonhong, ומשם עולים אל הרמה שם נמצא הכפר ואנג ויין (בדרך כדאי לעצור בכפר הדייגים Tha Heua). האזור מזכיר מעט את חבל גווילין שבסין. כדאי מאוד להגיע לואנג ויינג לקראת שקיעה ולהתמקם במלון המקסים Villa Nam Somg שליד מעגן הסירות (אתר אינטנרט). ואנג וויינג אינו רק תחנה בדרך, אלא מקום שנוסעים אליו כדי לשהות בו. יש שם נופים יפים ואפשרוית רבות לטיולים. בבוקר כדאי לנסוע לשוק המקומי, חמישה קילומטרים מצפון לכפר. לצעירים וצעירים ברוחם, מומלץ לצאת לשיט קייקים או אבובים. כדאי גם לבקר במערת Tham Cheng, הסיור נמשך כשעה וחצי, והמערה עצמה איננה מדהימה, אבל הנוף הנשקף ממנה מצדיק בהחלט את הביקור. ליד המערה יש בריכה טבעית שאפשר לרחוץ בה. באזור אפשרויות נוספות לטיולים רגליים במערות. 
ואנג ויין. נופים המזכירים את חבל גווילין בסין | צילום: אייסטוק
ממשיכים צפונה בכביש 13 לעבר לואנג פרבאנג (Luang Prabang). הדרך מרשימה מאוד ועוברת בנוף הררי יפהפה. הנסיעה נמשכת כשבע שעות, כולל עצירה לארוחת צהרים בדרך. לואנג פרבאנג היא עיירה קסומה עם ארכיטקטורה יוצאת דופן, נוף מרהיב של נהר המקונג, מפלי מים מרשימים ועוד. ביום הראשון בעיירה אפשר לבקר בארמון המלך העתיק המשמש כמוזיאון (סגור בימי שלישי) ולשוט אל המפלים המופלאים של Tad Sea. למחרת כדאי לנסוע למפלי Kuanxii. בדרך יש בריכות טבעיות שאפשר לשכשך בהן. בעונה היבשה אפשר להקיף את המפל בגרם מדרגות. בשל כיוון השמש, המפל יפה יותר בבוקר. הנסיעה נמשכת שעתיים, כולל עצירה בכפרים של בני השבטים מונג ולאו לום. 
רחיצת פילים במפלי טאד סי ליד לואנג פרבאנג | צילום: jmbaud74, flickr
כאשר חוזרים לעיר כדאי לבקר במקדש וואט ווי סון (Wat Wi Soun), שלידו פגודה בצורת אבטיח, ובמקדש וואט צ'ינג טונג (Wat Xieng Thong), שבזכותו הוכרזה לואנג פרבאנג כאתר מורשת עולמית. כדאי גם לחצות את המקונג למקדש Chom Phet, ממנה נשקפת תצפית על העיירה, ולרדת לכפר Xueng Man המטופח להפליא ושמור בידי אונסק"ו.
ביום המחרת אפשר לצאת לשיט בן שעתיים על המקונג, נגד הזרם, למערות הבודהיסטיות המפורסמות ב-Pak Ou, שבהן יש מאות פסלים. אפשר לטפס במדרגות למערה נוספת, גבוהה יותר, ובה פסלים נוספים. מפת המסלול מוויאנטיין ללואנג פרבאנג
(כולל גיחה למישור הכדים, ראו בהמשך)
לחצו להגדלה סיור במישור הכדים המסתורי
מללואנג פרבאנג אפשר לנסוע או לטוס בחזרה לוויאנטיין. אבל אם זמנכם בידיכם אל תחמיצו ביקור במישור הכדים שבמחוז סיינג קואנג (Xieng Khuang), ממזרח ללואנג פראבאנג – מגיעים לשם בכביש מס' 7 או בטיסה לבירת המחוז פונסאוואן (Phonsavan). במחוז זה מגיעים הרי צפון לאוס לשיאם בפסגה הגבוהה ביותר במדינה, Phu Bia, בגובה של 2,820 מטר. הנופים ירוקים, ההרים מרשימים והכפרים מאוכלסים בבני שבט המונג (Hmong) בלבושם המסורתי הססגוני להפליא, אולם גם כיום, במרחק של עשרות שנים, קשה להתחמק מהתוצאות המרות של המלחמה בין צבא ארצות הברית לצבא הלאוטי. לא צריך להתאמץ כדי לראות מכתשי הפצצות העגולים שנותרו פעורים בקרקע, ולעתים אפילו חלקי מטוסים הקבורים בשדות הבוציים. 
נשים משבט המונג | צילום: jmbaud74, flickr
סביב העיירה פונסאוואן נמצאת אחת החידות המסתוריות ביותר של דרום מזרח אסיה – מישור הכדים (באנגלית, Plain of Jars). המישור, שטח עצום בגובה 1000 מטר מעל פני הים, מנוקד כולו במאות כדי אבן ענקיים, המגיעים לגובה של יותר משני מטרים ולמשקל של טון ויותר. איש אינו יודע מה מקורם של הכדים הללו, מי יצר אותם ולמה שימשו. גם מקור האבן ששימשה לבניית כדי הענק אינו ידוע. הסברה המקובלת היא שהכדים שימשו לקבורה ואפשר גם להאמין במסורת המקומית המשעשעת הגורסת כי בכדים הללו הכינו משקאות אלכוהוליים מאורז מותסס לחגיגות הניצחון של מלך מדרום סין שכבש את המחוז במאה ה-6. האזור טרם נחקר כראוי, בין השאר בשל התחמושת הרבה הפזורה בו עדיין.
מישור הכדים. איש אינו יודע למה הם שימשו | צילום: Nick Hubbard, flickr
הכדים מפוזרים בכמה אתרים באזור פונסאוואן, הגדול שבהם הוא אתר מספר 1, הידוע בשם Thong Hai Hin, הנמצא כ-15 ק"מ מדרום מערב לעיר. באתר זה 250 כדים, בהם הכד הגדול ביותר במישור הכדים – Hai Jeuam, שמשקלו מגיע לכמה טונות. זהו האתר הנגיש והמתויר ביותר. עוד שני אתרים פופולרים הם אתר מס' 2 – Hai Hin Phu Salato, הנמצא כ-25 ק"מ דרומית לפונסאוואן ובו 90 כדים, אליהם מובילה עלייה קצרה אך תלולה. אתר מס' 3 נקרא Hai Hin Laat Khai, והוא נמצא כעשרה ק"מ מאתר 2, ובו 150 כדים. הביקור בשאר האתרים באזור אינו אפשרי בגלל סכנת מוקשים. סיורים אל אתרי הכדים יוצאים מפונסאוואן – במלונות ובגסט-האוסים תוכלו לקבל מידע או להצטרף לסיור מאורגן.
דרום לאוס: טיול באזור פקסה
בחודשים ספטמבר-אוקטובר, כשהמפלים מלאים במים, מומלץ להמשיך את הטיול בדרומה של לאוס. הכי כדאי לטוס לפקסה (Pase) בקצה הדרומי של לאוס – יש טיסות יומיות מוויאנטיין וכמה פעמים בשבוע מלואנג פרבאנג. אפשר להתמקם במלון או גסט-האוס בפקסה ולצאת משם לטיולים בסביבה. מומלץ גם לסייר בשוק הבוקר, Talat Sao בלאוטית, לבקר במוזיאון הלאומי ולשוטט ברגל לאורך המקונג. 
מפלי קון פאפנג על הגבול עם קמבודיה | צילום: Hiroo Yamagata, flickr
כ-40 ק"מ מדרום לפקסה, על גדות נהר המקונג, נמצאת העיירה הקטנה צ'מפסק (Champasak) ובה כמה גסט-האוסים. הסיבה העיקרית לביקור כאן נמצאת במרחק 10 ק"מ מהעיירה – שרידיו המרשימים של מקדש הקמר Wat Phou o הבנוי על מדרון של גבעה. עולים בגרם מדרגות יפה לתצפית נהדרת על המקונג. אל תחמיצו את סלע הפיל וסלע התנין, אלמנטים אנימיסטיים. למחרת אפשר לנסוע למפלי Khone phapheng המרשימים, הגדולים בכל דרום-מזרח אסיה. אפשר לרדת אל המפלים בגרם מדרגות. מפקסה אפשר לטוס בחזרה לוויאנטיין או להמשיך לקמבודיה, לסיאם ריפ, בסיס היציאה לביקור במקדשי אנגקור. לקריאה נוספת:  | | תהליך הגלובליזציה שולח זרועות ארוכות גם אל לאוס, שרוב אוכלוסייתה עדיין חיה בכפרים, בלי חשמל ובלי מים זורמים. מצד אחד הם נפתחים למערב, התיירות צומחת ומתקיים שימור של מבנים עתיקים, מצד שני לפתיחות החדשה יש מחיר |
___ צילומים בכתבה: jmbaud74 אתר אינטרנט |
