" רצף מרהיב של נופים נגלה לעין המשתאה, נופי עולמם הקודר, הפנטסטי, של שיאים נישאים… הנס קאסטרופ הרהר שוודאי העפילו כבר אל מעל לקו העצים המטילים צל וכפי הנראה גם מעל לקו ציפורי השיר. הדבר עורר בו תחושה כה חדה של קטנות קיומו עד שאחז בו התקף של רעד ושל בחילה, ובמשך כמה שניות נאלץ להליט את פניו בכפות ידיו". האופנוען המשיך בדרכו לעבר העיירה לדוויל (Leadville) ואני מביט בצילום. נראה בו הר עצום ולמרגלותיו גרגר אנושי זעיר. אני בודק את התמונות שצילמתי במשך היום: חיידק אנושי מחליק על סנובורד במורד קרחון סנט מרי, מיקרוב בכובע בייסבול מקפץ בתוך מימיו של מעיין. מה הפלא שאני מרגיש חידלון בנופים המגמדים האלה? קולורדו העצומה, האימתנית, הקודרת והפנטסטית מצמקת את כולנו. זה נכון, אבל לא צריך להיכנע לה. אפשר גם להחליף עדשה, להחליף גישה ולהתבונן דווקא בהם, באנשים הססגוניים והמקסימים הממלאים את הנוף הזה. אני מחליט להתעלם עד כמה שאפשר מהרכסים ולהתמקד בפרצופים.
דלי המזל של אל וג'ין ג'ין נותנת לי מעיל כדי שלא יהיה לי קר בתוך המכרה. בשרוול שמאל שלו פעורים כמה חורים רחבים, ששוליים לבנים מקיפים אותם. "זאת כנראה חומצת סוללה", היא מסבירה בביטול. "האיש הקודם שלבש את זה היה אחד המדריכים פה, וכמו שאתה רואה אנחנו מסתובבים עם סוללות שמזינות את הפנסים שלנו, אז קצת נזלה לו הסוללה בחגורה והזרוע התחככה בזה, לא נורא". אני מזכיר לעצמי לא לקנח את האף בשרוול והולך בעקבותיה אל תוך בטן האדמה. המכרה פניקס פעור בצלע הר מחוץ לעיירה איידהו ספרינגז (Idaho Springs), כשעה נסיעה במעלה ההר מערבה מדנוור. פעם היה זה אחד ממכרות הזהב הפוריים בסביבה, היום מנהל אותו אַל, עבדקן אדמוני בלבוש מרושל שקמטי צחוק מקשטים את עיניו. אל עוסק זה עשרות שנים בחפירה במקום, ועדיין לא נראה ש"הביא את המכה". עיקר הכנסותיו באות מסיורים מודרכים לתיירים שתעו בדרכי העפר מעל לקניון והגיעו משום מה דווקא לכאן. גם ג'ין הגיעה לכאן מתוך אובדן דרך. היא הוכשרה כאחות והתכוונה להעביר את חייה בבתי חולים ובמרפאות באזור דנוור, אבל החיים רצו אחרת. ידיד הררי שלה חלה במחלת ריאות. הוא נאלץ לנטוש את הבקתה המאולתרת שבנה מעל למכרה פניקס ולעבור לזמן מה אל העיר. ג'ין התנדבה לשמור על ביתו המיוחד בהיעדרו, אף שחרדה קצת מחבורת התמהונים שעסקה בכרייה באזור. "הייתי בטוחה שאל לא בסדר בראש", היא אומרת. "בחייכם, תסתכלו עליו". לאט-לאט, משבושש הידיד לחזור, התחילה לסייע בעצמה בברירת המחצבים ובמיונם. היום היא עדיין חיה במבנה שאין בו חשמל, אין בו מים זורמים ולמעשה הוא נחשב לא ראוי למגורי אדם, אבל יש לה מעמד של מדריכה בכירה, ומפי המבקרים היא לומדת על העולם, ובכלל זה גם על הפוליטיקה הישראלית. כשמגיע תורה ללמד היא מעבירה את הפנס על פני שרידי מרבצי הזהב שבתעלות המכרה ומסבירה איך התבצעו החפירות בימי הבהלה לזהב. היא מציגה גם את "דלי המזל", מכל פח לנשיאת עפר, שמי שנוגע בו זוכה בברכה מיוחדת. "אחת המעודדות של הברונקוז, קבוצת הפוטבול של דנוור, נגעה בדלי, והקבוצה ניצחה בשתי אליפויות ברציפות", מספרת ג'ין. "היתה כאן גם בחורה שהיתה עקרה. היא אמנם לא נכנסה להיריון אחרי הנגיעה בדלי, אבל אישרו לה לאמץ ילד, והיא שלחה לנו מכתב תודה". ג'ין עצמה עומדת לחפש את מזלה במקום אחר. בגיל חמישים היא רוצה לחזור למישור ולחבוש שוב את ספסל הלימודים. כך עושים כורים ממולחים. כשהמכרה יבש, מקישים בסלע אחר. אף פעם לא עוצרים.
ה"גרנולה" מגיעים לפאוניה הבהלה לזהב היא שמשכה את בני מזרח ארצות הברית אל קולורדו במאה ה19. היום הם באים לכאן מתוך בהלה אחרת לגמרי – הבהלה לשלג של אתרי הסקי, לדגי השמך שבנהרות ולגרניט של צורי הענק המתנשאים מעל לקניונים. מארק פייגן הגיע לכאן מבאפלו, ניו יורק, בשנות השמונים בעקבות כל אלה. "גרתי במכונית שלי", הוא מספר, "והיא היתה טרנטה. זה בעצם הסטריאוטיפ של המשוגע לטיפוס. אין לו בית, המכונית שלו היא בדיחה, אבל ציוד הטיפוס שלו הוא הכי מקצועי שאפשר למצוא". את מקצת הציוד יצר מארק בעצמו. עוד בבאפלו התלמד אצל סנדלר ותיק ולמד לייצר סנדלים ונעליים. כאן, בעמק מלא מטעי פרי של העיירה פאוניה (Paonia), שש שעות נסיעה מדנוור, החל לייצר סנדלים שאפשר להתהלך בהם במשך שבועות ארוכים בהרים ולחתור בהם בנהרות. הוא המציא פטנט המאפשר לרצועות להחליק בין גוף הסנדל לסולייה, וכך להתאים את עצמן במדויק לכף רגלו של ההולך. בהדרגה השביח גם את המדרך עצמו, ובסופו של דבר פתח סדנה של ממש באוטובוס של הסעות לבתי ספר, שהפך גם למקום מגוריו.
היום פייגן הוא קיסר של אימפריה קטנה. סנדלי "צ'אקו" המיוצרים בפאוניה נחשבים למעולים מסוגם בעולם. הצלחתה של החברה משפיעה במשהו על צביונה של העיירה. מפעלו של פייגן משך אל הפינה השכוחה והשמרנית הזאת של המערב מספר לא מועט של אנשים שבאזורים הללו מכנים אותם "גרנולה" – אוהבי טבע ליברלים מהערים הגדולות. כמוהו, בעצם. ריץ', ממנהלי החברה, הגיע לכאן אחרי שהיה מנהל המוזיאון לטבע בדנוור. אליזבת, מעצבת נעליים ניו יורקית, גויסה כדי לעצב קו אורבני יותר של סנדלים, והשנה הם ייצרו סנדלים גם לילדים. אמנם בערבי קיץ עדיין מרססים את רחובותיה של פאוניה בספריי נגד יתושים כמו שנהגו לעשות בשנות החמישים; אמנם הדיינר המקומי עדיין נקרא פשוט "הדיינר", ובחזיתו, מעל לדמות אלוויס העשויה מקרטון, תלוי שלט: "ברוכים הבאים ציידים!", אבל בפאוניה של עידן צ'אקו אפשר למצוא כאן גם ניוקי בשמן כמהין, שלא לדבר על סנדלי שטח אופנתיים ולא זולים במיוחד. לפחות למראית עין אין כאן התנגשות, אלא מיזוג מוצלח. ככה זה כשנפתח מפעל המעסיק אחד מכל 14 תושבי העמק. הלך הרוח של החברה, שבכיריה מתהלכים במכנסיים קצרים ובחולצות טריקו, מתאים לרוח העיירה, וההקפדה של פייגן ואנשיו על מציאת פתרונות אקולוגיים לפסולת, לאספקת החשמל של המפעל ולהעברת הסחורה מפאוניה לשאר העולם, מוסיפים ערך לנוכחותה בשטח. כל עובד בצ'אקו מקבל עוד דולר ליום אם הוא מגיע לעבודה ברגל או באופניים. נוף המטעים וההרים הנגלה בדרך למפעל שווה הרבה יותר מזה.
ליל הימורים אצל "החולה" המסע כמעט נשלם. מרום הרכס המזרחי ביותר נשקפים המישורים הגדולים, ובהם מצבור הפרצופים והסיפורים הגדול ביותר בקולורדו: העיר דנוור (Denver). יש בה יופי, בדנוור. בניין הקפיטול זהוב הכיפה מתנשא לצד שדרות קולפקס (Colfax Avenue) הרצופות במסעדות אתניות ובברים טובים. לאורך רחוב 16 בעיר התחתית יושבים קולורדואים בשלווה ולוגמים קפה בין גורדי השחקים. שוטרים רכובים על סוסים חבושים כובעי בוקרים, שלא נשכח איפה אנחנו נמצאים. כך או כך, עיר היא עיר, וקשה יותר להתוודע בה לאנשים מאשר בהרים הנינוחים. לכן אני יוצא לבקר בסנטרל סיטי (Central City), אחת משלוש עיירות בהרי הרוקי שההימורים מותרים בהן. כאן אני פוגש את האיש שפרצופו ייחרט בזיכרוני יותר מכל הפרצופים שפגשתי במסע הזה: "החולה", איש בכיסא גלגלים שצינורית הזנה תחובה באפו, ובידיו קלפים שאת ערכם אסור לי לדעת. מדי כמה דקות הוא מניח אותם על השולחן וגורף הר של ז'יטונים מכל יתר היושבים סביבו. בימי שגשוגם של המכרות היתה קולורדו סדום ענקית של הימורים וזנות. היום ההחלטה אם לאפשר את משחקי הקובייה או לא נתונה בידי הרשות המקומית. בסנטרל סיטי, עיירת כורים ציורית שאיבדה את מקורות ההכנסה שלה וחששו שתהפוך לעיירת רפאים, החליטו לאפשר. מיד נוצרה במקום בעיית חניה קשה. המונים מגיעים מדי לילה מדנוור, צובאים על פקעת הרחובות הצרים, מתיישבים ליד שולחן הפוקר, מזמינים מהמלצרית קצוצת החצאית כוס של ויסקי עם קרח, ומתחילים להעניק את כספם לחולה. מצד אחד, נורא לראות את אלה המשחקים עם כריש ההימורים הזה. הם דבקים בשולחן הירוק, קונים עוד ועוד אסימונים, לא מוכנים להרפות. הם מכורים. מצד שני, משהו בהם מזכיר את כל אלה שפגשתי במסע הזה. לראשונה אני מבין מה המכנה המשותף בין כל אנשי קולורדו: כושר ההתמדה, הנכונות להמשיך ולטפס במעלה מדרון החיים. לפעמים המסע מצריך הצגה חוזרת ונשנית של "דלי המזל" תחת פיקודו של חולם חלומות מזוקן כאל, לפעמים עליך לטלטל בתרמיל את הסנדלים שיצרת במו ידיך מן האוטובוס שהיה לביתך ולהציג אותם לראווה בחנות ועוד חנות, כשההרים סביבך מגמדים אותך, מטילים עליך צל מתמיד ונושפים בפניך רוח קרה כקרח. אבל קולורדו לא מרשה להתייאש. תמשיך לחצוב חביבי, היא מצווה, בסוף עוד תפגע במרבץ של משהו טוב. |
ההרים של קולורדו מגמדים את כל מה שנמצא למרגלותיהם. אבל אם במקום בפסגות מתמקדים באנשים, מתגלה פסיפס אנושי מיוחד. יובל בן-עמי, שליח מסע אחר לקולורדו, פגש כורי זהב, מהמרים, ואיש שבנה אימפריה מתוך האוטובוס שבו גר פורסם 20.11.15 |
לאן נעלמו הכוכבים?
Array
(
[country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 651
[name] => ארצות הברית
[slug] => %d7%90%d7%a8%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 651
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 650
[count] => 766
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 650
[name] => צפון אמריקה
[slug] => north-america
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 650
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 863
[filter] => raw
[term_order] => 0
) )