טרק האזנגטה

כתב : מוטי ארקוסצ'ין

יש משהו מיוחד באוויר של העיר קוסקו בפרו. אולי זו העובדה שהעיר ממוקמת בגובה שלושת אלפים מטר מעל פני הים. אולי אלו הסמטאות הקטנות, מזכרת מימי אימפריית האינקה האגדית, ואולי זו האווירה הכללית, האנשים, המסעדות הטובות והפאבים. איך שלא תסתכלו על זה, משהו בעיר הזו מצליח למגנט אליו קהל מעריצים לא מבוטל, לכן אין זה מפתיע כלל שתרמילאים מתמקמים בקוסקו שבועות וחודשים.

ביקרתי בקוסקו במסגרת טיול ארוך באמריקה הדרומית, יחד עם עוד שני חברים. בשלושת השבועות הראשונים התרגלנו לגובה הרב ולאחר מכן בביקור בכל "אתרי החובה" שבאזור ובראשם ה-Inca Trail, מסלול רגלי המוביל אל אתר העיר האבודה, מאצ'ו פיצ'ו, אחד האתרים הארכיאולוגיים המרשימים ביותר בפרו וביבשת כולה.

אימפריית האינקה התקיימה משך זמן קצר בלבד, במאות ה-14 וה-15. אך התפשטותם הגיאוגרפית המהירה והשפעתם הרבה על כל עמי אזור האנדים ניכרת עד היום מקולומביה בצפון ועד צפון ארגנטינה וצ'ילה בדרום. קוסקו הוכתרה כבר במאה ה-14 כבירתה של האימפריה. בסביבות שנת 1438 הביס האינקה התשיעי, פאצ'קוטק, את בני הקאנקה שניסו להשתלט על קוסקו, ובמהלך 25 השנים הבאות כבש כמעט את כל מרכז האנדים הפרואנים. פאצ'קוטק היה מפתח עירוני דגול ואחד מאדריכליה החשובים של העיר קוסקו. הוא בנה טראסות חקלאיות ובניינים רבים, ביניהם מקדש קוריקאנצ'ה (חצר הזהב בשפת האינקה) המפורסם, וארמונו המפואר, ששכן היכן שנמצאת כיום פינתה המערבית של הפלאסה דה ארמאס (כיכר הנשק) המרכזית של העיר.

במאה ה-16 כבשו הספרדים את העיר וחשיבותה החלה לרדת. הכסף והזהב נבזזו ממנה ורבים מבנייני האינקה נהרסו כדי לפנות מקום לכנסיות ולמבנים קולוניאלים. למרות זאת, שרידים לא מעטים מיסודות הבניה של האינקה נותרו בעיר, והם הופכים את השיטוט ברחובות ובסמטאות קוסקו למסע מרתק בזמן.

אחרי שראינו את מאצ'ו פיצ'ו יצאנו לראפטינג סוער בנהר האפורימאק, לסיור בעמק הקדוש (העמק של נהר האורובאמבה) ועוד כמה אטרקציות בעיר ומחוצה לה. אבל חיפשנו משהו אחר, קצת רחוק מהרעש וההמולה, רחוק מהתיירים, רק אנחנו והטבע הפראי. כך נולד הרעיון לצאת לטרק האזנגטה.

יוצאים למסע

מוקדם בבוקר התייצבנו בכניסה ל"בית של פיסטוק", שילוב של מסעדה, סוכנות טיולים ומקום שאפשר להרגע בו, לשמוע עברית ולצפות בסרטי בורקס. כך המתנו 11 ישראלים וישראליות, כולם צעירים, הרפתקנים, לאחר שרות צבאי עם רצון משותף – לראות ולחוות את הטבע האמיתי.

בצפיפות האופיינית לרכבי נוסעים בפרו יצאנו את העיר ועשינו את דרכנו לכיוון דרום-מזרח, אל עבר הרמות הדרומיות. הרי האנדים הפרואנים הדרומיים הם אחד האזורים הפחות נגישים בפרו. פני השטח ההרריים מקשים על התחבורה היבשתית, ושירותי הטיסה הפועלים באזור מצומצמים, או כלל לא קיימים. רוב תושבי אזור זה של האנדים הם חקלאים המספקים בעצמם את כל צרכיהם וחיים בכפרים קטנים המנותקים זה מזה, או מן הציויליזציה. את החנייה הראשונה עשינו בעיירה קטנה בשם Urcos, הממוקמת שמונים קילומטר דרומית מקוסקו. התרעננו קצת ונפרדנו לשלום מן הציויליזציה.

המשך הדרך מטפסת על שביל עפר המתעקל במעלה הרכס. הנוף נעשה יותר ויותר פראי. גבעות ענקיות ועירומות מכל צמחיה, כאשר באופק מתמר לו רכס האזנגטה המושלג. מדי פעם חלפנו בכפר של אינדיאנים מקומיים, ילדים קטנים רצים עירומים אחרי הרכב והרבה אבק. לקראת ערב הגענו לכפר Tinqui, הממוקם בגובה 3,860 מטר, למרגלות רכס האזנגטה. כפר קטן וחביב, שני רחובות ולצידם בתי חימר, מכולת ומבנה המתיימר להיות "מסעדה". התושבים כולם הם אינדיאנים צאצאי האינקה ומדברים קצ'ואה בלבד, זו היא שפתם של האינקה.

מפגש ראשון

מוקדם בבוקר מפגיש אותנו ארנסטו, המדריך שלנו, עם שלושת החברים שילוו אותנו במהלך הטרק. שלושתם דוברים קצ'ואה שוטפת וכמה מילים בסיסיות בספרדית, אבל הם בעיקר מחייכים רוב הזמן. חבושים בכובע צמר צבעוני ומצחיק, לבושים בגדים פשוטים וסנדלי עור החלו רותמים במרץ את הסוסים והפרדות בצורה מקצועית לקראת היציאה. את טרק האזנגטה עושים ברכיבה על סוסים, בעיקר כדי שנוכל לנשום וליהנות מהנופים המדהימים.

השביל המתעקל אל מחוץ לכפר מטפס במתינות אל עבר רכס האזנגטה. הנוף מסביבנו עדיין יבש ברובו, בעיקר עשבים וצמחייה נמוכה. פה ושם בתי עץ בודדים עם עדר אלפקות והרחק מלפנים צמרות הרים צבועות לבן. לאחר כשעתיים רכיבה והסתגלות לסוסים אנו מוצאים עצמנו בליבו של אחו ענק וירוק מוקף הרים, כאן אנו עוצרים להפסקת צהריים.

בהמשך הדרך אנו בוחרים לצעוד, מדלגים על נחלים קטנים ומשתדלים שלא לנחות במרבצי גללים של אלפקות. בשלב מסויים הדרך מתחילה לטפס במעלה הרכס והשטח נעשה סלעי יותר. זה הפס האחרון ליום זה ואנו עוברים אותו באיטיות, מלווים בברד כבד שהחל לרדת עלינו בחוזקה. לאחר כשלוש שעות אנו מגיעים אחר הצהריים למחנה הראשון שלנו, Arapa, בגובה 4,200 מטר. אנו פורקים את הסוסים ומתחילים במלאכת הקמת המאהל. השמש שוקעת והטמפרטורות בחוץ שוב מתחילות לצנוח, כל שנותר לנו הוא להתכנס באוהל ה"מטבח" מכורבלים אחד בשני סביב הבנזיניה, לשוחח על חוויות היום ולקנח בכוס צ'יצ'ה, זו היא הבירה המקומית, תוצרת בית, המופקת מנבטי תירס המותססים בכדי חרס ענקים.

מעברים

ההשכמה בבוקר היא המבחן הקשה ביותר. צריך כח רצון רב מאוד כדי לצאת מהאוהל בטמפרטורות כאלה. לא שאחר כך ממתינה לך אמבטיה חמה. במקרה הטוב תקבל זרזיף מים קפואים, שזורמים מאיזה סלע או נחל צמוד. לאחר ארוחת הבוקר וקיפול המאהל אנו יוצאים לדרך. בתחילה תוואי השטח הוא מתון יחסית אז רובנו בוחרים לצעוד רגלית ולהניח לסוסים העייפים. הנופים נראים יותר בתוליים. אנו חולפים על פני מספר לגונות קטנות ולהקת אלפקות ענקית. לראשונה אנו נתקלים בשלג והשמחה גדולה.

שלוש שעות לאחר מכן אנו מגיעים ל"פס" הראשון של היום: מעבר צר על צלעו של הר, המאלץ את כולנו לעלות על הסוסים ולנוע בטור ארוך. קטע ההמשך הוא אחד המדהימים בטרק כולו. תצריף של גבעות ירוקות, לגונות בצבע טורקיז עז ופסגות מושלגות, הנראות הפעם יותר קרובות מתמיד. בהמשך ממתין לנו "פס" ארוך, שנאלץ לעבור בצעדה רגלית. הוא מוביל אותנו בשעות הערב למחנה השני שלנו, Palumani, בגובה 5,000 מטר. זהו מעין עמק קטן מוקף הרים מושלגים וקרחונים הנראים כאילו פוסלו ביד אמן. ידענו שהלילה הולך להיות קרררר….

מגיעים לפסגה

הטמפרטורה צנחה מתחת לאפס, מעמידה את שקי השינה שלנו במבחן. האקלים של פרו מתחלק לעונה גשומה ועונה יבשה. באזור האנדים העונה היבשה נמשכת ממאי עד ספטמבר, וזו היא העונה המומלצת לטיולים וטרקים באזור זה. מזג האוויר בהרים עלול להיות קר בלילה, ובפסגות שמעל 3,000 מטר הטמפרטורות יכולות לרדת גם מתחת לאפס.

אנו משכימים בחמש לפנות בוקר, בחוץ עדיין מעונן. כאשר אנו פותחים את פתח האוהל אנו מגלים שהכל סביבנו לבן. המראה מדהים. אני נותר כמה דקות סתם כך בתוך האוהל, חצי מכורבל וצופה בנוף המדהים הזה מבעד לקורי השינה. לאחר ארוחת בוקר מהירה אנו מתחילים לנוע רגלית לעבר פס ה-Palumani. זהו מעבר ההרים הקשה ביותר בטרק, בסופו מגיעים לאחת מפסגות רכס האזנגטה. העלייה המתישה נמשכת כשעתיים ובסופה מגיעים לפסגה בגובה 5,400 מטר. מזג האוויר המעונן קצת העכיר את החוויה, וגם דלילות החמצן מורגשת, אך עדיין אנו נהנים מהנוף שסביבנו המכוסה כולו בשטיח לבן. אנו עוצרים למנוחה ארוכה, מנציחים את הרגע בצילומים ואף בונים רוג'ום אבנים לסימון המקום.

יש משהו מרומם נפש ברגעים הללו בהם האדם ניצב לבדו מול איתני הטבע. דברים נראים פתאום אחרת. הכל מקבל פרופורציות קצת שונות ופשוט בא לך לשבת שם עוד שעות ולבהות סביבך.

הנוף שמתגלה בהמשך לא מפסיק להפתיע. מולנו נפרש עמק רחב, ירוק כולו, ופסגות הרים לבנות סוגרות עליו מסביב. אנו מתקדמים עוד כארבע שעות ברכיבה, מאגפים את רכס האזנגטה מכיוון צפון ונהנים מהנוף עד לחניית הצהריים. ארבע שעות הליכה ואנו מגיעים לכפר הקטן Pachanca. כפר אינדיאני שהאטרקציה בו היא מעיינות חמים. אמנם מדובר בסך-הכל במעיין טבעי שנובע במקום ונותב לבריכת אבן קטנה. אך הכניסה לבריכת מים חמים כשהטמפרטורה בחוץ קרובה לאפס מעלות מהווה חוויה ייחודית וסוריאליסטית עבור כולנו.

סוף המסע

במהלך הלילה לא הפסיק לרדת שלג והאוהל כמעט התמוטט עלינו. התעוררנו מול מרבד לבן. כל הכפר כוסה בשכבת שלג, שלא הפסיק לרדת עד שעות הבוקר המאוחרות. בדרכנו אנו חולפים על פני מספר כפרים קטנטנים נוספים, המחזירים אותנו אט אט אל הציויליזציה. חמש שעות הליכה נוספות מביאות אותנו חזרה ל-Tinqui.

טיפים

לטרק האזנגטה ניתן לצאת דרך מספר סוכנויות טיולים הפזורות במרכז קוסקו, אך מומלץ לעשות זאת דרך אחת הסוכנויות הישראליות: "חביטוש" או "הבית של פיסטוק", אשר מוציאות בד"כ קבוצות של ישראלים במחירים מוזלים ונחשבות לאמינות יותר.

סוכנות "חביטוש" ממוקמת במעלה "סימטת המציקים", ברחוב procuradores 350.

"הבית של פיסטוק" ממוקם ברחוב סאפי 644.

עלות הטרק אמורה לנוע בין ארבעים לשישים דולר לאדם (תלוי במספר האנשים).

לטרק עצמו כדאי להצטייד (בנוסף לציוד הקמפינג הרגיל) בציוד חם מלא ובחליפות סערה.

הסיפור מוקדש לחברתנו רלי ביטון ז"ל שעברה איתנו את מסע האזנגטה ונהרגה חודש לאחר מכן בתאונת נהר בבוליביה.