אומבריה – מהומה טעימה באיטליה

אבל כהרגלה היתה רומא עסוקה מכדי להתרגש מן התובנות הללו. הבחורים עישנו בזעף סיגריות קצרות והפריחו נשיקות לכל עבר, הנהגים, קצרי רוח כדרכם, המשיכו להתעלם מהמלצות הרמזורים, ומכל עבר נשמעה השפה המצודדת ביותר בעולם. מתי, הרהרתי כשגררתי את המזוודה בתחנת הרכבת בתחינה אילמת למציאת אשנב שמעליו כתוב informazione, מתי יצטלצלו משבי איטלקית מבין שפתותי ברהיטות אגבית?

מכאן אני נוסעת לאורבייטו (Orvieto), עיר קטנה באומבריה (Umbria), אחותה הסוררת והפראית של עלמת החמודות המצוחצחת טוסקנה. למבקריה ובוודאי ליושביה מפציעה אומבריה כשהיא נטולת תכשיטים וצבעים, זולת הירוק הסדיר שלה. זהו חבל ארץ מסתורי, חסר מוצא אל הים ומכורבל בתוך שרעפיו, גובל במערבו במחוז טוסקנה (Toscana), בצפון ובמזרח במחוז לה מארקה (Le Marche), ובדרום במחוז לאציו (Lazio). קשריה של אומבריה עם המחוזות האחרים רופפים ומפוקפקים, ויחסי הציבור שלה ירודים, אך תושביה מאופקים ושווי נפש לתהפוכות, ועניינם לחם ושמן ויין ואדמה. טוב להם בפשטות צליליהם, ואין הם מבקשים לעצמם רחשים אחרים.

נחשים ומלאכים משגיחים עליה
על הרציף באורבייטו נראו מארחי: איטלקי משופם עם סיגריה ומטרוניתא לבושה בחצאית מרשרשת מקטיפה ירוקה, חולצה תפוחת שרוולים, מחשוף מרהיב ונעלי עקב בהשראת תהליכי חניכה קדומים. מרלנה ופרננדו דה בלאסי קבעו את ביתם על אדמות הלבה שהתקשתה של אורבייטו הנוגעת ללב, זו המוקפת שדות וכרמים, זו שארומה ימי־ביניימית עזה מפעפעת בה וביסודותיה האטרוסקיים. הם מומחים לסיורים גסטרונומיים מלאי שיק בנוף האיטלקי על מחוזותיו השונים (סיור גסטרונומי באיטליה, כך נדמה לי, הוא חובה לטיפוח ההבנה שבלי אוכל טוב וחגיגי אנחנו מתפרקים, ואם לא אנחנו, אז האיטלקים). לא מוכרחים להצטרף לטיול מאורגן: לכל המקומות שאליהם מגיעים סיוריהם של השניים אפשר להגיע גם עצמאית.

בביתם של בני הזוג פצחה המארחת שלי, חגורה בסינור וחמושה באווירה הראויה, בהכנות לארוחה הפותחת שלי בחבל הארץ הזה, שעליו אומרים זקני השבט בניגון המתבקש, כי נחשים ומלאכים משגיחים על אדמותיו זה מאות בשנים. ברוסקטה (bruschetta) – לחם לבן שנכנס לתנור ונקלה בשמן זית ועליו קוביות עגבניות ספוגות במלח ופלפל ועוד שמן זית; קפְרֶזֶה (caprese) – גבינת מוצרלה ועגבניות בתוך אמבטיית בזיליקום ושמן זית; שיפודי סַלְסיצָ'ה (salsicia, נקניקיות) רוחשים בקלחת מקצועית, יין אדום משובח, ולקינוח מוס בליקר קפה שהורד אלי אדמות בסולם של שרפים – כל אלה היו הפרולוג למחזה האוכל שלי.

ליל השחיתות ויום הדין
למחרת לא השכמנו. זחיחות דעת היא מעלה באיטליה, אולי אפילו מידה רצויה. ירדנו למטה, הנהנו לשוטה הכפר שישב בפתח הקאפלה הקטנה שממול, ונכנסנו לחנות השוקולד Bar Montanucci, המייצרת מיני שוקולד שזיכו את בעליה במוניטין ובפרסים וגרמו לי לשלוף את הארנק ולרכוש ממוצרי המקום. המקום מתפקד גם כפסטיצ'ריה (pasticeria, חנות לדברי מאפה מתוקים), כך שמיד הזמנו קפוצ'ינו והתענגנו על קורטני מישמש מזוגגים, שכמוהם כקרואסונים טובי לב ונדיבים. אפשר לעצור גם לביקור קצר בחנות הגבינות Dai Fratelli, שנמצאת לא רחוק מהקתדרלה של אורבייטו, ולהצטייד בחריץ גבינה מסוגgran cornuto di capra .

משם המשכנו בצעדים מדודים אל הקתדרלה של אורבייטו (Duomo di Orvieto). חזיתות ביזנטיות וגותיות שבריריות, מוקפות תדיר בפיגומים, עוטפות קתדרלה גותית משכנעת ביופיה, בגודלה ובחרדת הקודש השוכנת בה. בפנים מתגלים ציורי פרסקו מצמררים, ויום הדין הוא הנושא המועדף. הצייר המחונן לוקה סיניורלי, עם רעיו אנשי הרנסנס, הותירו בה את רישומם הנשגב.

ברחובותיה של אורבייטו חיים צאצאיהם של אותם אמנים, ויושבים ממש כמותם באנוֹטֶקָה (enoteche) – חנות של יין ולחם – ולוגמים שיכר. אבותיהם, אותם גאוני אמנות של אז, הסתפקו בפרוטות המעטות שפטרוניהם שלשלו לכיסם, השתכרו כדבעי בבקשם פורקן מן הדרמה האינסופית בציורי הקיר שצוירו לכבוד אפיפיור זה או אחר, הריעו בקול תרועה וחזרו מתנדנדים לעבודתם בכנסייה. משם פנינו לרובע העתיק, להתבוננות מהללת בחוכמת הדורות הקודמים, ובשארית כוחותינו הארציים זחלנו הביתה.

בערב נצא לגבעות, נביט ביום הדועך המפנה מקומו לערב העולה, נסעד בטראטוריה (trattoria, בית אוכל משפחתי) אומבריינית לתפארת בשם Antica Trattoria, כשאנו ישובים לפני האח שבה תבושל ארוחת הערב. קבוצת מקומיים תשחק בריסקולה (משחק קלפים שמשחקים על כוסות יין אדום) ונתמוגג מאוד.

ואכן, מיד בכניסה לטראטוריה נצפה שולחן אנטיפסטי ועליו פרושוטו במלון, דגי אנשובי כבושים, אינסלטה די מארֶה (insalata di mare, סלט פירות ים), לבבות ארטישוק מאודים בלימון, זיתים מצומקים בשמן, בצלצלי פנינה מטוגנים במרינדה, וכמובן מוצרלה ועגבניות. המלצר ספוּג־השנים שנקרא לשולחן הגיש את המתאבנים שנבחרו עם לחם לבן. אחר כך הזמנו רביולי במילוי ריקוטה ותרד ברוטב חמאה ומרווה (burro e salvia ravioli con), פפרדלה (pappardelle – פסטה רחבה) עם עגבניות ופטריות פורצ'יני, ופסטה טליאטלה (tagliatelle) ברוטב קרבונרה ( carbonara- בייקון, חלמון ביצה ופלפל שחור). באש האח ניצלו חזירונים ורדרדים כהלכה והוגשו עם תפוחי אדמה וארוגולה מאודה. כל העת השקנו כוסות של יין Torgiano האומברייני, ובסוף קינחנו בפאי אגסים ובטירמיסו. חזרנו מתנודדים מעדנות ובמכונית הסברתי קצת על הסכסוך. אבל המילים התבלבלו בפי, ויצא ששוב האירופאים לא הבינו על מה המהומה.

סנדל טוסקני לסינדרלה האומבריינית
יום המחרת החל אף הוא בשעות הצהריים. מי שמתעורר מוקדם יותר יכול לבקר בימי חמישי ושבת בשוק של אורבייטו, שנפתח כבר בשבע בבוקר בפיאצה דל פופולו (Piazza del Popolo) ומקבל את פני מבקריו, המגיעים מכל רחבי אומבריה, עד לשעה אחת בצהריים. וכדרכם של שווקים – הוא ססגוני, קולני, טעים, מצחיק ומציע את מרכולתו בשלל דיאלקטים.

אחרים, חובבי שמן זית ירוק מקומי, ידרימו מאורבייטו כשישה קילומטרים, לכיוון ויטרבו (Viterbo), שם נמצא בית הבד Bazzica, הממוקם בפרברי וילנובה (Villanova).

אנחנו, שמתעוררים מאוחר יותר, לגמנו קפוצ'ינו איטלקי בהחלט, נכנסנו לב.מ.וו ושמנו פעמינו ללה באדיה (La Badia) – מלון־מסעדה השוכן בתוך כותלי מנזר נישא מימי הביניים, שנועד לבוחרים מרצון בפרישה מן העולם. האתר משקיף על העמק ומשמר בדייקנות מרשימה ציורי קיר ורהיטים מאותה תקופה, וגם איזה להט מיסיונרי להאדרת המורשת הקתולית שאיטליה, על שינוייה (האיטיים, יש להודות), עדיין נכספת לשמר. הפולקלור המקומי מספר על נסיכה גרמנייה שאהובה בגד בה ושלִבה השבור מיאן להתנחם. היא עזבה את ארצה ואת חייה הנוחים, בנתה את המנזר על הצוק ופרשה אליו בלוויית כמה נזירות גרמניות כדי לקונן שם על חייה התפלים, עד שאפסו כוחותיה והיא מתה.

המנזר עמד נטוש שנים רבות, אך בני משפחת פיומי, אצילים בני אצילים שראו עבר ועתיד עין בעין, קנו אותו, שיקמו אותו ולפני 15 שנה פתחו אותו. שתינו יין ירוק שהוא יין הבית, אכלנו כריכוני סרדינים טעימים, השתרענו על מרבדי הירוק והקשבנו לדנדוני הפעמונים.

עם השקיעה פרשה מרלנה את חסותה על שישה סועדים ועל האכסדרה, שבה צעדו הנזירות מן הקאפלה אל חדריהן לאחר שנשאו את תפילת הערב שלהן. וכך התנהלה החגיגה: אנטיפסטי שכלל קרפצ'ו סלמון עם רוקט ובלסמי, פואה גרה מוקפץ בחמאה, ברנדי ואמרטו, ופלטת נקניקים. בפרימי פיאטי (primi piatti, מנות ראשונות) זכינו להתענג על מנה אומבריינית של פסטה צרה וירוקה (Verde, כלומר שנעשתה עם תרד) עם שרימפס ברוטב ציר ועל פסטה פפרדלה עם שוק אווז. בסקונדי פיאטי (secondi piatti, מנות עיקריות) התעכבנו ארוכות על קדירת טלה מאודה ביין לבן, שממרח זיתים שבורים נמרח עליו לקראת סיום הבישול (olivada
anguello stufato con). היה שם גם חזיר יונק שלם – פורקטה (porchetta) – שבושל בתנור בשום, רוזמרין, עלי דפנה, שומר ויין לבן.

הקינוח היה לא פחות מאשר מוס ערמונים ברוטב שוקולדה ופירות יער, ופנקוטה ברוטב אוכמניות ושוקולד לבן, ושתינו יין. בעיקר התכבדנו ב־Vino Nobile di Montepulciano- קצת חרגנו מאומבריה, כי היין הוא טוסקני למהדרין, אבל ככה זה עם סינדרלות, לעתים הן בכל זאת מתאוות לסנדלים משובצים באבנים טובות.

זה שוב אותו הגעגוע
בבוקר האחרון קמתי מוקדם מאוד ויצאתי למרפסת הצמודה לחדרי, להסתכל על שיחי הרוזמרין ולהיפרד מאומבריה באופן אישי. היה קריר ויותר מדי יפה. הגעגועים האלה לאיטליה מתחילים כשאני עוד שם. ככה צריכים לחיות, אני חושבת. רק ככה.

בשדה התעופה פיומיצ'ינו, כשאני לבושה במכנסי עור, נעולה מגפי עור ומצוידת בבקבוק לימונצ'לו מתנדנד כזיכרון, אני עדיין אירופאית שקטה. אם לא אעשה טעויות פזיזות אצליח להתכחש לזהות עד נמל התעופה בן גוריון. אני עולה על המטוס בנקישות מגפיות ומתחילה להתגעגע. קצת מהר מן הצפוי, אבל לפי כל הכללים.