קבוצת הגברים שהעפילה במעלה הגבעה נשאה חפץ כבד למראה. במבט ראשון, מחזה שגרתי לחלוטין בחבל יוּנָאן שבדרום־מערב סין. אבל החפץ היה ארון מתים שחור שנישא בעזרת מסגרת של מוטות עץ מסיביים. החבורה עצרה לרגע בצד הדרך, וכך גם אנחנו. בדרך כלל מסתכמים מפגשי מקומיים ותיירים בכמה קליקים של מצלמה, אבל הפעם נוצר קשר עין ביני ובין אחד הגברים; הוא יצק נוזל שקוף לפנכת מתכת מחלידה והגיש לי אותה בהחלטיות. ברגע הראשון נרתעתי מהמחווה, אבל היה ברור כי איני יכול לפגוע ברגשותיו. ריח אלכוהול נדף מהצלוחית, ואני משכתי ממנה שלוּק קטנטן למען הסדר הטוב וקידום יחסי ישראל־סין.
הסיני לא הסתפק במחווה צנועה זו, התיז בטקסיות את שרידי המשקה והגיש לי עוד צלוחית מהמשקה, יין אורז מקומי חריף ועוצר נשימה. המבט האָבֵל בעיניו היה ברור לחלוטין, ולא הייתי מסוגל להתנגד לתחינה האילמת שהדגים בתנועות ידיים: "שתה עוד קצת", אמרו עיניו, "חלוק איתי את צערי". הגשתי את הקערה לשפתי ואז גיליתי שהסיני מצמיד את פניו אל פני ושותה איתי מהפנכה. החלפנו עוד מבט אחרון ונפרדנו איש איש לדרכו. חבל יונאן שבו עשינו את מסענו הוא אחד המגוונים ביותר בסין: יש בו יותר מעשרים קבוצות צבעוניות של מיעוטים, יערות גשם ומדבריות, הכול מעוטר בפסגות המתנשאות לגבהים של שבעה קילומטרים ויותר. אף על פי שיונאן (Yun nan, "טובל בעננים") הוא מחוז קטן במונחים סיניים, אפשר למצוא בו מחצית מסוגי החי והצומח שבמדינה עצומה זו. המסע המרגש העפיל במדרונות ההרים הכחולים, זגזג בין הנהרות יָאנגצֶה (Yangtze, נקרא גם צ'אנג דזיאנג), מֶקונג (Mekong) וסָאלווין (Salween).
ריקוד הבשלניות שולחנות המסעדה היו נמוכים ומכוסים במפות פלסטיק זולות, ולידם ניצבו ספסלי עץ נטולי משענת. המטבח, כוך חשוך וצפוף ובו שני שולחנות עבודה וסוללת מבערי גז, נמצא בחדר הסמוך. על הקיר היו תלויים סירי אלומיניום ותרוודים, קנקנים, צלוחיות ורשתות במבוק לאידוי ולהגשה. נהניתי לראות את הטבחית הצעירה נכנסת לפעולה. בשריקה חדה הזניקה כוח סיוע מהמסעדה השכנה, והשתיים התלבשו על המוצרים הטריים. אחת קצצה בשר בעזרת קופיץ חלוד אך מושחז היטב, השנייה תלשה פיסות גדולות מפטריות שלא הצלחתי לזהות.
על משטח העבודה היו פזורות לא פחות מ־29 צלוחיות ובהן תבלינים, פלפלונים, שיני שום, ג'ינג'ר, בצלצולים קצוצים ומגוון משחות ונוזלים בלתי מזוהים. עמדתי מהופנט נוכח הריקוד המתוזמן היטב של שתי הבשלניות: חמש דקות לאחר שנקבע התפריט היו כל החומרים קצוצים ומוכנים לבישול. לא יותר מארבע דקות חלפו עד שנפלטה מהמטבח המנה הראשונה. מאחורי הטקסים המסע שהחל בין עצי בננה ויערות במבוק עמד להסתיים 4,000 מטרים מעל פני הים, בין פסגות נישאות לקרחוני עד. ככל שהמשכנו בדרכנו צנחו הטמפרטורות והידלדל האוויר, חולצות טריקו וסנדלים הוחלפו בצעיפים ובכובעי גרב. באחד הלילות מצאנו את עצמנו ישנים באוהלי סיירים, בטמפרטורה של שמונה מעלות צלזיוס מתחת לאפס; האוהלים היו מכוסים כפור, מצלמות דיגיטליות חדלו לתפקד, והמנועים ייבבו בנפיחות עשן.
הרוחות הובילו אותנו למפגש רב־עוצמה במנזר דונג ג'ולין (Dong Julin) הבודהיסטי, שבו חיים מאות נזירים שמגיעים למנזר בגיל רך ומבלים בו את רוב חייהם. אנשי החברה הגיאוגרפית השיגו אישור לבלות את הלילה במתחם המנזר, מה שאפשר לנו להציץ בשגרת החיים הסגפנית – חדרוני שינה צפופים וחשוכים, תפילות ממושכות ומדיטציות קשוחות, משמעת חריפה. ראינו את פרחי הנזירים מצטופפים סביב מוריהם הרוחניים, מתרגלים תפילות ודיונים המשלבים דיאלוגים נחרצים בריקוד מעודן ובמחיאות כף המדגישות את סופה של כל פסקה.
אחדים מהנזירים כרעו ארצה ליד ציור גיר של מעגל יין־ינג, בעוד האחרים פיזזו סביבם. אבל בסופו של דבר התברר כי מאחורי הטקסים והסמלים חיים ונושמים בני תמותה רגילים – מתחת לגלימת הארגמן נועלים פרחי הנזירים נייקי, מחייגים בסלולרי ומתעניינים במצלמות דיגיטליות. לקריאה נוספת:
|
יונאן: תמונות ממסע בדרום-מערב סין
חבל יונאן הוא אחד המגוונים ביותר בסין: חיות בו קבוצות רבות של מיעוטים, יש בו יערות גשם, מדבריות וטראסות אורז שנפרשות לאורך מאות קילומטרים, והכול מעוטר בפסגות המתנשאות לגבהים של שבעה קילומטרים ויותר |
סין של פעם: הכפר שאשי במחוז יונאן
Array
(
[continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 374
[name] => אסיה
[slug] => asia
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 374
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 3454
[filter] => raw
[term_order] => 0
)[country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 432
[name] => סין
[slug] => china
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 432
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 374
[count] => 289
[filter] => raw
[term_order] => 0
))