גרמניה: סלע המחלוקת

הטמפרטורה היתה ארבע מעלות צלזיוס מתחת לאפס באותו יום חורף שבו פגשתי את רולנד באקסטרנשטיינֵה (Externsteine) – שמורת טבע ואתר פרהיסטורידתי־אסטרונומי־תרבותי, הנמצא בשולי יער טאוטובורג (Teutoburg), שבצפון מערב גרמניה. הוא נשען על הסלע המרכזי, עיניו השחורות נראו עצובות, שערו השחור היה קשור בגומייה ומעל לג'ינס הקרוע הוא לבש רק חולצת טריקו צהובה ארוכת שרוולים, קרועה ומוכתמת באדמה. "האנרגיה של הסלעים מחממת אותי", הוא אמר ברצינות תהומית כאשר הצעתי לו סוודר.

רולנד לא סיים בית ספר תיכון, לא עיין בספר ארכיאולוגיה מימיו ולא קרא שום מחקר על המקום שהפך לביתו הזמני. אבל איכשהו, הוא לא הופתע כלל כשסיפרתי לו שכבר אלפי שנים זהו אתר מקודש לבני תרבויות שונות, שבאו לכאן לספוג משהו מהעוצמה החזקה של המקום. פעם היו אלה כנראה קבוצות טאוטוניות פגאניות, שאולי עבדו כאן את השמש; אחר כך היו אלה קלטים, סקסונים, נזירים מתבודדים ואנשי דת נוצרים, ובימי הביניים הפך המקום למעין אתר עלייה לרגל; מאוחר יותר גילו עניין במקום נאצים וקבוצות ניאו־נאציות שרצו להתחבר לשורשיהם הטאוטוניים. כיום מתרגשים כאן בעיקר חובבי רוחניות וניו אייג' למיניהם וחברי קבוצות ניאו־פגאניות, הבאים לאקסטרנשטיינה כדי להתחבר מחדש לכוחות השמש ולאמא אדמה.

הם באים בעיקר ב־21 ביוני, היום הארוך ביותר בשנה בחצי הכדור הצפוני, שבו השמש בשיא כוחה. כי באקסטרנשטיינה, בדומה לסטונהנג' (Stonehenge) בבריטניה ולאתרים ארכיאו־אסטרונומיים אחרים בעולם, חודרות ביום זה קרני השמש בזווית מיוחדת – למקדש שנמצא בפסגת האבן המרכזית.

"כן, כל מיני אנשים באים לכאן", אמר רולנד. "יש תיירים, בעיקר גרמנים מבוגרים עם משפחות, שבאים בקבוצות מאורגנות לאיזה שעה־שעתיים, לשתות קפה ולהצטלם על רקע הסלעים, ואז ממשיכים באוטובוס מחומם למקומות אחרים; יש כל מיני היפים חובבי סמים או סתם מתבודדים, כמוני, שרוצים שקט, באים לעשות מדיטציה ולהזין את עצמם באנרגיות של המקום; ואומרים שיש גם כאלה שבאים להתחבר לכוח של האבנים ולעשות איתו אחר כך כישוף שחור ביער. אבל אני לא פגשתי אותם".

כאילו משום מקום התרוממו מול עיני הסלעים השחורים, הנישאים לגובה של עד 40 מטר, בולטים במבנה המסעיר שלהם על רקע השמים. מיד ידעתי, שלא חשוב עד כמה נוקב הוויכוח על ההיסטוריה של האתר, אני נמצא במקום קדוש

כל אחד והאקסטרנשטיינה שלו
מהכביש המוביל לאקסטרנשטיינה (בגרמנית, האבנים החיצוניות) לא רואים את סלעי הענק. גם לא אחרי שמחנים את המכונית בחניון ומתחילים לפסוע בשביל האספלט של השמורה, שמצידו האחד מדשאת ענק ירוקה ומטופחת, ומצידו האחר שרידיו של יער גרמניקדמון – עצי אלון, אילסר ואשור, צמחיית שיחים עשירה ומינים שונים של גומא. אפשר רק לנסות לדמיין כיצד נראה היער לפני 12 אלף שנה, בסוף עידן הקרח, כאשר ציידי האיילים הראשונים הגיעו למקום בחיפוש אחר מחסה ומטרה לחיציהם, כפי שמעידים אבני צור, ראשי כידונים ולהבים שנמצאו במקום.
בריגיטה מידלר, אשת לשכת התיירות של העיירה הימי ביניימית השכנה הורן (Horn), שליוותה אותי בביקורי הראשון באתר, המליצה לי לצעוד בשביל לבד, בדממה, כשעיני מביטות כל הזמן קדימה. "אתה תבין למה", אמרה. והיא צדקה.
לפתע, כאילו משום מקום, התרוממו מול עיני הסלעים השחורים, בולטים במבנה המסעיר שלהם על רקע השמים האפורים והעננים הכבדים, הכהים, שלא פסקו מתנועתם לרגע באותו יום. נעצרתי. לקחתי נשימה עמוקה, שכחתי את כל מה שקראתי על המקום והתמכרתי לתחושה שהוא עורר בגופי. מיד ידעתי, שלא חשוב עד כמה נוקב הוויכוח על ההיסטוריה של האתר, אני נמצא במקום קדוש.

התקרבתי לסלעים. נשענתי על האבן הקרה והתחלתי לטפס בגרם המדרגות של הסלע המרכזי, הגבוה ביותר, דמוי החרוט. מלבד בריגיטה, שפסעה אחרי, לא היה שם איש. במערה החפורה בבסיס אבן הגיר של הסלע משכו את תשומת ליבי גבעות גבעות של חֶלֶב שחור, אדום, כתום, צהוב ולבן, מסודרות בחמישה מעגלים שווים. לידן הבחנתי בשאריות של חמישה מקלות קטורת עבים במיוחד וחמישה פרחים כתומים נבולים. "משחקים של ילדים", אמרה בריגיטה. "הם באים לכאן, לבושים בצעיפים צבעוניים, בדים רקומים, עם תסרוקות משונות והמון עגילים בכל הגוף. הם מטפסים למעלה עם אלכוהול, מחזיקים ידיים, שרים, מנגנים, מתפללים לחיים טובים יותר. מעניין אם ההורים שלהם יודעים מה הם עושים כאן", היא סיימה את דבריה בטון מודאג, כמעט בנזיפה.

המשכתי לטפס. בקאפלה העליונה, בפסגת האבן המרכזית, מצאתי את סלע המחלוקת: מזבח מלבני קטן, בחלל של מה שנראה כמו מקדש עתיק, ומעליו קישוט דמוי כתר. תיאוריות שונות הוצעו באשר לגיל המזבח, מי בנה אותו ולמה השתמשו בו. יש הטוענים שזהו מצפה אסטרונומי בן יותר מ־4,000 שנה; אחרים מאמינים שכאן סגדו בני שבטיםגרמאניים לישות אסטרולוגית מסוימת, כנראה לשמש, או לאלוהות גרמאנית קדומה; סברה שזכתה לפופולריות רבה היא שהסקסונים, שחיו באיזור במאות הראשונות לספירה, ניהלו כאן פולחנים לאודין, שליט האלים השמימיים במיתולוגיה הסקנדינבית; ונשמעה אפילו טענה תמוהה משהו, כי היה זה מקדש של חיילים רומים שדבקו במיתראיזם, דת מיסטית שסגדה לאל האור הפרסי מיתרס.

להשערות אלה אין הוכחות חותכות, אבל כנראה שאין זה מקרה שכמה מהן קשורות לפולחן אור ושמש. כי על דבר אחד אין מחלוקת: המקדש נבנה לפי חישובים אסטרונומיים מדויקים, כך שדרך חלון עגול לא גדול, החצוב בקיר הצפון מזרחי, נכנסות קרני השמש בעת הזריחה ב־21 ביוני, היום הארוך ביותר בשנה. אנשים בעלי דמיון מפותח אף העידו כי ברגע הזריחה ביום זה נוצרת לפתע על הקיר הנגדי לחלון צורה של פגיון, שמשתנה לחרב ולבסוף לחנית.
"מכל זווית, בכל שעה, לפי כל אמונה, לכל בן אדם יש את האקסטרנשטיינה שלו", אמר לי בשביעות רצון עצמית בולטת היפי מזדקן ומזוקן, שהגיח לפתע לתוך המקדש, ראשו ופניו מכוסים בערמות מרשימות של שער שיבה מתולתל שלא ראה שמפו זמן רב. "ומה המקום הזה בשבילך?", שאלתי. הוא הוציא מכיס חולצתו ג'וינט ענקי, כמיטב מסורת הגלגול הגרמנית, ואמר: "תלוי מתי. אני עוד לא יודע איך זה יהיה בשבילי היום. תשאל אותי בעוד רבע שעה".

הנאצים אימצו את המקום
נפרדתי מההיפי ומבריגיטה ועברתי דרך גשר המדרגות לאבן אחרת, להשקיף ממנה על שאר סלעי הענק, ששינו בכל רגע את צבעם בעקבות תנועת העננים. אחרי כמה שעות מדיטציה בקור חודר עצמות (לי, בניגוד לרולנד, לא הספיקה האנרגיה שמייצרים הסלעים), פניתי לספרים, להתעמק בהיסטוריה של האתר.
במקום נמצאות עדויות רבות המצביעות על קדושתו עבור הנוצרים, אבל באשר למה שהתרחש כאן לפני כן, העניינים מסובכים הרבה יותר. בדומה למקרים אחר־ים, שבהםהממצאים הארכיאולוגיים אינם חותכים, השערות החוקרים מבטאות לפעמים את השקפותיהם הפוליטיות והאידיאולוגיות ואת רוח התקופה שבה פעלו.

כך, למשל, במאה ה־18, עם התחזקות הרומנטיקה הגרמנית והחיפוש אחר שורשים משותפים ללאום המתגבש, היתה עדנה להשערה כי באקסטרנשטיינה עמד האירמינסול (Irminsul) הקדוש – עמודי פולחן סקסוניים או עץ החיים הגרמני – שאותו עקר במאה השמינית המלך קרל הגדול במסגרת מלחמתו בשבטים הסקסוניים הפגאניים ובאליליהם. בסופו של דבר הצליח קרל לנצר את השבטים הסקסוניים, איחד תחת שלטונו שטחים נרחבים באירופה והיה לקיסר הראשון של "האימפריה הרומית הקדושה". עקירת הסמלים המקודשים לעובדי האלילים היתה סמל לנצחון הנצרות על העמים הגרמאניים.

לדברי הארכיאולוגית אוטה הלה, תיאוריית האירמינסול נדחתה על ידי חוקרים, אך קנתה לה תומכים רבים אחרים, בהם חוקרים לא מקצועיים של העמים הטאוטוניים ואלוהויותיהם, שהציפו את אקסטרנשטיינה במחצית השנייה של המאה ה־19, עם התחזקות הסנטימנט הלאומי הגרמני. לאחר עליית המפלגה הנאצית לשלטון, עשו במקום שימוש לצורכי התעמולה התרבותית של הרייך השלישי: בשנים 1934־1935 נערכו בו החפירות הארכיאולוגיות היסודיות ביותר, בתמיכתה של המפלגה הנאצית, בניסיון להוכיח כי אקסטרנשטיינה היה אתר פולחן טאוטוני. רוב דוחות החפירה אבדו במהלך מלחמת העולם השנייה, וכיום חוקרת הלה את הנושא מחדש, אולם נראה כי בחינה ארכיאולוגית יסודית של המקום היא כמעט בלתי אפשרית.

כאשר שאלתי את בריגיטה מה בדיוק רצו למצוא כאן הנאצים, היא התפתלה בדבריה ולא נתנה לי תשובה. כשניסיתי להבין מדוע נהגו קבוצות ניאו־נאציות להתכנס באתר ב־21 ביוני בכל שנה, היא אמרה: "אני לא אוהבת את הרעיונות שלהם, ולכן אני מעדיפה לא לדבר עליהם. אבל הם כבר לא באים לכאן". כל נסיונותי לחלץ ממנה מלה אחת נוספת בעניין עלו בתוהו.

פעם באו לכאן קבוצות פגאניות ואולי עבדו את השמש; אחר כך היו אלה קלטים, סקסונים, נזירים מתבודדים, אנשי דת נוצרים וגם נאצים וקבוצות ניאו-נאציות. כיום מגיעים לכאן בעיקר חובבי רוחניות וניו אייג' למיניהם

שעות נוספות לרומנטיקה
למחרת, כשחזרתי לאקסטרנשטיינה, פגשתי שוב את רולנד, שוטף את פניו במים של בריכה מלאכותית, שנחפרה בשנת 1836 כדי להוסיף ממד רומנטי למקום. והרומנטיקה, מתברר, עובדת כאן שעות נוספות.

"בוא איתי, בשקט", אמר רולנד והוביל אותי לקבר־סלע, סרקופג מקומר דמוי שוקת, חפור בצורת גוף אדם, הנמצא בצידו של הסלע הצפוני. בקבר שכבו חבוקים גבר ואשה בשנות השלושים לחייהם, מכוסים בשמיכת צמר, שממנה בצבצו כפות רגליהם היחפות.
כאן הם הכירו, ב־21 ביוני שעבר, בחגיגת היום הארוך בשנה. היא הגיעה אז עם כמה חברות, מתוך אמונה בצורך של בני האדם לחדש את הקשר עם השמש ועם כוחות הטבע, בין השאר באמצעות שחזור של טקסים וריטואלים קדמוניים. הוא הגיע סתם ככה, כי סיפרו לו שיהיה אקשן, שיהיה מדליק. הם נפגשו ליד מדורה, עברו לישון באותו אוהל, ומאז הם משתדלים להגיע לאקסטרנשטיינה מדי חודש־חודשיים, לחזק את הקשר ביניהם.

"אין לי ספק שלמקום הזה יש כוחות מיוחדים, בעיקר ביום הארוך ביותר בשנה", אמרה האשה, חיוך ממזרי על פניה, מהדקת את שמיכת הצמר לגופה כדי שנבין שהיא שוכבת שם עירומה. "תבינו, ביום הארוך ביותר בשנה השמש נמצאת בשיא כוחה. וכמו שהירח, בכל התרבויות, מסמל את העיקרון הנשי של היקום, השמש היא עקרון הלוחם, הגבר, הזכר. לא יכולתי לחשוב על יום מוצלח מזה לפגוש בו את גבר חלומותי", צחקה ורמזה לנו בעדינות להתרחק.
אגב, 21 ביוני הוא היום היחיד בשנה שבו מתירות רשויות היער לדרוך על הדשא באקסטרנשטיינה, ואפילו להקים בו אוהלים. בשאר ימי השנה מותר לפסוע רק בשבילים. כנראה שגם אם אף אחד אינו יודע בוודאות מי הקים את המזבח שבמקדש ומהם כוחותיו, אפילו הרשויות החליטו שביום הארוך ביותר בשנה לא כדאי להתעסק עם השמש.