היה זה על הכביש המוליך צפונה. סמוך לצומת כברי עומדים ילדים מהכפר השכן, אוחזים בידיהם שקיות תאנים שזה עתה נארו ונאבקים זה בזה על כל רכב שעוצר. "תאנים בַּלָדי", צועק לי אחד הזאטוטים, ואני נותן לו כמה מעות וממשיך להפליג צפונה כשמיץ התאנה כבר חותר לו שביל כהה בשולי שפתי.
עוד על כביש הצפון:
כביש הצפון – טיול מונגש
אתרים בכביש הצפון
מקומות לינה מומלצים על כביש הצפון
יער איננו רק עצים, אך באין עצים אין יער. למה הדבר דומה? לארץ הגליל, שיופייה נראה לעין, אך באין בה בני אנוש, כאילו לא היתה. טיול בכביש הצפון הוא מסע מופלא אל נופים ואנשים. שזורים הם אלה באלה ואין מתיר. כולם מִקשת טוב אחת המבקשת חיים ורוגע.
שמתי פעמי אל כביש 899, הוא כביש הצפון, שתחילתו בים וסופו בהר. לידתו של הכביש בימי המנדט הבריטי, כשהליקויים בהגנת גבולות הצפון מפני חדירת כנופיות ערביות נתנו אותותיהם, וגברו מאורעות הדמים בארץ (1936־1939). הכביש נסלל מסולמה של צור ועד נבי יושע, ולאורכו הוקמו בנייני משטרה יצוקי בטון ופילבוקסים שנותרו על עומדם עד היום. גם גדר תיל נמתחה לאורך הכביש כדי להכביד על המסתננים, ועלילות הקמתה על ידי "סולל בונה" הן סיפור גבורה כשלעצמו.
כביש הצפון, שתחילתו בים וסופו בהר זיגי העגלון נסיך הביצה
העיירה שלומי היתה מנומנמת משהו כשחלפתי ברחובה הראשי, ומכיוון שאין העיירה מגלה את מכמניה לעוברים ושבים, החלטתי לטעום מהם לבדי. נכנסתי לשכונת שלומית שבפאתיה הצפוניים דרך הכביש המטפס לקיבוץ חניתה (8990), וברחוב הראשון פניתי שמאלה. זוהי דרך נוף ותצפיות מצוינת להביט ממנה אל רכס סולם צור ואל נחל חניתה ולזכור שכאן למעלה עובר גבולה הצפוני של ארצנו הקטנטונת.
בשולי העיירה שלומי, באזור התעשייה שמצפון לכביש, נותרו שרידיו של הכפר הערבי באסה: כנסייה גנובת פעמון שעץ תאנה נטע שורשיו בכתליה, מקאם (מתחם מקודש) מוסלמי ובית קשתות מהודר שראה ימים יפים יותר. באסה בעברית היא ביצה, מי מדמנה. ואכן, בעבר היה המקום שטח ביצתי. זהו גם מקור שמו של בצת, המושב הסמוך, שבראשית עלייתו לקרקע (1949) ישבו מייסדיו בכפר הערבי שתושביו עזבוהו ועברו ללבנון.
משגיח כשרות במפעל זוגלובק בשלומי
מושב בצת הוא מושב תיירותי ששומר על אופיו החקלאי. ממערב למושב, בינות לעצי הזית והאבוקדו, נראים דירי מטוסים של שדה תעופה בריטי קטן ונטוש, שחידש ימיו לדקות אחדות בשנת 1968, כשנחתו בו בטעות שני מטוסי מיג סוריים (אין מה לראות בתוך הדירים, אפשר להשקיף עליהם מכביש הצפון, כ־500 מטר ממזרח לצומת בצת, מימין לכביש). את סיפורי בצת תוכלו לשמוע בלשון ציורית מזיגו העגלון, אושיה תיירותית, שעשה לי סיבוב בכרכרה ומילא ראשי במעשיות (052-4607298). אפשר גם לנוח בצימרים המופלאים של פנינה מ"פנינה בבצת", שבעלה שלום מתחיל לקצוץ את סלט ארוחת הבוקר לאורחיו כבר עם הנץ השחר.
התחלתי לרדת חזרה בכביש 8990 לכיוון צומת חניתה שעל כביש הצפון. המסע מנקודה זו אינו מושלם אם לא ניתן דעתנו על ההתיישבות לאורך גבולות המדינה, שגולת הכותרת שלה היתה מבצעי "חומה ומגדל". ממש כאן, ב־21 במרס 1938, נרשמה בתולדות ההתיישבות בגליל העלייה הנועזת לקיבוץ חניתה. כאן פרקו את הציוד מהטנדרים ויצאו לכבוש את ההר כשהציוד נישא על כתפיים להקים את "נקודת חניתה". אחריה הוקמו אילון ומצובה, וכולם התפתחו לימים לקיבוצי ספר לאורך כביש הצפון.
שרידי הכפר הערבי באסה. במקום נותרו כנסייה גנובת פעמון, מתחם מוסלמי מקודש ובית קשתות שראה ימים יפים יותר
במרחק שתי דקות מן הצומת במעלה הדרך נמצא חניון יער חניתה, ובלבו דגם "חומה ומגדל" של "חניתה תחתית" המשחזר את סיפור המעשה. אם תרצו להעמיק בסוגיה סעו לקיבוץ חניתה ובקרו במוזיאון הקיבוץ, שם תוכלו ליהנות מחיזיון אורקולי ומאוסף מסמכים היסטוריים, ואולי גם תפגשו את אחד המשתתפים במבצע. ולפני שממשיכים מזרחה, קריצה קולינרית ללבנון: מסעדת הארזים שברחובה הראשי של שלומי היא מסעדה נפלאה עם מטעמים מהמטבח של השכנים מצפון.
תפאורה נפלאה לכוס תה עשבים
חזרתי מכביש 8990 לכביש הצפון ופניתי מזרחה לצומת שלומי. בבקעת שפע חרצו טרקטורים מהקיבוץ השכן חריש של סוף קיץ והעלימו תחת סכיניהם את עקבות סוללת התותחים שעמדה כאן בימים שרעשה הארץ. בצומת אדמית פניתי שמאלה (לכביש 8993). עדר פרות עצל עמד סביב עץ החרוב שליד התחנה וליחך שאריות של עשב יבש. הכביש מטפס עקלקלות לעבר רמת אדמית ופותח נופים פעם אל נחל נמר ופעם אל נחל בצת. לנחל נמר קראו הערבים בעבר ואדי דילב (נחל דולב), עד שעבדאללה אל־ג'אסם, הרועה הבדואי האמיץ, פגש בנמר זקן, רעב ועייף שחמד עגל מן העדר. באבחת שברייה חוסל הנמר האחרון בגליל, ועבדאללה נכנס לפנתיאון ציידי הנמרים בארץ הקודש.
עבדאללה היה בן הכפר הבדואי ערב אל־עראמשה, ולשם שמתי פעמי. בדרך נזכרתי איך בשנות השבעים, במהלך שירותי הצבאי, חלפתי בג'יפ בליל חורף קר וגשום על פני הכניסה לכפר ולפתע ראיתי דמות מנפנפת בידה. היתה זו אישה בדואית צעירה שכרעה ללדת וביקשה טרמפ למחלקת יולדות בבית החולים בנהריה.
בכפר ג'ורדיח, אחת השלוחות של הכפר ערב אל־עראמשה
היום עראמשה הוא כפר שהמודרנה אוחזת היטב בכנפותיו וחווילותיו בנויות לתפארת. תושביו מאירי פנים, ופרנסתם מעבודות ביישובי הסביבה ובכוחות הביטחון. על שלוש גבעות מפוזרים בתיו, וכבישי אספלט צרים מחברים ביניהן. גרעין הכפר נקרא עראמשה, ופזורותיו הן ג'ורדיח ונוואקיר. היתה גם גבעה רביעית המוכרת לנו כחורבת אדמית שתושביה עזבוה לפני שנים רבות.
בתי ג'ורדיח נושקים לגדר הגבול, ונסעתי לשם כדי להציץ אל הצד השני (שאלו את תושבי עראמשה איך להגיע לג'ורדיח). עץ קדוש שרצועות בד ירוקות תלויות עליו לעייפה ובית קברות עתיק היו תפאורה נפלאה לשקט. במרחק דקה נסיעה משם נמצאים בתיו העתיקים של נוואקיר. סיתא הג'ר (גברת הגר בעברית) קיבלה את פני עם כוס תה עשבים. ישבנו בצל קורתה והיבטנו אל הנוף ואל בתי קיבוץ אדמית שממול.
כביסה תלויה בכפר ג'ורדיח
לפני שתגיעו לביקור בכפר כדאי לכם לצלצל לידידי הטוב מוחמד מיזעל, שבין אכילת מקלובה לרעיית העדר של השכנים הוא מנהל את המתנ"ס בערב אל־עראמשה, והכי חשוב – כל דלתות הכפר נפתחות בפניו. הוא ידריך אתכם אל הבתים פנימה ואל נקודות התצפית החוצה. הוא ידאג לכם לארוחה ביתית על שולחנה של משפחה בכפר, ואם תרצו לישון, הרי אצלו על המרפסת תמיד יש מקום, וגם אצל השכנים.
הזקן וכפרו
מכאן המשכתי בדרך לא שגרתית. במקום לחזור על עקבותי פניתי מזרחה בכניסה לכפר לכיוון מושב זרעית. זהו כביש אספלט חדש יחסית שנפתח אל שלוחותיו עטויי החורש של הר מנור. דרך הנוף הנפלאה מסתיימת בכניסה הדרומית למושב זרעית. היעד הבא לביקור הוא חורבת איקרית.
אישה מהכפר עראמשה על רקע בדים ירוקים המשתלשלים מן העץ המקודשחלפתי ברחובו הראשי של מושב שומרה, שפעם קראו לו תרביח'א, עברתי מפגש עם הכביש הראשי, ואחרי כמאתיים מטר מערבה הגעתי אל הדרך העולה לחורבות הכפר איקרית (עולים מעט ברכב, ובקצה הדרך חונים וממשיכים לעלות ברגל). העלייה לא היתה קלה עבורי. ידידי הזקן דאוד דיב דאוד מהכפר א־ראמה נולד באיקרית. יחד טיפסנו במעלה השביל אל הכנסייה. למרות גילו (82), זיכרונו כשל עלם צעיר. "כאן היה בית הבד", הוא מראה לי, "וכאן היתה הגורן, והנה בית הקברות". דאוד נושא בזיכרונותיו את מראות כפרו כאילו היום עזבוהו. מהכפר איקרית לא נותר כמעט דבר. בתיו הרוסים, וחרולים צומחים במה שהיו פעם שביליו. נותרו על עומדם רק הכנסייה הקתולית (כנסיית הגבירה), בית הקברות וסוכת מבקרים, שבה ישבנו ובצענו רימון שנקטף בבוסתן סמוך. הנוף הנשקף מהכנסייה פותח את הלב ומרחיב את הנפש. הראות היתה נפלאה ובאופק נראו בתי חיפה, מורדות הכרמל ורכסי הגליל מהים ועד המירון. למהדרים אני ממליץ לעצור כמאה מטר לפני הכביש ולהציץ שמאלה אל ארונות קבורה (סרקופגים) מהודרים שנותרו במקום עוד מהתקופה הביזנטית.
ממראות כביש הצפון. כאן למעלה עובר גבולה הצפוני של ארצנו הקטנטונת
דרום לבנון מזווית אחרת
בדרך העולה למצפה מתת, שיושב על הר מתת, עשיתי חשבון גימטרי מהיר. שם המצפה כשם ההר, וגובהו כשמם בגימטרייה, 840. וכך, בגובה שכזה מעל פני הים, במזג אוויר נפלא לעת קיץ, נכנסתי בשעריו של ראש וראשון למִצפים שהוקמו בגליל במסגרת תוכנית המִצפים (1979). בסמוך אליו, גדר אל גדר, עומד מבנה משטרה בריטי מסוג טיגארט. במצפה צימרים נפלאים, ואף מצאתי בית מלאכה של חרש ברזל אומן שבאומנים.
על בתיו של מצפה מתת עומד וצופה הר אדיר, השני בגובהו בגליל (1,008 מטר מעל פני הים) אחרי הנישא מכל – הר מירון (1,208 מטר). להר אדיר נעלה ברגל או ברכב, בדרך אספלט נוחה בתוך חורש עבות של אלונים. יש לזכור שבפסגת ההר יש מתקן צבאי, ואין לטייל בו בשעות החשכה. במחצית העלייה יש שביל מטיילים מסומן ירוק, והוא ייקח אתכם בתוך דקות אל רמפת תצפית לנופי לבנון. הכפרים מרון א־ראס, בינת ג'ביל, עיתה א־שעב ואחרים נראים בבהירות מההר הנישא.
לסיום נצא לפינת חמד שחבויה "מטר מהכביש" ולמוזיאון נסתר בקיבוץ סאסא. כשני קילומטרים לפני צומת חירם פוערת פיה מערת פער. זוהי מערת קרסט עמוקה בלבו של עמק ללא ניקוז (דולינה), המוקפת עצי אלון ועוזרר ענקיים שנשתמרו בזכות מסורת ערבית בדבר קדושת המקום.
במרחק של שתי דקות נסיעה מהמערה נמצא קיבוץ סאסא היושב על חורבותיו של הכפר הערבי סעסע. בתי הקיבוץ בשנותיו הראשונות נבנו מאבן כדי לשמר את אופיו הכפרי. במקום ששכן בעבר בית המוכתר מסתתר מוזיאון ארכיאולוגי קטן על שם אברמיק רשקס, בן הקיבוץ שנפל במלחמת ששת הימים. במוזיאון חדרי תצוגה וחצר פנימית שבהם מוצגים פריטים מתקופת הברונזה ועד לתקופה הביזנטית שנמצאו בשטח הקיבוץ. אם תעלו לגג המוזיאון תוכלו להעיף מבט אל שמורת מערת פער (יש לתאם מראש בטלפון: 6988536־04).
זהו. אין מקום מתאים יותר מצומת חירם לסיים בו את המסע המטלטל הזה בכביש הצפון, טיול שאינו מנתק עצמו מההוויה הקיומית הארצישראלית, על תושביה, מכמני נופיה ומורשתה. כאן היה שיאו של המבצע לשחרור הגליל לעת תקומתנו, ומכאן פתוחה הדרך אל כל קצוות הגליל ואנשיו.