טיול לפטגוניה שבקצה העולם דורש לרוב הכנה מדוקדקת. הפעם, בשל ההתראה הקצרה, הייתי חייב לסמוך על חוש ההרפתקנות של בתי התרמילאית ועל הניסיון שלי. ואכן, חמישה ימים לאחר השיחה עמה כבר הייתי על המטוס, בטיסה האינסופית לקצה העולם – מישראל למדריד, משם לסנטיאגו דה צ'ילה, אחר כך לעיר קונספסיון ולבסוף לטמוקו, שבאזור העיירה פוקון שבצ'ילה. כעת עמדו לפנינו כ-5,000 קילומטרים של נסיעה דרומה, באחד האזורים היפים והמבודדים ביותר בעולם, פטגוניה. אזור פטגוניה נמצא בדרום ארגנטינה, מדרום למישורי הפאמפאס, המופרדים ממנה על ידי נהר הריו קולורדו. היא כוללת את המחוזות ריו נגרו (Rio negro), צ'ובוט (Chubut), נאוקן (Neuquen) , סנטה קרוס (Santa Cruz) וטיירה דל פואגו – (Tierra del Fuego) – היא ארץ האש. בגבולה עם צ'ילה מתנשאים הרי האנדים, שבחלקם הדרומי נמצאים כמה מהקרחונים הגדולים ביותר בחצי הדרומי של כדור הארץ. שאר שטחה צחיח ברובו, אבל מרתק . מקור השם פטגוניה הוא מהמלה הספרדית PATA, שמשמעותה כף רגל. הספרדים שהגיעו לכאן מצאו טביעות רגליים ענקיות, שהיו שייכות לאינדיאנים המקומיים. אלה התהלכו בנעליים מיוחדות, שהגדילו מאוד את טביעת רגלם. מכאן מקור השם פטגוניה – "ארץ בעלי הרגליים הענקיות". הדרך לארץ האש נהדרת. היא עוברת דרך אזור האגמים של סן מרטין וברילוצ'ה, הדרך המפורסמת של "הקארטרה אוסטרל" ("הדרך הדרומית"), הפארק הידוע "פיץ רוי", שמורת "טורס דל פיינה", אזור הקרחונים של קאלאפטה ועוד, ונמשכת כשלושה שבועות. אבל המטרה שעמדה לפנינו היתה להגיע לארץ האש עצמה, אותו אי גדול הנחלק בין ארגנטינה וצ'ילה. מדובר למעשה בקבוצת איים שהמקומיים נוהגים לכנותם "סוף העולם". הארכיפלג הוא חלקת היבשת הדרומית ביותר בעולם, פרט ליבשת אנטארקטיקה. בשל תנאי האקלים הקשים ששוררים בו, ומיקומו המרוחק כל כך, היה זה בין המקומות האחרונים ביבשת שהתרבות האירופית הגיעה אליו.
הקרב על התוארפונטה ארנס, הנמצאת בצ'ילה, היא העיר הגדולה האחרונה לפני "סוף העולם". כאן אנו מצטיידים באוכל ובדלק ואחר כך ממשיכים עוד כ-100 קילומטרים לאורך החוף הצפוני של מצר מגלן, עד למעגן פונטה דלגדה, שממנו יוצאות המעבורות בדרכן לארץ האש. ההפלגה נמשכת בסך הכל 20 דקות, אבל במהלכן המעבורת הקטנה חורקת ומיטלטלת כמו קופסת גפרורים, כך שההגעה לקרקע מוצקה מהווה הקלה עצומה. כעת נותרה לפנינו רק נסיעה של כ-300 קילומטרים, עניין של מה בכך בפטגוניה, בדרכי עפר ובכבישים משובשים לעבר החלק הדרומי והעיר אושוויה. הדרכים מעלות בחלקים רבים ענני אבק כבד והמשאיות הרבות החולפות מדי פעם על פנינו מוסיפות את שלהן. מעט בעלי החיים שראינו לצדי הדרכים בחלקים הצפוניים יותר – כמו ציפורי הנאנדו, קונדור ואפילו הגואנקו, בן דודה הקרוב של הלמה – נעלמו לחלוטין. אנחנו במדבר קור אמיתי, רק ללא קרח. בחוץ נושבת רוח עזה, שמטלטלת את הרכב הקטן. את הפסקת הצהרים אנו עושים בתוך הרכב; לא ניתן לעמוד ברוח העזה יותר מדקה-שתיים. לאחר כשלוש שעות נסיעה אנו חולפים על פני אגם פגננו ונכנסים למעבר הרים צר ויפה, המטפס מעלה מעלה עד לגובה של יותר מ-1,000 מטרים. הנוף והצמחייה משתנים באחת והופכים לירוקים ונעימים. גם הרוח מפסיקה לייבב ואפשר לפתוח את החלון ולנשום אוויר פסגות. עוד כמה סיבובים חדים ואושוויה נגלית לעיננו הרחק למטה, על שפת הים. עשינו זאת.
אושוויה נושאת בכבוד את התואר "העיר הדרומית ביותר עולם", כך לפחות גורסים הארגנטינאים. הצ'יליאנים, שכניהם ממערב, משוכנעים שדווקא לפוארטו ויליאמס מגיע התואר הזה, מה שאגב נכון. אלא שפוארטו ויליאמס היא לא ממש עיר, כי אם בסיס של הצי הצ'יליאני, מה שמוציא אותה קצת מהחשבון. היות ולא ביקרנו בפוארטו ויליאמס אנחנו נוטים להסכים עם הארגנטינאים. שלט כניסה גדול בפרברי העיר מברך אותנו על ההגעה לעיר הדרומית ביותר בעולם, שיהיה ברור לכולם! אושוויה, שבה גרים כ-45 אלף תושבים, פרושה תחת רכס הרים מושלגים. מולה המים האפורים של תעלת ביגל, המובילה לאוקיינוס האטלנטי בואכה הקוטב הדרומי, נמל תיירותי ועל הגבעה ממול – שדה התעופה. מרכז העיר מסתכם בשני רחובות ססגוניים שנמתחים מול קו המים. המלונות קטנים וידידותיים, הרחובות הומים בתי קפה ומסעדות, וכל השירותים החיוניים נמצאים בהישג יד – בנק, סניף דואר, תחנות אינטרנט ובתי מרקחת. בתחנת המידע לתיירים, המופעלת על ידי צוותים צעירים ונמרצים, תוכלו לקבל סיוע בכל הנוגע לפעילויות בעיר או בסביבתה.
מושבת העונשין שהפכה ליעד תיירותיההיסטוריה מספרת כי האזור הקר וסחוף הרוחות של דרום ארץ האש הפחיד אפילו את יורדי הים לפני מאות שנים, שחששו לעבור בו. רק בתחילת המאה ה-19 התחילו להגיע לאזור מתיישבים אירופים, שהביאו להיעלמות מהירה של התושבים המקומיים. בניגוד לחלקים אחרים בדרום אמריקה, הם לא עשו זאת בדרכים אלימות אלא, למרבה האירוניה, "ייבאו" מחלות שלא היו מוכרות לילידים ושגרמו בסופו של דבר למותם. אבל גם אחרי הגעת המתיישבים הראשונים לא הפך האזור לאטרקציה. להיפך. אושוויה, כיום עיירת קיט יפהפייה, נוסדה בכלל כמושבת עונשין ועד 1947 הגלתה לכאן ממשלת ארגנטינה אסירים. בהמשך היא הפכה לבסיס ימי גדול ורק שנים אחר כך ליעד תיירותי פופולרי. על ההיסטוריה של המקום אפשר ללמוד ולהתרשם במוזיאון "סוף העולם", הממוקם על שפת המים. זהו מוזיאון קטן ומיושן מאוד, אבל בהחלט שווה ביקור. עיקר המוצגים הם תמונות ומסמכים המעידים על השבטים שחיו פה לפני הכיבוש האירופי ועל המתיישבים המערביים הראשונים – ברובם מיסיונרים, פריטים שנסחפו לחוף מספינות שטבעו באזור ותצוגות בנושא טבע וסביבה. פסגות לבנות ומחורצות, אשר מתנשאות מגובה פני הים לגובה 1,500 מטר, חולשות על העיר. זהו המקום היחידי בעולם בו ניתן לגלוש מפסגות ההרים המושלגות תוך צפייה באוקיינוס (בעונת החורף כמובן). בשל מיקומה הייחודי, אושוויה מהווה תחנת יציאה לספינות וליאכטות בדרכן לטיול באנטארקטיקה, המבקשות להצטייד בפעם האחרונה לפני ההפלגה לארץ הקרח הדרומית. להרפתקנים שבינינו שרוצים להגיע לאנטארקטיקה, ישנן כמה סוכנויות תיירות שמציעות הפלגה מסוג זה, אולם המחיר גבוה יחסית ומתחיל באלפיים דולר.
סביב העיר יש הרבה מה לעשות ולראות. את הטבע תוכלו לפגוש בשמורת "ארץ האש", שהכניסה אליה נמצאת כ-12 קילומטר ממערב לעיר וכוללת הרים, אגמים, נהרות, יערות וקרחונים. שועלים וגואנקו קצת קשה לתפוס כאן, אבל בעלי כנף יש בשפע. השמורה ידועה גם בכמות הרבה של יונקי הביוור, אותם בוני סכרים קטנים אשר הובאו למקום מקנדה ונקלטו היטב. במקום נמצא גם קצהו הדרומי של RN 3, הכביש המהיר הדרומי בעולם (רק 3,242 קילומטר מבואנוס איירס…). השמורה נחשבת לגן עדן לאוהבי ההליכה – יש מסלולים קצרצרים המאפשרים גישה גם לנכים ויש מסלולים ארוכים וקשים בהרבה, שנמשכים בין כמה שעות לכמה ימים. המסלול המומלץ ביותר הוא המסלול לפסגה, שבו נקודת תצפית מרהיבה ביופייה על תעלת ביגל ושרשרת הרי ארץ האש. עוד מפגש נפלא עם הטבע מזמן השיט לאורך תעלת ביגל. הספינות יוצאות מהעיר וניתן להזמין כרטיסים בדוכנים שעל החוף או במשרדי הנסיעות הפזורים במרכז העיר. אנחנו בחרנו בשיט המקיף שיוצא פעמיים בשבוע ואורכו כעשר שעות. על האיים הקטנטנים שבמרכז התעלה שוכנות מושבות אריות ים וקורמוראנים, והספינה שמתקרבת בשקט לאיים מאפשרת להציץ עליהם. גולת הכותרת היא המושבה הגדולה של הפינגווינים המגיעים לאזור. המין הנפוץ כאן הוא מסוג "מגלן", על שם מגלה הארצות הנודע, שהיה גם הראשון שדיווח לעולם על הפינגווינים. פרט למין זה, מגיעות לכאן החל מחודש נובמבר להקות של פינגווינים מאנטארקטיקה. חוויה. אז האחרון שעוזב, "שיכבה את האור". בנמל התעופה של אושוויה, העיר הדרומית בעולם, זו לא בדיחה. לפני שהמראנו עוד הספקנו להצטייד בלשכת התיירות בחותמת דרכון מיוחדת מקצה העולם; חמש דקות אחרי שהמטוס שלנו עוזב את המקום בהמראה תלולה ומרהיבה מכבים את האורות ונועלים את הדלתות. עד לטיסה הבאה. |
