חופי סיני של אמריקה. הדימוי הזה חוזר ועולה אינספור פעמים במהלך הנסיעה ממיאמי (Miami) לקי ווסט (Key West), הקצה של פלורידה. המכונית דוהרת במהירות על כביש יחיד, מבודד, שמוליך דרומה, אל מחוץ לציביליזציה המוכרת. הנה אנחנו שועטים בחדווה אל מחוץ למירוץ הגדול של החיים. הופ! הופ! קפיצה קטנה אל הטבע הפראי, אל האווירה הקריבית, אל המוזיקה של תחנות הרדיו הקובניות שנקלטות כאן מצוין. הג'ינס מתחלף במכנסי גלישה רפויים, הקצב משתנה, הטמפרטורות עולות, הים כחול מאוד ועצי הדקל מסמנים נקודות שאפשר לצאת בהן מן המכונית, להתמתח ולהעריך את המרחבים. ההבדלים בין חופי סיני ובין הטיול שמוביל ממיאמי לקי ווסט אמנם גלויים לעין, אבל הבסיס המוצק של אווירה מיוחדת במינה קיים בשניהם, ומרגע שההשוואה הזאת עולה על הדעת קשה להשתחרר מן האובססיה למצוא עוד ועוד נקודות דמיון: שוניות אלמוגים – יש. מקומות שקוראים לעצמם "קצה העולם" – יש. דייגים, סירות ומסעדות דגים – יש, יש ויש. מועדוני צלילה שמזמינים גם הדיוטות שלא יודעים לשחות להשתלם במהירות בפלאי העולם התת מימי – יש. יפהפיות שזופות שמתרפקות תמיד על גברים אחרים – שחומים, חסונים וקצוצי שיער – יש בלי סוף. היפיז מזדקנים, מדובללי שיער ארוך, עם טונות של תכשיטי מתכת חסרי ערך – יש. קובה שוכנת רק 150 קילומטר מקי ווסט, וגם סעודיה מעבר לים סוף היא לא בדיוק ידידה אמיצה. רק עוד מילה על הטמפרטורות – בקי ווסט הן לא יורדות מ-21 ולא עולות מעל 29.
המסע לאורך האיים עד קי ווסט, האחרון בשרשרת, הוא תהליך די מהיר של קילוף הציביליזציה ושקיעה לתוך עצלות חמימה ונעימה, קצת בדואית. לא כדאי לתכנן נסיעה מהירה ממיאמי לאיים. הדרך עצמה נהדרת. 42 גשרים הם החוט שעליו תלויה שרשרת האיים, המובילה לקי ווסט – היהלום שבקצה התכשיט. רוב הגשרים נראים ככבישים על עמודים, הנמתחים אל האופק בלב ים. הגשרים האלה הם הפתעה מרעישה, גם למי שאינו חובב אדריכלות. סוג של התגרות בגורל, באיתני הטבע ובדעה המקובלת על אפסותו של האדם. כמה מן הנופים היפים ביותר בטיול הזה נשקפים מן הגשרים ומסביבתם הקרובה. לא על כל הגשרים אפשר לעצור, אבל כמעט בכולם יש רחבת חניה בשני קצותיו של הגשר. הגעה: כביש US1 שעובר לאורך כל קו החוף המזרחי של פלורידה, עוזב את היבשת וממשיך אל פלורידה קיז. על הכביש העובר באיים יש סימונים של מיילים (MM), כאשר נקודת האפס שלו בקי ווסט וממנה המיילים נספרים צפונה, עד לחיבור עם פלורידה שביבשת.
קי לרגו: לשוט, לצלול ולישון מתחת למים הסיבה העיקרית שבגללה רוב התיירים מגיעים לקי לרגו היא שונית האלמוגים הגדולה הצמודה לקו החוף המזרחי של האי, ושאורכה יותר משלושים קילומטר. השונית שייכת לפארק התת ימי של האי – שער הכניסה נמצא במייל 102. המים בשונית צלולים, וחיים בהם עשרות מיני אלמוגים ומיליוני דגים טרופיים צבעוניים. אפשר לצלול עם שנורקל באזור הסמוך לחוף, אבל המקומות המעניינים יותר גם מרוחקים ועמוקים יותר. בכל המלונות ומועדוני הצלילה בקי לרגו תוכלו לשכור ציוד צלילה ומדריך. אפשרות אחרת, מפונקת יותר, היא לשוט בסירה עם תחתית זכוכית לסיור ברחבי השונית. אפשרות שלישית, יבשה יותר, היא לטייל על גשרוני עץ יציבים למדי המוליכים אל חורשת מנגרובים שטובלים במים רדודים. אפשר גם לשחות עם דולפינים באתר Dolphins Plus, מייל אחד צפונה מהכניסה לפארק האלמוגים (מייל 103; כתובת: Corrine Place 31).
הציביליזציה מתחילה להיכנע חובבי שיט יכולים להפליג מאַפֵר מטקומב קי (מייל 78) לכמה איים סמוכים ולשוניות אלמוגים מרוחקות. חובבי הליכה יתמקדו באי לונג קי, שבו יש פארק ממשלתי שמציע כמה שבילי הליכה מסומנים וידידותיים מאוד. השבילים מוליכים אל נקודות תצפית יפות על החוף ואל חורשת מנגרובים. בביג פיין קי (Big Pine Key) יש שמורת טבע שמציגה בגאווה איילים קטני קומה שכמעט נכחדו מהעולם. הבעיה היא שבמהלך הביקור בשמורה נדמה שהם באמת נכחדו, כי הם מיטיבים להסתתר. בגראסי קי (Grassy Key, מייל 59), קצת לפני העיר מרתון (Marathon), פועל המרכז לחקר דולפינים (Dolphin Research Center). המרכז עורך סיורים מודרכים הנמשכים כשעה ועולים 23 דולר, והוא מאפשר לשחות עם הדולפינים, חוויה יקרה מאוד שצריך להזמינה חודש מראש. שחייה עם דולפינים באילת היא קלה, זולה ונעימה יותר.
בקי ווסט חיים אלה שאינם שייכים לזרם המרכזי. המקום נידח, וזה נוח להם ונוח לאחרים. בדיוק משום כך נמשך לכאן התושב המפורסם ביותר של האי, ארנסט המינגוויי, ובדיוק מסיבות אלה המקום נעשה למרכז היפי גדול בשנות השישים, ולאחד ממרכזי הנופש החביבים ביותר על הקהילה ההומו-לסבית בארצות הברית בסוף המאה העשרים (מדי שנה, בחודש יוני, הקהילה מתקיים כאן פסטיבל גאווה). קי ווסט מוכרת היום בזכות שלושה דברים: ארנסט המינגוויי, המסיבות הסוערות והשקיעות האדומות, שזוכות כאן ליחס מועדף כאילו היו קונצרטים חגיגיים. בכל ערב מתגודדים מאות אנשים סביב כיכר מלורי הזקן, הים והתעשייה המינגוויי חי בקי ווסט עם אשתו השנייה מ-1928 עד 1939. אחרי כן עבר לגור בקובה עם מי שתהיה אשתו השלישית, עיתונאית שבאה לראיין אותו בביתו בקי-ווסט. הוא חזר לכאן רק כתחנת מעבר בדרך מקובה למקומות אחרים. ב-1954 זכה בפרס נובל לספרות על "הזקן והים", יצירה שמעוררת כאן גאווה מיוחדת, וב-1961 התאבד בירייה, עובדה שנוטים להדחיק בקי-ווסט ככל האפשר. גם על האירוניה הטמונה בכך שדווקא המקום הקשוח, האהוב על הסופר המאצ'ו וחובב הציד והדיג, הפך לאחת מבירות ההומוסקסואלים בארצות הברית – לא נוטים להרחיב כאן את הדיבור.
בכל שנה בחודש יולי מתקיימת באי תחרות "כפילי המינגוויי". גברים רחבי גרם ובעלי זקן לבן מגיעים לעיר, שותים כמה קוקטיילים ומנסים להיבחר לתפקיד הנכסף. הם אינם מתבקשים להפגין ידע כלשהו בכתיבה. האירוע הסהרורי הזה, שזוכה לפרסום עצום באמריקה, הוא רק חלק מהתעשייה. הברים בעיר מתחרים ביניהם מי זכה לארח את הסופר על בסיס קבוע יותר.Sloppy Joe's ליד הנמל הקטן, שבו מתקיימת תחרות הכפילים, הוא מועמד כמעט ודאי לניצחון. זהו מקום נעים, בנוי עץ וקרוב למזח שמכוסה כולו בתמונות של המינגוויי. תחרות הכפילים מתקיימת מדי שנה בסביבות 21 ביולי, יום הולדתו של הסופר. כמה מוזיאונים מקומיים מציגים את המורשת הפיראטית של המקום במעטפת מתוקה. אחד מהם הוא המוזיאון המוקדש לאוספי השלל מן האוניות הטרופות (Wreckers Museum), הפועל בבית שהיה שייך פעם לקפטן פרנסיס וולינגטון. הפעילות נקראת כאן "הצלת סחורות מספינות טבועות" וזוכה לתדמית מכובסת, כמעט כשל ארכיאולוגים שחושפים אוצרות עתיקים. גם במוזיאון של Mel Fisher Maritime Heritage Society אפשר לראות פריטים דומים שנשלו מספינות טבועות או נסחפו אל החוף הבעייתי של קי ווסט. עבור הספנים של אותן ספינות, קי ווסט באמת היתה סוף הדרך.
לחצו להגדלה |
