ימי צום בתרבויות העולם

חטא עגל הזהב סימן את המשבר הרוחני הגדול ביותר שפקד את בני ישראל לאחר יציאת מצרים, והתבטא בגשמיות יתר מצדם: הם סגדו לגוש מתכת והרבו לאכול, לשתות ולצחק – "וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ, וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק" (ספר שמות פרק לב פסוק ו'). העונש היה כבד: 3,000 מבני ישראל שסגדו לעגל הומתו, ואחר כך ניתן לנו צום יום הכיפורים, שאם נבצע אותו באדיקות ובאמונה יימחלו לנו חטאי הגשמיות של השנה החולפת.

המהר"ל מפראג מסביר כי ביום הכיפורים אנחנו מתקרבים לדרגת מלאכים, שאינם זקוקים לדבר מכל אותו קיום פיזי שלנו. פרופסור נחום מגד, מהחוג ללימודי דתות באוניברסיטה העברית, הרחיב את הפרשנות: "הצום הופך את האדם לאַיִן, ללוח חלק – טבולה רסה. בזמן הצום הוא לא אדם. הוא הופך למן רוח, לנפש. כך הוא יכול לעשות בשקט את חשבון הנפש שלו. מכיוון שהוא חדל להיות, אז יש לו פרספקטיבה על עצמו".

וכך נתפש הצום גם בתרבויות אחרות?

"זה ביהדות. בכל המקומות האחרים קיימת התפישה הראשונית, לפיה אני נותן לעצמי מכה קטנה כדי למנוע מכה גדולה יותר. תפישה זו היא אוניברסלית". מגד, אנתרופולוג בעל שם עולמי, חי לסירוגין 20 שנה בקרב שבטים אינדיאנים ביבשת אמריקה, שם הוא מוכר כרוח אינדיאנית עתיקה, שאמאן. "הרוחניות האינדיאנית היא מאוד פיזית", הוא מדגיש, "אין בה חלוקה בין רוח, נפש וגוף. לכן, לתפישתם, הצום מטהר את המכלול. מתוך כך, צומות הם עניין נפוץ בקרב השבטים האינדיאנים. כל פעולה בעלת משמעות – כמו ריפוי מחלה קשה, פעולה שאמאנית כלשהי או טקס של עלייה לרגל – קשורה בהתחלה בהימנעות ממזון, ולפעמים גם ממים.

"אנשי שבט הוויצ'ול במקסיקו, למשל, נוהגים לצום באופן מוחלט כאשר הם הולכים למקום הקדוש, שם גדל קקטוס הפיוטה. משך כל העלייה לרגל אל הפיוטה אסור להם לאכול, לשתות ולהתרחץ. העלייה לרגל יכולה להימשך אפילו שלושה ימים. בכניסה לאזור המקודש יש שלולית, מקווה מים קטן, הנקרא בשפתם 'אם  האוקיינוס', שם מותר להם להתרחץ לפני שהם קוטפים את הפיוטה. גם אצל שבט הקורה ממקסיקו כרוכה אכילת הפיוטה בצום. אצלם הוא נמשך במהלך הטיפוס על ההר בו צומח הקקטוס. מנהג הצום קשור גם בכך שההשפעה של אכילת הצמח על קיבה ריקה הרבה יותר חזקה ויעילה, ומתחילים לחוש בה הרבה יותר מהר".

קקטוס פיוטה. אנשי שבט הוויצ'ול במקסיקו צמים בעת ההליכה למקום הקדוש, שם גדל הקקטוס הזה

האם הרעיונות הבריאותיים הקשורים בצום, שנהפכו לאופנתיים בעולם המערבי, מוצאים ביטוי גם במסורת האינדיאנית העתיקה?

"בהחלט. האינדיאנים מקיימים גם צומות לצורכי ריפוי, בעיקר למחלות מעיים. הם נמשכים ונערכים בהתאם למצב החולה ולחומרת המחלה. השאמאן צם יחד עם החולה, כדי שהרוח שלו תהיה יותר פתוחה לדעת מה מתרחש אצל החולה ואיך יוכל לעזור. לפעמים צומות כאלה נמשכים מספר ימים, במהלכם נמצא השאמאן כל הזמן עם החולה. הוא מטפל בו, שואל שאלות חלום, נותן לו חומרים פסיכוטרופיים (שמשפיעים על מצב הרוח, ת"נ). גם כאשר מטופל פונה אל שאמאן וצריך להיכנס לטראנס באמצעות אכילת פטריות, שניהם נמנעים מאוכל. המודעות הבריאותית משתלבת בתוך תפישת העולם הרחבה יותר, כאשר ביום שלמחרת לילה אחד של טיפול אינטנסיבי, עדיין לא אוכלים, ובימים הבאים נמנעים מאכילת דברים שיש לגביהם טאבו מיוחד, כמו מזון מלוח או חריף ובשר ציד".

מהו הצום המלא הארוך ביותר המוכר מהמסורות האינדיאניות?

"טקס החניכה לשאמאניות בשבט יאנומאני, החי בג'ונגלים של ונצואלה וברזיל, נמשך שבעה ימים ללא מאכל ומשקה זולת חומר פסיכוטרופי שנקרא 'הזרע של הירח'. החומר ממוצה מצמח מטפס ונלקח בהסנפה דרך האף, והשפעתו מאוד חזקה. יש בודדים שאינם חזקים דיים לעמוד בעוצמות הצום והטקס של שבעת הימים, ומתים במהלכו. לפי תפישת אנשי השבט, הרוח של השאמאן צריכה להיקלט בתוך האיש שעבר את שלב החניכה. אם היא נכנסת, הרי אין סיכוי שימות. אם האדם מת סימן שלא היה האדם הנכון. הרוב עומדים בזה".

האם יש גם ימי צום קולקטיביים, המחייבים גם את 'פשוטי העם'?

"במסורות האינדיאניות קיימים גם ימים המוגדרים בלוח השנה כמקודשים לאלים, ולמעשה אלה הם חגים שכרוכים בהם צומות. למשל חג אל חידוש הצמחייה, שהוא למעשה חג החריש. החג מבטא את קריעת 'עור האדמה' לצורך זריעה, לאחר שהוא התייבש במהלך עונת היובש. מכיוון שצריך לרַצות את האל במשהו כדי שהאדמה לא תכזיב, אז כל אחד מקריב משהו מעצמו, ולשם כך צמים. בדרך כלל, וגם בחג החריש, המנהגים של צום קשורים גם להימנעות מינית. אני נותן לאל את כל כוחי, כדי שהוא ייתן לי כוח בחזרה. צום החל על כל בני השבט מקובל גם לפני עריכת טקס גדול. למשל, טקסים לבקשת גשם הנמשכים בדרך כלל יום אחד עד ארבעה ימים. בזמן הטקסים ולפניהם אסור לאכול".

שמאנית במקסיקו מבצעת טקס ריפוי

לחיות מאוויר, לאכול קרני שמש

הצום כפרקטיקה רוחנית המבקשת להפריד אותנו מן הגשמיות ומתוך כך לחבר את האדם לעולמות עליונים, מושרש היטב גם במסורת ההודית העתיקה. "ההסתגפות במתכונתה היוגית הקלאסית מבוססת על תפישה, לפיה המצב האנושי הרגיל הוא מצב של ריחוק מהזהות האמיתית שלנו. זאת משום שאנחנו כל הזמן מזרימים פנימה דברים שמגיעים מבחוץ", מסביר פרופסור דוד שולמן מהחוג ללימודי הודו באוניברסיטה העברית.

"בקיום היומיומי אנחנו מפציצים את הגוף באינפורמציה חושית ודברים שבאים מבחוץ. העיניים רואות, האף מריח, אנחנו אוכלים ושותים. לדעת היוגים, אופן הקיום הזה מפזר את דעתנו, ועד שלא נפסיק את הדבר ונאטום את הפתחים אנחנו נהיה משועבדים לקיום שקרי. זהו סוג של שעבוד. הדרך להשתחרר ממנו היא להיסגר, תוך הפניית תשומת הלב פנימה. אז נתחבר למציאות האלוהית שהיא פנימית ונתונה לכל אחד".

כלומר הצום הוא חלק מאורח חיים, ולא עניין של טיהור רוחני תקופתי

"אפשר לומר שהצום הוא חלק ממשמעת עצמית חדשה. ביוגה הקלאסית יש אידיאל של מיעוט באכילה והתעלות מעל התשוקה הגופנית הפיזית היומיומית. גם הרעיון של סיגוף כרוך באותה השקפה עצמה: הכאב הפיזי יגרום לנו להשיר מעלינו את הקליפות הבזויות, השקריות, ואז נגיע למציאות האלוהית שאינה כרוכה בסבל. מתוקף הרעיון הזה יש בהודו אנשים שישנים על מסמרים ומעבירים את גופם מיני ייסורים. הצום קשור גם לרעיונות האלה".

יוגה על גדות הגנגס בוורנאסי | צילום: .OlegD / Shutterstock

ולאן מבקשים להגיע אותם יוגים הנוקטים כללי אכילה נוקשים?

"היוגי המתקדם שואף להגיע למצב בו הגוף אינו ניזון מאוכל גס, אלא רק מהאוויר. יש מיתוס על האלה הארווטי, שרצתה להתחתן עם האל שיווה, הידוע כיוגי גדול. הוא יכול לשבת במדיטציה עשרות שנים. היא הבינה שהסיכוי היחידי למשוך את תשומת לבו היא להפוך ליוגיני – אישה יוגית. הארווטי הפסיקה לאכול. במשך חודשים היא אכלה רק עלים יבשים, ואז הגיעה למצב שהתנזרה גם מהעלים וניזונה רק מאור השמש. זהו הדגם העילאי".

האם הצום מושרש במסורת ההודית גם מעבר לאורחות החיים של היוגה?

"בהחלט. הצום גם יכול להיות מכוון למניעים חילוניים פרגמטיים. אדם מחליט לעלות לרגל למקדש כדי לבקש הצלחה בלימודים, החלמה לקרוב חולה, נישואין לבת וכדומה. כחלק מהעלייה לרגל מקובל מאוד שאדם יצום, או ינדור נדר לפיו הוא מסתפק בתפריט דל מאוד לאורך תקופה נתונה. זה חלק מיצירת מערכת יחסים ישירה ואינטימית עם האל. ברגע שהוא עולה אליו לרגל הוא רוצה להפוך עצמו לאדם שונה מבחינה פנימית וחיצונית. הוא הולך לראות את האלוהים פנים אל פנים. אתה לא יכול להיות במצב פיזור הדעת הרגיל שלנו במפגש עם האלוהים, והצום הוא אחד האמצעים להכשיר את עצמך לקראת רגע המפגש. קבלת נדר כזה אינה חייבת להיות במסגרת של עלייה לרגל, והיא נפוצה גם במסגרת חיי היומיום לשם השגת מטרה יומיומית כלשהי".

לקריאה נוספת: