בסמטה צרה לא הרחק משערי אוניברסיטת הרווארד שבקיימברידג', מסצ'וסטס, יושב בחור צעיר בכובע מצחייה מיושן ומכוון את כינורו לקראת ערב "מיקרופון פתוח". מאחורי גבו של הבחור פתוחים שעריו של מועדון ששמו Passim. אין מדובר בסתם חדר עם במה קטנה. בשנות החמישים ובראשית שנות השישים של המאה הקודמת נקרא המקום "מועדון 47", ובו התחילו את הקריירות שלהם אגדות מוזיקליות כג'ון באאז ופיט סיגר. ממש כאן, בסמטה הזאת, החלה תחיית מוזיקת הפולק. כעבור פחות מעשור, בשנת 1965, החל אותו הגל לדעוך. בוב דילן, בכיר אמני הפולק של זמנו, שאף הוא פקד את מועדון 47 בגדולתו, שלף גיטרה חשמלית על בימת פסטיבל הפולק של ניופורט, לא הרחק מבוסטון, הצדיע לרוקנ'רול וסתם את הגולל על הצליל האקוסטי של הימים ההם. בינתיים חלפו כארבעים שנה, ושוב הגיע הזמן לתחיית הסגנון. לבחור עם הכינור יש הזדמנות להשתתף בגל הבא. כל שעליו לעשות הוא להניח פתק עם שמו בתוך כובע ולהמתין עד שישלוף אותו המנחה. הערב נפתח בבלדות שמנגנים נגנים איומים ונוראים. כל אחד מהם מקפיד להעיר לפני שהוא מתחיל לפרוט על הגיטרה ש"זאת הפעם הראשונה שאני עושה את זה". ככה זה באמת נשמע. קצת אחרי חצות עולה לבמה הכנר, "זאת הפעם הראשונה שאני עושה את זה", הוא אומר ומצמיד את קשתו למיתרים. מתברר שכשישב בכניסה למועדון לא כיוון את כינורו. צלילי החריקה הדיסוננטיים שהפיק היו פשוט המוזיקה שלו.
לפתע הוא חדל מלנגן ותולה את עיניו בתקרה. "אני מצטער", הוא אומר ליושבים בקהל, רובם ככולם הנגנים המתחילים שהופיעו לפניו, "יורד לי דם מהאף". כך, כשהכינור אחוז בידו וראשו מוטה לאחור הוא חוצה את החדר ונעלם בשירותים. המנחה ההמום מדווח לכולם שזה היה הקטע, ולמרות מה שאפשר להסיק מן הסיטואציה העגומה, הפולק לא מת, לא מת בכלל. מי שמרחיק ממלכודת התיירים של מועדון Passim במורד שדרות מסצ'וסטס עלול להילכד באורותיו של מועדון קטן ובלתי מטופח, Cantab Lounge. כאן מתכנסים בימי שני אוהבי סגנון הבלוגראס של העיר, בימי שישי אוהבי הג'אז, ובימי חמישי נגני הבלוז. בכל לילה מתרחש כאן ג'אם מסוג אחר, אך על כל הלילות עולים לילות שלישי, לילות הפולק. מי שעמד ליד הבר ב־Cantab Lounge, מתחת לאהילי הפח הירוק של המנורות, והאזין לצעירים ולמבוגרים שהפיקו דברי שירה ונגינות מלאכיות מתחת למנורות הפלואורוסנט, מי שמחה מהר דמעה לפני שתבחין בה המלצרית הישישה של המקום – יודע שמשתלם לנדוד בעקבות הפולק. אם הקילומטר שבין Passim ל־Cantab Lounge מפיק אוצרות שכאלה, מה אפשר למצוא במסע על פני האומה כולה? הגיע הזמן לארוז את הגיטרה בתרמיל ולצאת לדרכים. מוזיקה שמאלנית להשלמת המסע, כפי שיתואר כאן, נדרש יותר מביקור אחד בארצות הברית, אבל זה כאין וכאפס לעומת הזמן שנדרש לי להבין בכלל מהו פולק. משמעות המילה באנגלית היא "אנשים" או "עם", ובאמת, במובנה הרחב של המילה, מוזיקת פולק היא פשוט מוזיקת עם מכל סוג שהוא. בהגדרתו הצרה הפולק הוא סגנון אמריקאי המנוגן לרוב בכלים אקוסטיים ומביע קשר לשורשים ישנים. כמה מאמני הפולק מנגנים נגינות עממיות של ממש, והם מכונים "מסורתיים". ג'ון באאז היתה בצעירותה אמנית מסורתית מובהקת. אחרים מנגנים יצירות משלהם, המושפעות מן הצלילים הנושנים. הם ידועים בתור "הזמרים הכותבים". ג'וני מיטשל היא דוגמה טובה לזמרת כותבת, ויש רבים המשלבים מזה ומזה, והמובהק שבהם הוא דילן עצמו. שורשיה של מוזיקת הפולק האמריקאית מגוונים. היא מושפעת מבלדות עממיות אירופיות שהובאו מאירופה על ידי מהגרים ומצלילי המוזיקה השחורה הישנה של הדרום. הפולק נבדל מהקאנטרי במרכיבים האינסטרומנטליים שלו, בפשטותו ובתכנים הפוליטיים המובעים באמצעותו: הקאנטרי מזוהה עם הימין, והפולק עם השמאל. אמני פולק אגדיים כמו ג'ו היל, שהיו גם פעילים למען זכויות אדם וזכויות פועלים, תרמו לדימוי השמאלני של הסגנון. היל הורשע ברצח והוצא להורג ב־1915. כיום מקובל להאמין שלאמיתו של דבר נרדף על ידי השלטונות בשל היותו קומוניסט. בשנות הארבעים והחמישים שוטטו ברחבי האומה פולקלוריסטים, בהם אלן לומקס הידוע, ואספו יצירות של אמנים עלומי שם. הוצאתן לאור של ההקלטות ההן על גבי אלבומים, בין היתר על ידי ארגון סמית'סוניאן, אִפשרה לצעירי התקופה העירוניים להיחשף להשפעת צליליהם של מקומות נידחים ולעצב את הפולק העדכני. אמנים ותיקים כמו וודי גאת'רי מאוקלהומה ולדבֶּלי מלואיזיאנה שעסקו באיסוף, בכתיבה ובהפצה של בלדות, היו לאגדות. אמריקה כולה המתה צלילי כוונון כינורות וגיטרות.
מובן שדילן לא הרג את הפולק לגמרי, ובוודאי לא ברמה הבינלאומית. בשנות השבעים זכתה הבלדה העממית האירית לתחייה, ואמנים כישרוניים כמו ג'וני מיטשל הקנדית היו לכוכבים בינלאומיים. בשנות השמונים והתשעים נעשו ניסויים רבים בעירוב פולק ורוק, פולק ומוזיקה קלאסית, פולק וכליזמר. בראשית שנות האלפיים הפך פסקול הסרט "אחי איפה אתה", שכולו פולק עתיק, ללהיט. בו בזמן היה אפשר לשמוע גיטרה אקוסטית בגב שירים של להקת ההיפ הופ TLC. מי יהיה דילן החדש?אבל גיבור פולק אמיתי, מישהו שיזכה להיקרא "דילן החדש", לא צץ מאז שנות השישים ועד היום. שמועות על כך שבחור כזה צץ לאחרונה באומהה (Omaha), נברסקה, מחייבות אותי לבחור במישורים הגדולים כתחנה הבאה במסעי. קונר אוברסט, סולן הלהקה המקומית Bright Eyes, מכונה "עיניים בוהקות" בעצמו. הוא הפיק את תקליטיה של הלהקה במרתף ביתו שבאומהה עד שכתבה נלהבת במגזין "ניו יורקר" הפכה אותו לכוכב. עיניים בוהקות אמנם לא נמצא בעירו לרגל הופעות, אבל אפשר להאזין לו גם ממרחק בחברת סטיב, אספן של תקליטי פולק־רוק ומעריץ אמיתי של הקול החדש. "עיניים בוהקות הוא דילן החדש", קובע סטיב ומוזג לי כוס וויסקי. אני ממליץ לו שלא להיתפס להצהרות לא זהירות, אבל עם הייחוד שבקולו הרועד והרגיש של עיניים בוהקות קשה להתווכח. בין צמרות העצים שבחוץ משתולל חורף מטורף. בפנים שר הסטריאו שיר פוליטי עם דורבנות: "כשהנשיא מדבר עם אלוהים, בהמשך הלילה, אחרי עוד כמה כוסות של וויסקי מקנטאקי, סטיב שוכח את אזהרותי ונסחף עוד יותר. "אני חושב שאולי הוא יציל את המוזיקה", הוא לוחש לי בעיניים שכולן רצינות תהומית ומבושמת. אולי הגיע הזמן להמשיך אל תחנת פולק אחרת. לאן? לכל מקום. אמריקה הומה פולק. בְּאשוויל (Asheville), קרוליינה הצפונית, מחליפים אנשים צלילים ברחובות, בין המוני מועדונים שבזכותם נודעת העיר כבירת המוזיקה האקוסטית של הרי האפלצ'ים. בטלירייד (Telluride), קולורדו, בלב הרי הרוקי האדירים, נערך מדי קיץ פסטיבל פולק שמתחרה בהצלחה בזה של ניופורט. בבית ברובע פרימונט בסיאטל מתכנסים לילה לילה מוזיקאים מקומיים. הם פורטים, שרים, מעשנים גראס ומחליפים סיפורים עד השעות הקטנות. בפני תיאטראות קטנים בלב הערים משתרכים תורים ארוכים: רק הערב, פאטי גריפין! רק הערב, ג'ק ג'ונסון! אמנם ברחוב מקדוגל (McDougle) בניו יורק, שהיה מוקדה של תחיית הפולק הקודמת, אין למצוא עוד מועדונים מהסוג הנושן. אבל בשכונת מורניניגסייד הייטס (Morningside Heights) שבצפון העיר מציג בית הקפה Postcrypt הופעות פולק כמעט מדי לילה ולילה, וקהל של סטודנטים ומרצים מאוניברסיטת קולומביה הסמוכה צובא על שולחנותיו הישנים. זהו אחד מעשרות המועדונים הניו יורקיים שמעניקים במה לסגנון, ואמנים מרחבי החוף המזרחי מתיישבים בעיר כדי להתחיל קריירות על בימותיהם הקטנות.
את פריחת הפולק המחודשת אי אפשר להכחיש. עכשיו הגיע הזמן לצאת אל המסע האמיתי, זה המוביל אל שורשיהם של השירים. בסולט לייק סיטי (Salt Lake City) שביוטה שוכנת חנות קטנה לכלי נגינה ששמה מוזיקה אקוסטית. נלחש לי פעם שבעליה אחראי לשיר הפולק המבודח והנודע "אני סבא של עצמי", שזכה לכמה ביצועים. הגיע הזמן לבדוק אם זה נכון. ההליכה בעקבות מקורותיו של שיר דומה להליכה בעקבות מקורותיו של נהר: לעתים מוצאים את המעיין, לעתים הזרם אובד בסבך לא עביר ואין בררה אלא לוותר. בכל מקרה, המחקר מענג ומותח. הארדין דיוויס מקבל את פני בחיוך חם בין מגדלים של כלי מיתר משונים: יוקאלילים כחולים וירוקים, בנג'ואים בעלי גב פתוח וגיטרות־בס אקוסטיות יפהפיות. הוא מתנצל: "זה מיתוס מקובל, אבל לא אני כתבתי את 'אני סבא של עצמי'. למדתי את זה מחבר לפני שלושים שנה. ואני מאמין שהוא שמע את זה בתוכנית רדיו שנקראה "Grand Old Opry", שהיו באים אליה כל מיני מוזיקאים ומראים מה הם יודעים. אני מבקש ממך לעשות כל שביכולתך כדי להפריך את השמועה הזאת". נתקלנו בסבך, לעזאזל. הבלוף של ג'ולי הולנד אבל דיוויס אינו מאכזב. הוא מאושר לדבר על הפולק היום, אתמול ובכלל. הוא מספר על ההתנתקות שחלה בשנות השישים בין "המסורתיים" ובין "הזמרים הכותבים". כיום הוא רואה את השבר הזה מתאחה. לדבריו, המשתתפים בסצנה המקומית יודעים לשלב את הזרמים, והם הולכים ונעשים צעירים מיום ליום. "באים לכאן תלמידי תיכון, מעולם לא התעסקנו עם תלמידי תיכון!" לשיר את "אני סבא של עצמי" הוא מעדיף שלא, אבל לא אכפת לו להסיר מן הקיר כלי נגינה מקומי: את דולסימר ההרים, הדומה לכינור מאורך, ולהפיק מנגינה קלילה שצלילה מעט מתכתי. אני נזכר בשיר שנדמה לי שנבע, כמו הכלי, מהאזור הזה ממש: "כל כך הרבה זמן "זה בכלל לא מפה", אומר דיוויס. "זה של סטיבן פוסטר". אזכור שמו של הזמר־הכותב הראשון, איש המאה ה־19, גורם לשנינו לקטוע את השיחה בדקת דומייה של הדרת כבוד. פוסטר חיבר גם את "הו, סוזנה", אולי השיר המזוהה ביותר עם דרום ארצות הברית, זאת אף שמעולם לא ביקר בדרום – הוא כמעט שלא עזב את פנסילבניה, מדינת הולדתו. הדרום, מקורו של חלק כה גדול של ההשראה המוזיקלית בארצות הברית, בא בעצמו אל חלקיה האחרים ומפיץ בהם את רוחו.בסן פרנסיסקו מובטחת לי פגישה עם ג'ולי הולנד, צעירה טקסנית שדם קריאולי זורם בעורקיה. הולנד נדדה אל המערב והקליטה במרתף של בית קליפורני רצף של שירים אקוסטיים אפלים. כל סגנון דרומי אפשרי מבצבץ מהם ברכות קודרת לא רגילה: הבלוגראס, הקאנטרי, הבלוז, הג'אז והבלדות השורשיות של השחורים והלבנים. מו"ל מקומי הוציא את החומר לאור והעניק לגל החדש של הפולק כוכבת נמוכת קומה וממושקפת (ראו בסרטון הווידאו): ג'ולי הולנד, נציגת הגל החדש של הפולק אני מגיע אל העיר חמוש בגיטרה ובמצלמה, אבל הולנד מבריזה. היא נסעה להופעה בניו יורק, נלכדה שם בסופת שלגים והחליטה לזרום עם זה ולהישאר בעיר עוד ימים מספר. אחרי הכל, חג האהבה חל השבוע, ואולי יש לה שם איזה סיפור קטן. "עדיין יורד שלג זלעפות!" היא מספרת לי בטלפון במבטאה הטקסני ובקולה החלק והמיוחד. אי אפשר להתחמק מהפולקיות של הסיטואציה: הזמרת־נודדת היא טרובדורית שקשה לעגון אותה אל תוכניותיהם של אחרים. החיים משחקים בה, והיא משחקת בהם. מלבד זה, היא חיה בעבר וכלל אינה חושבת על כך שדי בהצצה באינטרנט – והבלוף שלה מתגלה: בניו יורק חמים ומעונן חלקית. איך שר בוב דילן: "אני לא אומר שנהגת בי רע, הפולק יוצא מהארון
אותי אל כיכר ג'ירָרדלי (Ghirardelli), מפרצון עטור טיילת שאין ספק שלידו נכתב השיר "סן פרנסיסקו על המים." שיר ישראלי כזה לא היה מתאפשר בלי השפעתם של אמני פולק כג'יימס טיילור. אני חושב על אמנים ישראלים אחרים שהושפעו מן הסגנון: אהוד בנאי, מאיר אריאל, חווה אלברשטיין, דיוויד ברוזה והדודאים, ונפעם. גרין בנפילד, אמן מקומי שבאמתחתו ארבעה אלבומים ומסעות הופעות לרוב, מתנדב לייצג בפני את הפולק המתקדם של החוף המערבי. "הפולק מזוהה היום עם סוג של אסתטיקה אקוסטית", הוא אומר, "אבל בשבילי זה יותר עניין של תהליך". שיריו של בנפילד נשמעים לעתים כמו הביטלס, לעתים הם בלוז לשמו, לעתים הם פשוט משהו חדש לגמרי. אנחנו יושבים יחדיו בבר ברובע קסטרו של העיר, מלבדנו יושבים במקום רק גברים. בנפילד, כמו רוב תושבי השכונה, הוא הומוסקסואל. יש בתרבות הפולק כמה אגדות לסביות כמו ה־Indigo girls, יש אמנים שמתעסקים בשיריהם בפוליטיקה מגדרית, בהם אנני דיפרנקו, אבל זמר פולק גברי מחוץ לארון הוא תופעה נדירה. נראה שבאמת נושבות רוחות חדשות בתחום.
בנפילד מסכים להצטרף אלי לתחנה האחרונה במסע: ערב המיקרופון הפתוח של אכסניית "Green Tortoise" שבשכונת נורת' ביץ'. שנינו נדהמים כבר בכניסה למקום – לארכיטקטורה כזאת לא פיללנו. בבניין שהאכסניה ממוקמת בו יש אולם נשפים שתקרתו מעוטרת בפיתוחי עץ מורכבים, וחלונות במסגרות אר־נובו פעורים בגבו. גם הנוכחות מפתיעה אותנו. הערב הוא ערב חג האהבה, כולם אמורים להיות עכשיו בפגישות רומנטיות, אבל הם כאן. עשרות מוזיקאים פורטים על הגיטרות, איש־איש בתורו, מדקלמים פרקי שירה מחורזת בלשון קלה והולמים בקלידי הפסנתר הישן שבפינה. בירה כהה מוענקת בחינם לכל. קשה להאמין שדברים כאלה באמת קורים. ההופעה של בנפילד היא אקורד סיום הרמוני למסע, היפוכה המוחלט של הופעת הכנר המדמם שפתחה אותו. הבעיה היחידה היא: איך אעלה לבמה ואשלוף את הגיטרה אחרי כישרון כזה? אין בררה, העיסוק בפולק גורר איתו אחריות. גם לי יש אוצר תרבותי שעלי לחלוק. אולי מישהו כאן הערב יתאהב במנגינה של "שיר אהובת הספן", ישחזר אותה על במה אחרת וכך נעשיר ביחד את תרבותה של אמריקה הגדולה. לקריאה נוספת:
| |||||||||||||||
מסע מחוף לחוף בארצות הברית בעקבות המוזיקה האמריקאית העממית. בוב דילן הבא אמנם לא התגלה, אבל אין ספק שמוזיקת הפולק רחוקה מלגווע, והיא מתנגנת בכל מקום - בניו יורק ובאומהה, בסולט לייק סיטי ובסן פרנסיסקו פורסם 10.10.11 |
לאן נעלמו הכוכבים?
Array
(
[country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 651
[name] => ארצות הברית
[slug] => %d7%90%d7%a8%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 651
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 650
[count] => 768
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 650
[name] => צפון אמריקה
[slug] => north-america
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 650
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 865
[filter] => raw
[term_order] => 0
) )