תפריט עמוד

מעבר לנהר הסמבטיון: אינדיאנים יהודים בצ'ילה

שתפו:

"השמעת?", אמר בהתרגשות הרוקח חואן דה דיוֹס טוֹרס אל הסנדלר מיגל היערי, אשר שימש עוזרו ויד ימינו בהנהגת העדה הקטנה של בני ציון בעיירה קונקו (Cunco) שבצ'ילה. "לא תאמין, אבל יש בעולם עוד יהודים".

"לא יכול להיות", אמרה מריה, רעייתו של מיגל, שנחשבה בעיירה לאחת שיודעת הכל, שכן היתה ידעונית ומומחית לעשבי מרפא מתובלים בלחשים עתיקים, שהרוקח לא נמנע מלהמליץ עליהם ללקוחותיו כאשר כשל כוחן של התרופות הקונוונציונליות. כמה מן הסגולות הטבעוניות הללו, השבות היום לאופנה, הייתי נוטל בילדותי מידי אמי, שהיתה בקיאה בהן ככל הנשים בקונקו.

"אבל הנה", פרש הרוקח את העיתון שנתגלגל לידיו מן הבירה סנטיאגו (Santiago), מסוף ינואר 1916, "כאן כתוב כי בארצות הברית נתמנה שופט עליון ושמו ברנדייס, והוא, ראו, כתוב כאן כי הוא חוּדיוֹ (Judio, יהודי)!". בו בלילה נכתבה אִגרת אל כבוד השופט העליון ברנדייס, וושינגטון די.סי, מאת עדת בני ציון אשר בקונקו. "שמא יוכל כבודו להודיענו", ביקשו בני העדה, "היש יהודים בעולם חוץ מאיתנו, ואנו לא ידענו?".

מגן דוד מתנוסס מעל תחנת האוטובוס של טמוקו. צאצאי היהודים ואנוסים מגורשי ספרד ברחו לכאן והקימו קהילות יהודיות חופשיות מרדיפות

חרוטים וולקניים ועצי אראוקאריה
אל חופה המפורץ של צ'ילה, שאורכו כ־4,000 קילומטר, גולש רכס של גבעות שגובהן כמה מאות מטרים, אחריהן עמק מישורי שרוחבו כמה עשרות קילומטרים, ואחריו החרוטים הוולקניים של רכס האנדים האדיר, שפסגותיו המושלגות משובצות באגמי מים צלולים וביערות של עצי אַרַאוּקאריה ענקיים. על עצים אלה, המוכרים לנו בארץ כעצי נוי, גדלים אצטרובלים טובים למאכל ולהכנת קמח, המשמשים מזון לתושבי האיזור ובעבר היו מזונם העיקרי. במקום שבו מתחילים ההרים להתנשא מן המישור, בחבל הארץ אראוקו (Arauco) שלמרגלות האנדים, שוכנת העיירה קונקו. היא נוסדה, ככל היישובים העירוניים באיזור, בשנות השמונים של המאה ה־19 – עד אז היו כאן רק יערות ושבטי נוודים. קונקו פירושה מים כהים, אבל לא בספרדית, אלא בשפת המפוצ'ה האינדיאנית אשר נשמעה כאן הרבה לפני שעטת פרסות הסוסים של הספרדים, שבאו לרמוס את היבשת.

במשך יותר מ־300 שנים שימש נהר ביו־ביו (Bío-Bío), הגולש מהרי האנדים ונשפך אל הים ליד העיר קונספסיון (Concepción), כמין סמבטיון המבדיל בין האיזור שבו שולטים הספרדים לבין החבל שהם לא הצליחו להשתלט עליו מעולם. ספר ההיסטוריה של צ'ילה מונה את שנותיה של מלחמת אראוקו מ־1536 עד 1882 – בוודאי המלחמה הארוכה בכל ספרי ההיסטוריה. מאז שילם פדרו דה ולדיביה, מייסדה של סנטיאגו, בחייו ובחיי אנשיו בעד הניסיון לצלוח את הביו־ביו, נלכדו והושמדו שם חיילים ומצביאים רבים. העיר סן פליפה דה אראוקו (San Felipe de Arauco) נשרפה בשנת 1596, שוקמה ב־1603 ושוב נחרבה ב־1622, ב־1723 וב־1766.

לספרדים, שכבשו יבשת ענקית בכמה מאות פרשים, וחיל היבשה שלהם היה בלתי מנוצח במשך כל המאה ה־16, היתה זו הפתעה של ממש להיתקל אי שם בסוף העולם (זהו פשר השם צ'ילה בלשונם של האיימרה, בני האינקה מההרים) בכוח שאין לשוברו. בשנת 1569 פרסם הקפיטן אלונסו דה אֶרסייה אי סוניגה את הכרך הראשון של האפוס "לה אראוקאנה", המתאר בהערצה את לחימתם וגבורתם של ה"אראוקאנוס" – כך קראו הספרדים לשבטים שקראו לעצמם מפוּצ'ה ("אנשי האדמה"). יש באפוס כמה שורות המוכרות לכל ילד בצ'ילה: "צ'ילה אשר תחת קוטב דרומי/ ארץ פורה לתהילה/ מאז ימי קדם נישאוה עמים/ בעוז, חשיבות וגדולה/ בניה עזים, אבירים, לוחמים/ ושום ממלכה לא יכלה/ לכוף את ראשם לעולה/ לעד, לעולמי עולמים".

בהתקרב הספרדים, מספר האפוס, אסף הזקן החכם  קוֹלוֹקוֹלוֹ את 24 ראשי השבטים לבחור להם מצביא. שיטת הבחירה: קורה ענקית הונחה על כתפיו של המועמד, והמאריך לשאת אותה הוא הנבחר. הענק שתום העין קאוּפוֹליקן הוא שהיה למצביא, ואל כוחו הפיזי ואומץ ליבו חברו התבונה והעורמה של לַאוּטָרו, נכדו של קולוקולו, אשר התחזה למשתף פעולה עם הספרדים כדי ללמוד את סודות השימוש בסוסים ובנשק חם. קשה לדעת מה באפוס של ארסייה אי סוניגה מבוסס על עובדות ומה פרי דמיונו, אבל הוא היה לאחת היצירות הידועות והמשפיעות בתור הזהב של תרבות ספרד.

עצי אראוקאריה בשמורת הטבע קונגייו. מהאצטרובלים שגדלים על העצים מכינים תושבי האזור מיני מעדנים

שודדי ים בסוף העולם
הפִרצה, כידוע, קוראת לגנב, ושודדי הים הממולחים בדברי הימים לא איחרו לאתר כאן, בסוף העולם, את הפרצה שממנה יכלו לחדור אל תיבת האוצרות הנחשקת מכולן. בסוף המאה ה־16 החלו שודדי ים אנגלים והולנדים לפקוד את שבטי האראוקאנים בדרכם אל הביזה הגדולה, הממתינה להם באוקיינוס השקט. שמם ומעלליהם של סר פרנסיס דרייק, ג'ון קוונדיש וג'ון דייוויס ידועים עד מאוד (ראו "מסע אחר" 73). מה שפחות ידוע הוא שהם לא יכלו להפליג למסעותיהם באוקיינוס השקט בלי להצטייד תחילה במזון טרי ובמים, ולבצע בדק בספינותיהם אחרי המעבר הקשה במיצר מגלן (Strait of Magellan) או מסביב לכף הורן (Cape Horn). את הבסיס ההכרחי הזה סיפקה להם הארץ החופשית שמדרום לביו־ביו.

לעיתים היתה תאוות השלל מהולה באידיאולוגיה: חלומו של פרנסיס דרייק היה לקומם את האינדיאנים של אמריקה הדרומית ולמוטט בעזרתם את השלטון הספרדי ביבשת. בצ'ילה היו שבטים שהספרדים לא שלטו בהם, ובצפון קולומביה חי שבט הגְווָארְְנָה, שדרייק, במסעו האחרון, ניסה לקוממו ולהיעזר בו כדי לכבוש את פנמה. הניסיון נכשל ודרייק שילם עליו בחייו, אבל שודדי הים המשיכו לפקוד את חופיה הארוכים של צ'ילה. ומי יכול היה להקים ולקיים את הקשר בין שודדי ים אנגלים, נווטים פורטוגלים ושבטים מאמריקה הדרומית? נראה שרק גורם אחד היה מסוגל לעשות זאת: האויב הנורא שספרד הקימה עליה מבית, אויב נואש משום שמצבו נואש, ידו בכל משום שאין בידו מאומה, נסתר ונעלם משום שההתגלות עלולה לעלות לו בחייו – היהודים.

בית הכנסת של קונק. המקומיים מכנים אותו צ'רץ', כנסייה, אבל בתוכו יש סמלי מגן דוד, לוחות הברית ופירוט של דמני הדלקת נרות וכניסת השבת ויציאתה

מוכתמים ואנוסים בעולם החדש
בשנת 1556 הומלך פליפה השני בן ה־18 על ספרד. ראשית פעולתו כמלך היתה להפוך את מבחני "טוהר הדם" ממנהג מקובל לחוק המדינה: כל מי שיש בדמו כתם – מאנצָ'ה – של יהדות או של ערביות נועד להידחות מכל משרה חשובה, להיות טרף להלשנות ולחיות בסכנה מתמדת. וכשם שאין צורך להסביר מה הניע "מוכתמים" כאלה בספרד לחפש להם מקלט ב"עולם החדש", כך ברור מדוע נאלצו אחדים מהם להרחיק נדוד אל השבטים אשר בפאתי דרום. במקסיקו ובפרו עבדו האינקוויזיטורים שעות נוספות – הם התעמרו  בעיקר בפרוטסטנטים, אבל לא חסכו את שבטם גם מחשודים בהתייהדות.
על ה"כתם" היהודי במוצאו של ארסייה אי סוניגה, מחבר האפוס "לה אראוקאנה", מצויות בידינו כמה וכמה עדויות, והוא, כאמור, לא היה היחיד: רבים מן המתיישבים ביבשת החדשה היו מאלה שסכנת הרדיפות הרחיקה אותם לשם.

כמו מיגל היערי מתחילת סיפורנו, יש מצאצאיהם הנושאים עד היום שם משפחה אופייני לנוצרי חדש, כגון השם יערה – Jara – מלה עברית שנקלטה בספרדית במשמעותה המקורית, ועד היום פירושה איזור של חורש (ובהשאלה גם יציאה לציד). ההרים המיוערים, הקרויים La Jara – מדרום לטלוורה דה לה ריינה (Talavera de la Reina) או מצפון לקואנקה (Cuenca) אשר בספרד – שימשו תמיד מקלט לכל מיני נרדפים, והשמות יערה או קראסקו, שפירושו אֵלָה, אופייניים למשפחות שמוצאן מאנוסים.

בית הכנסת בקוראקאוטין. בחצר שמאחוריו מקימים את האוהלים בחג הסוכות

בין ה"מוכתמים" הללו היו נוצרים נאמנים, היו יהודים נאמנים ליהדותם בסתר והיו שניסו בכל מיני צורות למזג יהדות עם נצרות. חוקרים בני סמכא מסכימים כי מוצאה של עדת בני ציון הוא מן ה"מוכתמים" הללו, שברחו אל מעבר לסמבטיון והקימו שם עדות משלהם ויהדות משלהם, חופשית מרדיפות. חוקרים אלה משערים שלא מן הנמנע כי הם שלימדו את האראוקאנים, יחד עם כמה מצוות, גם את השימוש בנשק חם ובחיל פרשים.

עדה למוצאם היא הצורה שבה קיימו את מנהגיהם היהודיים, שאינה יכולה להתגלגל אלא מקהילה של אנוסים: את חג הסוכות, למשל, שמרו בהקפדה, אבל מעולם לא בנו סוכה ליד בתיהם. הם היו יוצאים אל מקום מרוחק ונסתר, בונים בו סוכות ויושבים בהן שבעה ימים, כפי שנהגו האנוסים בספרד, מחשש עינא בישא. אמי, זכרה לברכה, סיפרה לי כיצד היתה יוצאת בילדותה עם כל העדה אל מחוץ לכפר לשבת בסוכות שבעת ימים. עד שנתה האחרונה היתה משלבת בסוכתה ענף עץ זית, וכששאלתי אותה מדוע, השיבה בפשטות: "הרי כך כתוב בתנ"ך".

נכון, בספר נחמיה, פרק ח', כתוב: "צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות לעשות סוכות". לאנוסים לא היו גמרות ומסכתות; היה להם תנ"ך – שאותו לא יכלו לקחת מהם, ובתנ"ך כתוב: עלי זית. יש משהו מסמר שיער בדרך שבה שומרים בני אדם על מנהגים שאימצו להם בסתר במשך מאות שנים, עד דור עשירי.

בדרך מטמוקו לקונקו, שם חיה בבדידות מזהרת עדה קטנה של בני ציון. רק בתחילת המאה העשרים נודע לבני הקהילה כי יש יהודים נוספים בעולם

עשרה שבטים תחת קוטב דרומי
בראשית המאה ה־17 החלה מהלכת השמועה כי בפאתי העולם החדש, "תחת קוטב דרומי", חיים יהודים בני חורין שאין עול מלכות עליהם. ב־1665, שנה לפני התגלותו המשיחית של שבתאי צבי, דרש המקובל הירושלמי נתן שפירא בדרום איטליה, ואלו דבריו: "על כל ישראל היושבים תחת קוטב הצפוני ורואין העגלה בצפון, כולם הם בגלות… אבל עשרת השבטים תחת קוטב דרומי, שהוא תחת עקרב, יש להם מלכות בפני עצמם ואינם יושבים תחת שום מלכות משאר האומות".

עשר שנים קודם לכן פנה שמעון דה קַסֶרֶס, ממייסדי הקהילה היהודית באנגליה, אל אוליבר קרומוול, שליט אנגליה במאה ה־17, והציע לו לגייס לרשותו לגיון יהודי על מנת לכבוש את צ'ילה ולהקים בה מדינה יהודית בחסותה של אנגליה. הלורד פרוטקטור קרומוול אכן "ראה בעין יפה" את הכוונה להקים "בית לאומי יהודי", כאמור במסמך אחר, המוכר לנו. אבל תוכניות הן, כידוע, בסיס לשינויים, ואנגליה אימצה גישה ישירה ונועזת יותר.

אל אוצרות האוקיינוס השקט אפשר לפרוץ בשתי דרכים: דרך צ'ילה מדרום, או ישירות, דרך פנמה. משנחלשה ספרד, נראה היה כי אפשר לבצע שוב את הניסיון שעליו שילם דרייק בחייו ולנסות לחדור שוב לפנמה. בשנת 1655 השתלטה אנגליה על האי ג'מייקה (Jamaica) והקימה בו, בלב נחלאותיה של ספרד, את הבסיס המוצק לשודדי הים שלה – כולם עוסקים מורשים בשוד ימי, ובראשם המושל, הוא קפיטן מורגן האגדי, שקיבל מינוי רשמי ללחום בשודדי הים, אף כי למעשה עמד בראשם. צ'ילה ושבטיה העצמאיים לא פרחו מזכרונם של הפיראטים, והם הרבו לפקוד אותה ברדתם מפנמה לאורך חוף האוקיינוס השקט, כשהם בוזזים ומחריבים את כל אשר בדרכם.

בית הקברות בקונקו. בין הצלבים אפשר להבחין במגני דוד על המצבות

ב־1686 שרף שודד הים ג'ון דייוויס את העיר לה סרנה (La Serena), בירת מחוז קוקימבו (Coquimbo) שבצ'ילה, והשלטונות הספרדיים הבינו כי לא יוכלו לשודדי הים כל עוד השבטים העצמאיים מסייעים להם. בעקבות אותה פשיטה נתמנה גנרל פרשים צעיר ונמרץ, ושמו תומס מרין דה פובידָה, למושל צ'ילה, ופתח בשתי פעולות: רפורמה של המִנהל הקולוניאלי וניסיון לנצר את שבטי האראוקאנים בדרכי נועם. לשם כך גויסו הישועים, שהתמחו בסיגולה של הדת הנוצרית־קתולית לאמונות ולמנהגים של בני הארצות הכבושות.

לכמה מן הישועים הללו היו השקפות מקוריות למדי על דת ואמונה. אחד הידועים שבהם הוא מנואל לַקוּנסָה דיאס, שחי בצ'ילה בסוף המאה ה־18 וקרא לעצמו יהושפט בן עזרא. השקפותיו היו מעין מיזוג של יהדות ונצרות, והיתה להן השפעה עזה על האינטלקטואלים בצ'ילה ואף באירופה, עד שהכנסייה ראתה צורך להרחיקו. פעולתו של הגנרל תומס מרין אכן הניחה את היסוד להתפשטותה של האמונה הנוצרית באזורים העצמאיים, אף כי הוא עצמו הודח כעבור שבע שנים, משום שסירב להעביר ללימה את תבואות הארץ בשנת בצורת. משפחתו נשארה לחיות בצ'ילה. המשוררת הצ'יליאנית מֶרסדס מרין דל סוֹלַר נמנית עם צאצאיו, והיא קרובת משפחה של אבי.

חג סוכות בקונקו. בכל שנה היהודים המקומיים מקימים סוכות-אוהלים, וגרים שם במשך כל ימות החג

שקל ציוני טבוע בעור פרה
לא עברו ימים רבים מאז יצאה האִגרת אל השופט ברנדייס, ואל העיירה קונקו הגיעה תשובה מאת מזכירו של השופט. כך נודע לעדת בני ציון על קיומם של יהודים ושל ההסתדרות הציונית, שעוד לא היתה קיימת בצ'ילה, אבל בארגנטינה כבר כן. ומיגל היערי (Jara) עלה על סוסו וצלח את האנדים אל באהייה בלנקה (Bahía Blanca) שבארגנטינה, להביא שקל ציוני – מס החבר בהצטרפות להסתדרות הציונית העולמית.

קונקו דומה לכל העיירות בדרום צ'ילה בשורות בתי העץ הנמוכים, בני קומה או שתיים, האפופים ריח נעים של בעירת עצים, שבהם משתמשים גם כיום לחימום ולבישול. רחובות נקיים ורחבים מובילים אל הכיכר המרכזית, הנקראת פלאסה דה ארמאס (Plaza de Armas, כיכר הנשק), אף כי אין בה, תודה לאל, גרוטאות של טנקים כנהוג אצלנו. כאן, בבית עץ ליד הכיכר, נולדו אחי הגדולים. אני כבר נולדתי בעיר סנטיאגו.

מן האפרים הרחבים וכרי המרעה הסובבים את העיר עולה הדרך בערוץ הנחל הקרוי במוצאו אַיִיפן (Allipen) ובהמשכו טולטן (Toltén) – כמו ערביי ארץ ישראל, גם כאן קראו לקטעים שונים של אותו נחל בשמות שונים. מימיו הצלולים מקפצים וקוצפים על סלעי הבזלת הזרועים בדרכם, ומדרונות הגבעות, הגולשים לרגלי הר הגעש אִייֶמה (Llaima), עטורים חורש צפוף. ואולי אין זו אלא אותה ה"יערה", שבה מצאו מסתור ועל שמה נקראו אבות אבותיו של מיגל בספרד הרחוקה. במעלה ההר, שהוא אתר סקי ידוע, מתחלפים עצי העלים בעצי אראוקאריה ענקיים, הנראים כמטריות ענק. כיום זהו חלק משמורת הטבע קונגייו (Conguillio).

בעיר מליפאוקו (Melipeuco), השוכנת על גדת אותו נחל, כ־32 קילומטר ממזרח לקונקו, חנה מיגל קרוב לוודאי ללינת לילה. מכאן עולה הדרך אל אוכף רחב וגולשת ממנו אל אגם איקלמה (Icalma) הצלול כבדולח, שממנו נובע הסמבטיון ההיסטורי, הוא נהר הגבול בין עבדות לחירות, הביו־ביו. ערוצו משמש כיום אתר ראפטינג פופולרי. ליד ליאוקורה (Liucura) חובֵר השביל העולה מקונקו אל הדרך העולה מקוּּראקאוטין (Curacautín) – מרכזם השני של בני ציון באותו איזור (המרכז השלישי נמצא כמה מאות קילומטרים צפונה מכאן).

אמילייה זארה, יהודייה מקונקו, באוהל-סוכה במהלך חג סוכות

שלושה אחים מבני משפחת פלמה חיים כיום בקוראקאוטין, ושמותיהם עתניאל, עֵבֶר ונמרוד. אחד מהם ליווה אותי בדרך העולה לאורך נחל הקאוטין, שהיא בלתי רגילה ביופיה אף באיזור זה, המצטיין ביופיו: מצפון מציץ אלינו ראשו המושלג של הר הגעש הפעיל לונקימאי (Lonquimay), המכונה אל מוצ'ו, לאמור "הקצוץ", על שום צורתו; ורחוק יותר – ההר טולוואקה (Tolhuaca), שלרגליו מעיינות חמים ושמורת טבע. שני מפלי מים יש בדרך: מפל סלטו דל אינדיו (Salto del Indio) וסלטו דה לה פרינססה (Salto de la Princesa) – קפיצת האינדיאני וקפיצת הנסיכה – והאגדות הכרוכות בהם מספרות על נסיכה שסירבה לשידוך הכפוי עליה וברחה במעלה הנחל עם אהובה האינדיאני, עד שקרבו הרודפים להשיגם, ואז קפצו שניהם אל המים. כך נוצרו שני המפלים, שהם, יש לציין, יפים לא פחות מן האגדה. אחריהם נפתח ליד הנחל מישור הקרוי בשפת המפוצ'ה מַלְאַלְקַאוַואלוֹ, לאמור: יריד הסוסים, שבו היו מחליפים ומוכרים סוסים מטופחים, גנובים ומוברחים. גידול בהמות והברחתן היו מן הפרנסות החשובות של בני המקום.

מליאוקורה עלה מיגל מזרחה, אל מעבר פינו הצ'אדו (Pino Hachado) – האורן החטוב בגרזן – שהוא הגבול בין צ'ילה לארגנטינה. במדרון המזרחי של האנדים, הזרוע אף הוא אגמים אינספור, ירד מיגל אל הנהר נגרו (Negro), ומכאן אל מישורי הפאמפה הענקיים ואל עיר הנמל באהייה בלנקה. בשובו הביא עימו שקלים ציוניים, קבלה על דמי החבר ששילם להסתדרות הציונית. אמי סיפרה כי הקבלות הללו היו עשויות עור של פרה. איש צעיר הוא היה אז, מיגל. כשהכרתי אותו, בילדותי, כבר היה זקן, איש קטן ורזה ולו שפם שיבה קטן. ילדים לא היו לו ולאשתו מריה, ושניהם לא זכו לממש את השאיפה שהיתה לתוכן חייהם – לעלות לארץ. מכשולים רבים הונחו בדרכם, אבל הם מעולם לא נואשו. מיגל נקבר בעיירה קומפיאו, שהיתה אף היא מרכז של עדת בני ציון, אבל כיום נותר בה רק אחד מהם, השומר על מנהגי העדה ומייצר לעצמו, בין היתר, את היין הכשר לפסח. אשתו – שמוצאה לא מבני העדה – היא שהובילה אותי אל קברו של דוד אמי, מיגל. הכתובת מעל המצבה נמחתה, ורק מגן דוד נותר עליה, זכר ליהדותו. אחותו, היא סבתי, נקברה בארץ ישראל, וילדיה ונכדיה, שהיו לו כילדיו, חיים כאן.

סוכות בקונקו. המנהג לבנות את הסוכות רחוק מבתי המגורים נותר מימי האנוסים, אז קיימו את מצוות היהדות בהחבא

מנהר ביו־ביו אל גדות הירדן
ב־1919 התכנסה ועידת היסוד של ההסתדרות הציונית בצ'ילה, ומיגל היה אחד משני הנציגים ששלחו בני ציון לוועידה. בתעודות מאז מכנים אותם אינדְיוֹס חוּדיוֹס (אינדיאנים יהודים), ומציינים כי הם "צאצאי היהודים שמצאו מקלט באמריקה הדרומית לפני 400 שנה, אחרי הגירוש מספרד". דרכם לא היתה קלה: לא רצו להכיר בהם כיהודים. העובדה שהם שמרו שבת ועוד כמה מצוות יהודיות לא נראתה מספקת לשומרי טוהר הדם היהודי. בדצמבר 1920 נשלח מכתב מאת נשיא אגודת בני ציון אל נשיא הפדרציה הציונית בצ'ילה. המכתב מתאר בפירוט את מצבם הכלכלי הדחוק של בני העדה – כארבעים משפחות – ומבקש הלוואה כספית על מנת להגיע לארץ ישראל ולהתיישב בה. "משנרוויח בארץ, נחזיר את הכסף", מבטיח הכותב. הפדרציה הציונית בצ'ילה העבירה את המכתב להסתדרות הציונית העולמית, אבל לא נודע לנו אם השיבו לו. עד מהרה הוצרו שערי העלייה לארץ וסרטיפיקט הפך יקר מפז, בייחוד למי שאין כסף בידו.

ב־1924 נחקק בצ'ילה חוק המפריד את הדת מן המדינה, ובכך הוסר החיץ המייחד את ה"סָבָּטיסְטָס־קָבָּניסְטָס" (שומרי שבת וסוכות), כפי שכינו את בני האמונה לצורך ההבחנה בינם לבין שאר בני מולדתם, ונפתחה הדרך להתבוללותם. בבתי הקברות הנוצריים שבאיזור אפשר לראות בין הצלבים גם מגיני דוד, ושמות המשפחה של הקבורים תחתיהם הם הדרך לזהות משפחות של בני העדה. אבל היה גם קומץ שלא נואש ולא ויתר על אמונתו הציונית. מיגל ואשתו מריה המשיכו לשקול את השקל הציוני ולהפיצו בין בני עדתם. הקהילה היהודית בצ'ילה סירבה להכיר בהם כיהודים ושערי העלייה לארץ היו נעולים, אבל אחרי הכל – מהם כמה עשרות שנים וכל המכשולים הפעוטים הללו לעומת מה שראו מאות השנים של עברם? אחרי קום המדינה נפתחו השערים, וכך הגיעה משפחתי מגדות הסמבטיון, הוא הנהר ביו־ביו, אל גדות הירדן.

כאשר נישאה אחייניתו של מיגל לבן משפחת מרין העשירה והנכבדה, הקימו השניים את ביתם בקונקו ונותרו חלק מן העדה: אחרי הכל, גם סבתו של אבי היתה מצהירה כי היא "חולה" בכל ערב חג המולד. היה יום קבוע בשנה, אולי שריד למנהגי תשעה באב, שבו היתה מסתגרת בחדרה ומעבירה אותו בבכי ובקינות, כך סיפר אבי. נראה כי כמו הרבה משפחות נכבדות ומיוחסות בצ'ילה, גם צאצאיו של המושל תומס מרין לא היו תמיד נוצרים טהורים.

סניור סמואל ורעייתו אליזבת בביתם בקונקו. בבית הזה התגוררה משפחתו של המספר, צבי מרין, בטרם נולד

ארץ אחת קטנה ושמה ארץ
אחר כך עברו אבי ואמי לסנטיאגו, שם נולדתי. את קונקו הכרתי רק מן הסיפורים של אמי ואחי הגדולים, ובבואי לחפש את הבית שבו התגוררו הורי, פניתי אל מגיני הדוד שבבתי הקברות. אביב היה בארץ – נובמבר בצ'ילה הוא כמו מאי בחצי הכדור הצפוני – ומרבדים של פרחים צהובים עיטרו את השדות, כמו החרציות באביב הארץ ישראלי, אבל כאן הירוק כהה ודשן יותר.

ליד בית הקברות של קונקו הסבו בני העיירה להזכיר את קרוביהם שנפטרו, כנהוג ב"יום המתים", שחל באמריקה הדרומית בראשית נובמבר. על קבר מעוטר במגן דוד הניחו בני משפחה אחת פרחים. "זה דודי", אמר איש צעיר. "אני לא מבין בדתות, אבל דוד אחר עודנו בחיים, הוא בוודאי יודע. שמו סמואל סֶגוּרה, והוא מתגורר ליד המשטרה".

"למה לך לדעת איפה המשטרה?", שאל השוטר בחשדנות.

"אני מחפש את ביתו של דון סמואל", עניתי.

"סניור סמואל, הנה הוא הולך שם", אמר השוטר והצביע על איש בן יותר משמונים, ולידו אשתו, שניכר בה כי בנעוריה היתה יפהפייה בלתי רגילה.
"מובן שאני זוכר", אמר הזקן בהתרגשות, "קניתי מהם חלק מביתם כאשר עברו מכאן".

זהו ביתי. נכנסתי עם סניור סמואל אל בית העץ המרווח. כאן התגוררו הורי ואחי בטרם נולדתי. אחר כך ניגשתי אל טלפון ציבורי וחייגתי. בביתו שבקיבוץ הרים אחי את השפופרת. "לוצ'ו", אמרתי לו, "לא תאמין, אבל אני עומד עכשיו על יד הבית שבו נולדת". קולו הנרגש של אחי נשמע כאילו עמד כאן, לידי.

הטכנולוגיה מכווצת את העולם, חשבתי כשתליתי את השפופרת. פעם היו בו המון ארצות גדולות ורחבות ידיים, היום נותרה בו ארץ אחת קטנה ושמה ארץ. אין על פני הכדור הזה מרחק גדול יותר מן המרחק בין שתי הארצות שאני רשאי וחייב לקרוא להן מולדתי. עצי האראוקאריה וחרוטי הגעש המושלגים הם ארצי לא פחות מגבעות הגליל והגולן, שעליהן גדלתי ולחמתי. דברי ימי העמים כולם אינם יודעים נאמנות עזה וממושכת כמו זו שגילו אבות אבותי למורשתם היהודית, נסיונות כמו אלו שעמדו בהם ומחיר כמו זה ששילמו על יהדותם, אבל זה אינו עושה אותם פחות ספרדים מן האינקוויזיטורים שרדפו אותם או פחות בני מפוצ'ה. וקאופוליקן הענקי, לאוטרו הנועז וקולוקולו החכם הם גיבורי עמי לא פחות משמשון, יהודה ומתתיהו.

___

את סיפורו של צבי מרין כתב יונתן בן-נחום

הרצאת וידאו: פטגוניה המסעירה

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

שתפו: