בתי קברות הם אתר תיירותי מרתק. ביקור במקום המנוחה האחרונה הוא חוויה מיוחדת במינה, שעור מאלף באורחות החיים של בני המקום. כך הביקור בלוקסור שבמצרים, בבית הקברות פר לאשז שבפאריז או בבית הקברות היהודי בפראג. שיטוט בין המצבות וקריאת הכתובות מציתים את הדמיון, ומזמינים את המבקר לבנות חיים שלמים לדמויות שכבר אינן. כאשר ביקשו מומחי תיירות לדרג את עשרת בתי הקברות המעניינים ביותר בעולם, הם רשמו במקום השני, אחרי לוקסור, בית קברות קטן הנמצא בכפר ספינצה שבצפון רומניה, הידוע בכינויו: בית הקברות השמח. את התואר העניק לו עיתונאי צרפתי שביקר במקום לפני כשלושים שנה. שמונה מאות מצבות מעץ עם רקע כחול, סמל לתקווה ולחופש, ועליהן מגולפים מוטיבים בצהוב, סמל לפוריות (אם לנפטר או הנפטרת היו ילדים רבים) אדום – תאווה, ירוק- חיים. אבל לא בזכות הצבעים הססגוניים כדאי לטרוח ולהרחיק עד סמוך לגבולה של רומניה עם אוקראינה. בראש כל מצבה מגולף ציור, ומתחתיו חמשיר. וכך, על מצבתו של בעל בית מרזח מתנוסס דיוקנו במקום עבודתו, ומתחתיו חרוטות השורות הבאות: "כאן נח תואדר/ יותר מכל אהב את מנעמי החיים/לשתות
ולנשק את כל הנשים/אבל כשהזדקן, מתה התשוקה / ולכן החליט למות איתה". רבים מהציורים מנציחים את הנפטרים במשלח ידם: סוחר עצים, נגר, רועה צאן, צייד, אישה טווה בפלך, מורה ליד שולחן בכיתה, אח לבוש לבן ומזרק בידו, רפתן חולב פרה, קצב מבתר כבשה בקופיץ, כנר מוביל תהלוכה ובראשה חתן וכלה. חקלאי עני מונצח עם סוסו ומחרשתו, ואילו חקלאי שהתבסס, ליד טרקטור חדיש. אין אלה מצבות אילמות, אלא חיים שלמים מפכים מהן. במקרים של מוות טראגי, הציורים מתארים את רגע האסון: אישה שקיפחה חייה בשרפה שאחזה בבית חרושת לטקסטיל שבו עבדה, אדם שנהרג בשעה שלמד לנהוג בטרקטור. מותו של הרועה יאן סאוליק מונצח בשתי תמונות: בראשונה הוא מטפל בצאנו וקנה-רובה מופנה לצווארו, בתמונה השנייה הוא מוטל ערוף ודם קולח מצווארו. הקידמה שהגיעה בעשורים האחרונים לאזור שכוח האל הזה, מתבטאת בציורים רבים של מוות בתאונת רכבת, משאית, מכוניות שהתנגשו זו בזו, או מכונית שהולך רגל תמים שרוע מתחת לגלגליה. בכל הציורים, הנהגים לבושים בבגדים מודרניים, ואילו קורבנותיהם בתלבושת מסורתית, אף שאינה לבוש יומיומי, והיא נשמרת לימי חג. מתחת למצבתה של ילדה בת שלוש נכתב: "שתישרף בגיהינום, נהג מונית ארור/ שהגעת מסיביו./רומניה היא ארץ רחבת ידיים/האם לא יכולת למצוא מקום אחר לעצור בו/ אלא לפני ביתי/ולהרוג אותי?" ברוב בתי הקברות בעולם הכיתוב על המצבות הם דברי פרידה נרגשים של האבלים, ואם יש נמען לדברים, הרי שהוא הנפטר. בספינצה, לעומת זאת, החמשירים כתובים בגוף ראשון, כמסר מהנפטר למשפחתו וחבריו. וכך מתגאה יואן טואדרו שסוסים היו אהבתו הגדולה , "אבל דבר אחד אהבתי יותר/לשבת ליד שולחן בבר/ליד אישה של מישהו אחר". הרכילות של סעודת האבלהכנות וההומור שבניסוח המצבות, הם אמנם עדות ליחסם הטבעי של תושבי המקום למוות כחלק מהחיים, אבל הן בעיקר פרי יוזמתו של יואן סטאן פטרש, נגר וגלף עץ, שחי במקום והתפרנס מעבודות עץ מגולפות, בעיקר שערי כניסה לבית ותמונות לקישוט הכתלים. ב-1935 החל פטרש לגלף מצבות עץ עבור נפטרים. את הרעיונות לחמשירים היה אוסף במהלך שלושת ימי סעודת האבל שנערכו לאחר הלוויה. כשהם מסובים סביב שולחנות, לוגמים שיכר שזיפים, צוייקה, היו
הנאספים מעלים זיכרונות וחוויות מחיי הנפטר, אל תוך הלילה. ברבות השנים הקדים סטאן פטראש, והיה נוהג להטות אוזן לרכילות שסבבה בכפר על אנשים חיים, רושם את הדברים בפנקסו, וממתין בסבלנות ליום הפטירה. היסטוריה קמה לתחייה
לשליטת ברית המועצות: "רציתי לשוב הביתה לראות את ילדי ואשתי/שומר גבול אכזר ירה בי בגבי". עוד בחייו הכין לעצמו סטאן פטראש יורש: דומיטרו פופ, שהיה שוליה שלו כבר מגיל תשע. משנפטר המאסטר ב-1977 תפס פופ את מקומו. את מצבת העץ הוא מכין בעצמו: תחילה מנסר את גזעי האלון, העץ הנפוץ ביותר בסביבה, ומניח אותם להתייבש במשך שנתיים. אחר כך הוא מנסר אותם ללוחות עץ, בונה מצבה שגובהה כמטר וחצי, המונחת בצד להתייבשות נוספת. כיוון שיש לו רק כעשר הזמנות בשנה, הוא נאלץ להמשיך ולהתפרנס מעבודה חקלאית. פופ שומר על הסגנון של המורה שלו, כשההבדל היחיד ביניהם זו העובדה שהיום רבים מתושבי הכפר כבר יודעים קרוא וכתוב, ומנסים להשפיע על הכיתוב. אף על פי כן דורש פופ חופש אומנותי מוחלט והיעדר צנזורה מצד קרובי המשפחה. בית הקברות נמצא כחמשה עשר קילומטרים מסיגט, וניתן להגיע אליו בנסיעת אוטובוס קצרה. בדוכן הכניסה לבית הקברות הצמוד לכנסיה, לא היו כל חוברות הסבר למכירה, אבל אפשר לבקש את אחד מצעירי הכפר לעזור בתרגום, או להסתמך על הציור המגולף על כל מצבה, וליישם את הביטוי: תמונה אחת שווה אלף מילים. איך להגיע? |
טיול לשיפור מצב הרוח: בית קברות מיוחד במינו בצפון רומניה, עם מצבות צבעוניות וחמשירים עליזים על הנפטרים פורסם 3.10.12 |
חיי הכפר בטרנסילבניה
Array
(
[continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 551
[name] => אירופה
[slug] => europe
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 551
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 3867
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 639
[name] => רומניה
[slug] => romania
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 639
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 551
[count] => 105
[filter] => raw
[term_order] => 0
) )