הזוהר הצפוני: מופע האורות של הטבע

"שפה לא תוכל לתאר את התופעה המדהימה והנהדרת הזאת. לא עט או עיפרון יתפסו את גוניה ההפכפכים ואת תפארתה", כתב חוקר הקוטב וויליאם הוּפר. ואכן, צפייה בזוהר הצפוני היא חוויה מיסטית כמעט. כל מפגן זוהר הוא ייחודי ושונה, והניסיון לתאר אותו במלים מועד לכישלון, בערך כמו לתאר בפרטי פרטים מופע מחול. ובכל זאת, ננסה.

בדרך כלל זה מתחיל בקצה האופק, בגובה של 70 עד 1,000 קילומטר. קשת אור, לרוב ירוקה, מופיעה כאילו משום מקום. היא נעלמת ומתגלה שוב, זוחלת באיטיות לאורך הרקיע. לעיתים מופיעים אורות בצבעים אחרים – לבן, אדום, סגול, כחול, צהוב. הם מתערבבים, מתערסלים זה בזה, יוצרים ספירלות, קיפולים, גלילים, סלסולים – מעין וילונות אור צבעוניים, שעורכים מופע מחול ברקיע. לבסוף נרגעים האורות, השמים מוארים לרגעים כמו פעימות לב, עד שהכל דועך ונעלם, ושוב מאירים את השמים רק הכוכבים. תצוגת האורות הגדולה של הטבע תמה, אבל המיתוסים הקשורים בה רק מתחילים.

רוב האמונות והאגדות סביב הזוהר נוצרו בחצי הכדור הצפוני. התושבים בסביבות חוג הקוטב הצפוני – צפון סקנדינביה, סיביר, אלסקה, צפון קנדה ודרום גרנלנד – נהנים בקביעות מהזוהר הצפוני (Aurora Borealis). הזוהר הדרומי (Aurora Australis), לעומת זאת, שהוא למעשה התופעה המקבילה לזוהר הצפוני, עובר בעיקר מעל לאנטארקטיקה וכמעט לא פוקד מקומות יישוב. ובכל זאת, גם במקומות הרחוקים זה מזה אלפי קילומטרים נוצרו סביב הזוהר אמונות דומות.

במרוצת ההיסטוריה עורר הזוהר השראה, תקווה ואפילו חרדה שסוף העולם מתקרב. היו שראו בו סימן לברית בין האדם לבוראו, אחרים קישרו את הופעתו עם העולם הבא, ובקרב לא מעט קבוצות אתניות נחשב הזוהר הצפוני אות וסימן לבאות. קבוצות מסוימות האמינו כי מקור הזוהר בלפידים שמדליקות נשמות שהגיעו לגן עדן, אחרות ראו בהופעתו ריקוד של אלים, האמינו כי יש בו כוחות ריפוי ואף ייחסו לו השפעה על יצר המין.

למרבה המזל, השדה המגנטי של כדור הארץ מגן עלינו, ומסיט את רוב החלקיקים. אבל בקטבים, שבהם השדה המגנטי אינו נעול, מצליח חלק מהם לחדור לאטמוספירה העליונה – היונוספירה (ionosphere). החלקיקים מתנגשים באטומים ובמולקולות שנמצאים ביונוספירה וכתוצאה מכך מגיעים האטומים למצב מעוּרר עם רמה אנרגטית גבוהה – מצב של חוסר יציבות.

הזוהר הצפוני הוא למעשה תוצאת המפגש בין מיליוני חלקיקים ביונוספירה – שכן, האטומים אינם מסוגלים להישאר במצב האנרגטי הזה זמן רב, והם פולטים את האנרגיה העודפת בצורה של קרינה אלקטרומגנטית בתחום הנראה. האנרגיה המשתחררת בשעה של מפגן אורות שכזה שקולה לכ־33 אלף מגה ואט, מעט יותר מצריכת החשמל הביתית הממוצעת בישראל ביממה.

צבעו של הזוהר תלוי בסוג האטום המתנגש ובגובהו באטמוספירה. כך, למשל, אטומי חמצן בגובה 100 קילומטר יפיקו את הצבע השכיח ביותר – ירוק־לבן. אטומי חמצן בגובה 350 קילומטר יפיקו צבע אדום. התופעה דומה מאוד לתהליכים המתרחשים במנורת ניאון ובטלוויזיה צבעונית, ומשום כך ניתן לזוהר הכינוי "הטלוויזיה הצבעונית של הטבע".

אבל לשיא בפעילות השמש עלולות להיות גם השלכות נעימות פחות. זרימה חזקה של חלקיקים טעונים המגיעים מן השמש עלולה ליצור "סופות מגנטיות", מעין קֶצֶר בשדה המגנטי של כדור הארץ, מה שגורם לשיבוש פעולתן של מערכות שונות. "השיא בפעילות השמש עלול להוביל להפסקות חשמל ממושכות", מסביר בראיון מיוחד למסע אחר דירק לומרצהיים, פרופסור במכון הגיאופיזי של אוניברסיטת אלסקה, המתמחה בחקר הזוהר. "תקלות חמורות אחרות עשויות להתרחש בלווייני ניווט ותקשורת, ולגרום – בתסריט הגרוע ביותר – לקריסה של תנועת המטוסים. טלפונים וטלוויזיות עשויים להינזק באופן קשה, וכך גם מערכות רדאר".

לדברי פרופ' לומרצהיים, בתחומים רבים הקשורים לזוהר המדע עדיין מחפש את האור: "לא ברור לנו מה גורם את צורות האור השונות – מסכים, סלסולים, קרניים גבוהות וכדומה. אנחנו גם לא מבינים מדוע האורות נעים בצורה שבה הם נעים". תעלומה נוספת אופפת את הצליל שמשמיע – או לא – הזוהר. אלפי אנשים סיפרו ששמעו קולות מהשמים. אפשר היה לפתור עדויות אלה כהזיות של מטורפים, אולם רבים מהם היו מדענים ועדויותיהם דומות באופן מדהים. בכולן נע הצליל בין לחישה, חריקה ורשרוש, והזכיר תחנת רדיו בלתי מכוונת או אש מתפצפצת במדורה.

לומרצהיים דוחה את הדיווחים הללו, אבל מודה שהמדע עדיין לא מצא להם הסבר מספק. "לא ייתכן צליל בגובה שבו מתרחש הזוהר, בין 70 ל־1,000 קילומטר. וגם לו היה קול, הוא היה מגיע לארץ כמה דקות לאחר הופעת הזוהר, אבל אנשים מדווחים על ראייה ושמיעה של הזוהר בו בזמן. במקרים רבים, כאשר שני אנשים עומדים זה ליד זה, אחד מהם יאמר כי שמע את הזוהר והשני לא. לחלוטין לא ברור מה גורם לחוויית השמיעה הזאת. אחת ההשערות היא שגלים אלקטרומגנטיים מהזוהר משטים במוח וגורמים לאשליה של צליל".