ויקינגים: כך גילינו את אמריקה

לגונאר היה חלום – לשחזר בספינה ויקינגית את ההפלגה ההיסטורית של לייף ולהזכיר לעולם מי חצה את האוקיינוס האטלנטי לפני קולומבוס. בשנת 1996 החל גונאר בבניית ה"אייסלנדר" (Icelander), העתק מדויק של הספינה שבה חצו את האוקיינוס הספנים הנורדיים של ימי הביניים, וב־17 ביוני השנה הוא יצא לדרך מרייקיאוויק (Reykjavík) שבאיסלנד.

לייף "בר המזל" יוצא לדרך
500 שנה לפני שהתקרב קולומבוס לחופי אמריקה, חצו מתיישבים איסלנדים שהתגוררו בגרנלנד בספינות קטנות ופתוחות את האוקיינוס האטלנטי ונחתו בחופיה המזרחיים של קנדה. בשיח הפופולרי מכונים מתיישבים איסלנדים אלה "ויקינגים",

ה"אייסלנדר", העתק מדויק של הספינות שבהן חצו הספנים הנורדים של ימי הביינים את האוקיינוס, מגיעה לנמל הליפקס, קנדה. ספינות אלה נבנו במיוחד להפלגות ארוכות בים הפתוח. הן יציבות ומהירות מאוד – שבעה מילין ימיים בשעה בממוצע (12 קילומטר בשעה) – ובשילוב של רוח טובה ומשוטים הצליחו לגמא מרחקים גדולים בימים ספורים. בעבר היו נדחפים 70 אנשים לספינה כזו, ומתחלפים במשמרות חתירה ב-32 משוטים. במרכז הספינה שמרו על אש דולקת, ולמסעות ארוכים היו לוקחים כבשים שישמשו מזון לדרך

אולם מבחינה היסטורית אין זה מדויק. "תקופת הוויקינגים" היא התקופה שבה פשטו קבוצות גדולות ומאורגנות מארצות הצפון על אירופה, שדדו וכבשו טריטוריות. ההתיישבות בגרנלנד אולי היתה קשורה ל"רוח הכיבושים" של תקופה זו, אולם כבר בדור השני להתיישבות, במאה העשירית, הפכו אלה לבעלי חוות בגרנלנד. חלקם היו עשירים במושגי התקופה, ואורח חייהם היה שונה מאוד מזה של הוויקינגים.
במשך שנים מעטות ניסו בני גרנלנד אלה להתיישב בעולם החדש, ללא הצלחה, בגלל סכסוכים עם השבטים האינדיאניים המקומיים, אך הם הצליחו לשמור על קשרי מסחר בין איסלנד, גרנלנד ואמריקה הצפונית. הם ייבאו משם בעיקר עצי אדר (מייפל) ופרוות של בעלי חיים, וממקורות שונים ידוע כי הביאו מוצרים אלה למכירה גם באירופה.
יכולתם לקיים קשר קבוע עם יבשת אמריקה בשנת 1000 לספירה מדהימה לא רק במדד 500 השנים שעברו בין לייף לקולומבוס. בני גרנלנד חצו הלוך ושוב את חלקו הסוער ביותר של האוקיינוס האטלנטי בזמן שכל אימפריות הים הגדולות שכשכו לאורך החופים, והים היחיד שחצו היה הים התיכון.
לפי הסאגות האיסלנדיות, הדרך מאיסלנד לגרנלנד ולאמריקה הצפונית נפרצה ביוזמה פרטית של אב ובן. אביו של אייריק "האדום" ברח עם משפחתו מנורווגיה לאיסלנד בגלל פחד מנקמת דם. אייריק הסתבך ברצח כפול באיסלנד ונמלט מערבה עד שגילה את גרנלנד. הוא התיישב בדרום מערב האי, חזר לביקור באיסלנד כדי לשכנע אנשים לחזור איתו לגרנלנד, הקים בה רשת של אחוזות שנקראו "המושבה המזרחית" והביא להמשך ההתיישבות בחלק המרכזי־מערבי, שכונה "המושבה המערבית".
לפי אגדה "ויקינגית" מודרנית, המשקפת אולי הלכי רוח רומנטיים של איסלנדים בני ימינו, את סיפור היוזמה הפרטית של האב והבן הניעו לא רק פחד מנקמת דם ורצח, אלא גם ענייני מין ואמונה: בעוד שההתיישבות בגרנלנד פרחה, עד כמה שהתנאים אפשרו, צצה לאייריק "האדום" בעיה. אשתו קיבלה על עצמה את הנצרות וסירבה להיכנס איתו למיטה עד שימיר את דתו. אייריק היה כנראה עקשן מאוד, או שהסידור התאים לו, והתוצאה היתה שהיה להם בן אחד בלבד, לייף. לייף זכה לכינוי "בר המזל" בזכות מסעותיו המוצלחים, אולם לפי מסורת מקומית פופולרית, הוא זכה לכינוי משום שזכה להיוולד לפני שאימו התנצרה.
באחת הסאגות מסופר כי לייף שמע מפיו של ביארדני בן הריולף על הפלגתו של ביארדני בשנת 986 מאיסלנד לגרנלנד. ביארדני סיפר כי נסחף בסערה מערבה עד לאדמה חדשה, יבשה הררית מכוסה יערות. מסופר כי לייף קנה מביארדני את ספינתו, ובשנת 1000 לספירה בקירוב יצא מערבה מגרנלנד, והפליג כנראה לאורך חופי קנדה של ימינו, מהאי באפין בצפון, דרך לברדור ועד לטריטוריה דרומית ממנה.
לאחר מסעו של לייף התארגנו עוד כמה מסעות של בני משפחתו מגרנלנד, בניסיון להתיישב בארץ החדשה. הם התיישבו באיזור שלייף כינה ויינלנד ("ארץ הגפנים" או "ארץ כרי המרעה"), אולם מיעוט המתיישבים, המרחק הגדול לבסיס בגרנלנד וסכסוכים עם האינדיאנים הביאו לחיסול ההתיישבות תוך זמן קצר.

שמונה חברים איסלנדים
ההיסטוריה המסופרת בסאגות האיסלנדיות – שנכתבו ברובן בין המאה ה־12 למאה ה־14, הועתקו מכתב יד לכתב יד ושרדו בחלקן עד ימינו – היא אולי מרכיב הזהות המרכזי ביותר של תושבי איסלנד גם היום, ובהקשר הזה יש להבין גם את פרויקט השחזור המורכב של גונאר.
משנת 1994, במשך כשנתיים, עמל גונאר כמעט לבדו על בניית ה"אייסלנדר" – ספינת

גונאר מארל. הוויקינגים לא הובנו כראוי

עץ באורך 25 מטר, עם סיפון פתוח, תורן בודד ומפרש מרובע. הוא התבסס על שרידים של ספינה ויקינגית שנחשפה בנורווגיה ב־1882, השתמרה במצב מצוין ותוארכה בעזרת בדיקות רדיואקטיביות לשנת 870, תקופת ההתיישבות באיסלנד. העץ – אורן ואלון – נבחר בקפדנות בנורווגיה ובשוודיה, המפרש נבנה בדנמרק ואת השחזור ליווה יון גודאל, מומחה עולמי בכלי שיט עתיקים.
בתחילה שימשה ה"אייסלנדר" להעמקת הידע של תלמידי בתי ספר באיסלנד על התקופה הוויקינגית, אולם ב־1998 החליט גונאר לפעול להגשמת חלומו הגדול, וביוני 2000 הוא יצא מרייקיאוויק יחד עם שמונה חברים איסלנדים ותיקים, לשחזור אותה הפלגה היסטורית של לייף, מאיסלנד לגרנלנד, ומשם לקנדה.
המסע ארך ארבעה חודשים. מזג האוויר היה קשה לאורך רוב הדרך. אנשי הצוות נתקלו בים קפוא ובקרחונים צפים, שכמעט ריסקו אותם אל החוף בגרנלנד, ונקלעו לסערות איומות בצפון האוקיינוס האטלנטי ולסערות קשות בין ניופאונדלנד (Newfoundland) לנובה סקוטיה (Nova Scotia) שבקנדה.
ביומן המסע שכתבה אלן בת אינגווי, אחת מחברות הצוות, לאחר לילה ללא שינה בעקבות סערה גדולה בדרך מניופאונדלנד להליפקס (Halifax), היא מתארת הפלגה של 12 שעות בים סוער במיוחד, עם רוח נגדית במהירות של 15 מטר בשנייה, גשם כבד וארבע שעות של סופת רעמים וברקים. הפלגה בתנאים כאלה על סיפון פתוח לא נשמעת תענוג גדול, אבל אלן לא מקטרת. להיפך, ביומן המסע בולטת במיוחד התלהבותה מהספינה: "כבר כתבתי קודם עד כמה מתמודדת הספינה היטב עם הגלים. בלילה הקודם היא הוכיחה שוב את גדולתה, גם כאשר גלים אימתניים הניפו אותה אל על". הצוות התרשם במיוחד מהצלחתה של הספינה לשמור על יציבות ולחזור לכיוון הנכון למרות הסערה, ומכך שמבנה הספינה מונע כמעט לחלוטין כניסת מים פנימה, מלבד קצף גלים וגשם. "בהתחשב בכך שה'אייסלנדר' היא העתק מדויק של ספינה, שנבנה לפי הנחיות בנות 1,200 שנה, אי אפשר שלא להתפעל מגדולתם של בוני האוניות של התקופה הוויקינגית", כותבת אלן.

לוחמים ויקינגים בהליפקס
ב־25 באוגוסט, היום ה־70 למסע, באיחור של יום מהתוכנית המקורית עקב הסערה הקשה, נכנסה ה"אייסלנדר" לנמל בהליפקס ועגנה בין משחתת גדולה של חיל הים הקנדי לבין המזח של מסעדת הדגים הגדולה בנמל. על הסיפון עמדו גונאר, אלן וחבריהם, לבושים כלוחמים ויקינגים עם פרוות, חרבות ונעלי התעמלות. על המזח המתינה להם הקהילה האיסלנדית הקטנה של הליפקס וסקרנים רבים.
בתום ההמולה עליתי על הספינה לשוחח עם אנשי הצוות, וזכיתי לשבת על יד השולחן הקטן שסביבו העבירו אנשי הצוות מאות שעות בחודשים האחרונים. כל אנשי הצוות

הווקינגים השתלטו של חלקים גדולים של צרפת, גרמניה והאיים הבריטיים. באיי שטלנד, שהיו מאחז נורווגי במשך מאות שנים, חוגגים מדי שנה פסטיבל ויקינגי גדול – אטרקציה תיירותית, שמבטאת אולי גם את רצונם של בני שטלנד לזכור שהם אינם אנגלים ולא סקוטים (שטלנד ניתנה כנדוניה לכתר האנגלי רק במאה ה-18). במשך חודשים בונה קבוצה של 20 איש ספינה ויקינגית, וביום הפסטיבל לובשים כולם בגדים ויקינגיים, נושאים את הספינה אל הנמל ומעלים אותה באש

היו פתוחים וחברותיים ונהנו להראות לי את הספינה ולצחוק על חוויות הדרך. לא הצלחתי להוציא מאיש מהם תלונה או קיטור, וניסיתי. גונאר הסכים לומר רק שהדבר הקשה ביותר במסע היה המאבק בבירוקרטיה האיסלנדית, שלא רצתה לתת לו לצאת לדרך מטעמי בטיחות.
כאשר שאלתי את גונאר איך הוא מרגיש עם השם הרע שיצא לוויקינגים, הוא חייך ואמר שלדעתו הם לא הובנו כראוי ושיש להם יחסי ציבור גרועים: "כולם התנהגו אז בברוטליות, והוויקינגים פשוט היו הכי חזקים". ובכל זאת, בדמיוני עלתה תמונה שגונאר תיאר לי קודם: ספינות ויקינגיות מסתערות על החוף עם ערפילי הבוקר, ועל סיפונן גברים גדולים ומזוקנים, עטופים בפרוות, עם חרבות וכידונים מונפים. מה כבר אפשר לא להבין כאן כראוי?
בסוף השיחה שאלתי את גונאר מה הוא מתכוון לעשות לאחר שהגשים חלום שהקדיש לו חמש שנים רצופות של עבודה. הוא אמר שיש לו חלום נוסף, אבל הוא מעדיף לשמור אותו לעצמו. לא חזרתי לשאול אותו על חלומות, אבל כאשר עמדנו להיפרד, החליט פתאום גונאר לחשוף את סודו. הוא רוצה לבנות ספינה ויקינגית נוספת ושוב לחצות את האוקיינוס. חלומות ויקינגיים.

תודת המערכת לאיתמר אבן־זהר על הערותיו המועילות.