ג'ורג' סמעאן וסאלם דרוויש: מוזיקה שנובעת כמו מעיין

מדי פעם אני חוזר בזכרוני ובמחשבתי אל הלילה ההוא, שבו פגשתי לראשונה את ג'ורג' ואת סאלם. זה היה בסוף החורף של 1987, בראש־פינה, אצל הזמרת דרורה חבקין ז"ל, שהזמינה אותי ואת נועם הלוי אליה, לביתה, להכיר ולשמוע את שני המוסיקאים שאיתם עבדה אז, תושבי הכפר ראמי שבגליל העליון, ג'ורג' סמעאן וסאלם דרוויש.
דרורה גרה אז בשכונה הישנה, למעלה למעלה, בבית עתיק עם תקרות גבוהות וקמורות. נועם ואני הגענו לשם לקראת חצות, ואת מה שקרה לנו שם לא אשכח לעולם: את המוסיקה שנבעה כמו מעיין, חרישית וצלולה, טבעית וזורמת, את החום האנושי והקסם הרב שג'ורג' וסאלם הביאו איתם, יחד עם הזיתים שגידלו, קטפו וכבשו, יחד עם הפיתות, הלבּנה, שמן הזית, העשבים הריחניים, ההומור, אהבת החיים והשמחה הפשוטה, המדבקת. ניגנו המון באותו לילה, סֶשן ראשוני ומרגש כל כך, וכולנו הרגשנו זרימה מופלאה, כאילו שנים רבות ניגנו יחד, וזה נמשך ונמשך עד עלות השחר, וכשיצאתי משם בבוקר, ונסעתי בחזרה לתל־אביב, הרגשתי כמו אחד שהתמזל מזלו לגלות אוצר נדיר ויקר.
עוד באותה שנה, 1987, חודש אחד בלבד אחרי הפגישה הראשונה שלנו, הם פתחו את הופעת הבכורה של להקת "הפליטים" בבית דני שבשכונת התקוה, ובסוף הערב הצטרפו עם דרורה ל"פליטים" לביצוע ארוך ומרגש לשיר "עבודה שחורה". שנה אחר כך נסענו יחד לסיבוב הופעות בארצות־הברית. מאז ועד היום היו לנו עשרות הופעות משותפות, ובימים אלה אנחנו מגשימים סוף־סוף חלום ישן ועובדים, יחד עם עובד אפרת, על אלבום ראשון של ג'ורג' וסאלם, אלבום שיהיה מורכב כולו מהרפרטואר העשיר שלהם, כשג'ורג' סמעאן מנגן בעוּד ובסאז (כלי מיתר מהמזרח הקרוב) ושר, סאלם דרוויש מנגן בדרבוקה ושר, וג'ורג' וסאלם יחד הם צמד־חמד אמיתי, שלובים האחד בעומק נשמתו של חברו, ממיסים כל אוזן ופותחים כל לב.
הם נולדו באותה שנה, 1952, בהפרש של 12 יום. הם קרובי משפחה, אמא של ג'ורג' ואמא של סאלם הן בנות דוד. והם מנגנים יחד כבר ארבעים שנה, מאז שהיו בני שבע. השניים חברים כיום בהרכב ערבי־יהודי שנקרא "רוח גלילית" ומשתפים פעולה גם עם הרכבים מקומיים כמו "שבע" ו"עשב בר".

ג'ורג' סמעאן גר בכפר ראמי שבגליל העליון. עד לא מזמן עבד כמורה למוסיקה בבית הספר האזורי. לפני כשנה, פתח מלון אורחים בכפר הציורי ג'יש  (גוש חלב), בבית עתיק ששיפץ ביסודיות ובמסירות, אשר חדריו משקיפים אל הר מירון. שם ישבתי עם שניהם ביום חורף, כשהאוויר צונן והלב חם, ואחרי ארוחת בוקר שכללה בין השאר פטריות שנקטפו יום קודם, מטוגנות בשמן זית, ופיתות עם ריבת שזיפים בניחוח גרניום, שמעתי ורשמתי מפיהם את הדברים האלה:
ג'ורג': "אני מרגיש שהשפה הראשונה בעולם היא מוסיקה. כשאלוהים ברא את הטבע, הוא ברא יחד עם זה את המוסיקה. הקולות של המים. קולות של ציפורים. הרוחות. ההליכה של החיות. זה מקצב. מכאן התפתחה השפה. הצליל והקצב קיימים כבר באותיות.
"אני שומע הרבה פולקלור מכל העולם, ודרך זה אני מרגיש את הרגשות של האנשים. אם אתה רוצה להכיר עם, תשמע את המוסיקה שלו. השטח הגיאוגרפי משפיע על האמן ועל המוסיקה שהוא מנגן, ואני אוהב לחצות גבולות, לעשות מסעות בעולם, דרך הקשבה למוסיקה שמשכה את ליבי מאז שהייתי ילד.
"לא הייתי תלמיד טוב. אני זוכר יום אחד שלא היה חשמל בכפר, והגיעה להקה מתרשיחא לחתונה, שאנחנו, המשפחה שלי, לא היינו בכלל מוזמנים אליה. אסור היה לי ללכת. התחבאתי מאחורי הגדר, בין השיחים, הקשבתי לעוּד ולכינור, וחשבתי שהם נוגעים באלוהים. ככה, עד אחרי חצות הסתתרתי שם, וכשחזרתי הביתה, יא חביבי, קיבלתי מכות, כולם חיפשו אותי, וככה זה התחיל אצלי, השיגעון.
"הייתי בן שבע. התחלתי לנגן עם סאלם, שהיה יחד איתי באותה הכיתה. לקחתי פח של שמן מנועים, שמתי עליו מיתרי דיג, סאלם היה נותן מקצבים על דרבוקה וככה היינו מנגנים יום יום לילדים של הכפר. יום אחד חיפשתי בארון איזה סוודר ומצאתי שם כינור ישן, נטוש, בלי מיתרים, עם קשת שבורה, שתיקנתי אותה עם חתיכת צינור של גז. ומה אני יודע על מיתרים של כינור שצריך שיהיו ממתכת – אז שמתי מיתרי ניילון. הקשת היתה יבשה, ולא ידעתי שצריך למרוח עליה שעווה, אז הייתי מרטיב אותה במים.
"כל יום שלישי, בארבע אחר הצהריים, היינו שומעים תוכנית של דרישות שלום מכאן לארצות ערב, בקול ישראל בערבית. אות התוכנית היה קטע מוסיקלי פשוט ויפה, משהו כמו דבקה, ולמדתי לנגן את זה בכינור. התחלתי לחפש מורה בכפר והגעתי אל אליאס ג'ובראן. נכנסתי אליו הביתה עם הכינור הישן שלי, עם מיתרי ניילון, עם הקשת השבורה, אמרתי לו שאני יודע לנגן קטע אחד מהרדיו ושאני רוצה ללמוד. הוא ביקש ממני לנגן את הקטע. נכנסתי למטבח שלו והרטבתי את הקשת במים, מטפטף לו מסביב. הוא ואשתו היו המומים. ניגנתי לו. הוא לא אמר כלום, הביא את הכינור שלו ואמר לי: 'תנגן עכשיו עוד פעם'. ניגנתי לו, הוא הוציא חוברת, נתן לי עבודת בית ואמר: 'כשתהיה מוכן, בעוד כמה שבועות, תחזור'. חזרתי למחרת. ככה הוא התחיל ללמד אותי, בלי לקחת כסף.
"במשפחה שלי לא ידעו מזה כלום, וכשגילו את זה כעסו מאוד ואסרו עלי להמשיך ללמוד. הלכתי אליו, בוכה. הוא בא אלי הביתה ואמר להם: 'הילד הזה הוא מוסיקאי ולא יעזור שום דבר. לא ייצא לכם ממנו לא עורך דין ולא שום דבר אחר. אם לא תיתנו לו לנגן, אני מוכן לאמץ אותו'. אז הם הסכימו שאמשיך ללמוד אצלו. אחרי כמה זמן הוא שמע אותי שר ואמר שאני צריך לנגן גם על עוּד. עבדתי באותה שנה במסיק זיתים, קשה, מאוד מאוד קשה, וקניתי עוּד פשוט. מאז אני מנגן גם בעוּד וגם בכינור".

סאלם דרוויש גר גם הוא בכפר ראמי. הוא מלמד קצב והקשה בשני בתי ספר יסודיים ובבית ספר לחינוך מיוחד בצפת, בבית ספר מבואות החרמון ובקיבוץ איילת־השחר. כנער, בשנת 1968, למד סאלם בכפר הבפטיסטים, ליד הירקון, ואחר כך, בתחילת שנות השבעים, עלה על אונייה, עבד שש שנים וחצי כקצין מכונות ב"צים" והגיע למקומות רבים בעולם. אחר כך עבד בעבודות מזדמנות, בית חרושת לבלוקים, אלומיניום, מועדון סנוקר, וכל הזמן הדרבוקה איתו והמוסיקה ממלאת את ראשו.
סאלם: "בשנות השבעים עשינו להקת רוק. גם בערבית. רוק מזרחי. דיפ פרפל. לד זפלין. ג'ון לנון. רולינג סטונס. דברים כאלה. שנתיים הפכנו את הכפר ואת כל הסביבה. הופענו הרבה בחתונות ובאירועים. וזה היה מהפכה אמיתית, לעשות מוסיקה כזאת. הייתי אז מלח, אבל המוסיקה הורידה אותי מהים. ג'ורג' בטח זוכר את זה: היתה לנו הופעה מאוד חשובה, חתונה של אחותו של אחד מהלהקה. ואני הייתי צריך לנסוע לאשדוד ולהפליג משם ממש באותו היום. הייתי המתופף של הלהקה, וכולם כמעט בכו שאני מפליג ואיך הם יעשו הופעה בלעדי. נסעתי לאשדוד ושם החלטתי שההופעה יותר חשובה לי. חזרתי לראמי. החברים שלי מהלהקה יצאו מדעתם מרוב שמחה.
"אבל אני לא גדלתי על רוק אלא על מוסיקה אחרת, שהייתי שומע בבית. אבא שלי היה מוסיקאי, מנגן בקאנוּן ובעוּד, ואהב לשמוע דברים מיוחדים, מעניינים. הוא היה מחפש ברדיו, בחמש בבוקר, מישהו שקורא קוראן, עבּד אל־בַּאסֶֶט עבּד א־סָמֶד שמו. הוא היה מיוחד, ורק אותו אבא שלי אהב לשמוע. את הטעם הזה אני רוצה להעביר הלאה, לילדים שלי.
"אני אוהב שהמוסיקה מחברת בין העבר לעתיד. בפעם הראשונה שהגענו אל הבית של דרורה חבקין, היה שם משהו שהזכיר לי את הבית של סבתא שלי. אז השיר הראשון ששרנו לה, לדרורה, היה השיר של פיירוּז, על האשה שמגיעה אל בית של זקנה בכפר בהרים ואומרת לזקנה תודה. תודה שהזכירה לה את סבתהּ המנוחה, שהיתה מספרת לה סיפורים ושרה לה שירים ליד האש. סבתא עכשיו רחוקה, אומרת האשה, ואני מתגעגעת אליה. ואת הסיפורים שסיפרה לי, היא אולי מספרת עכשיו למישהי אחרת רחוק מכאן, על הגבעות של השמש.
"אנחנו, ג'ורג' ואני, הלכנו ללמוד מדרורה מוסיקה מערבית, והיא רצתה ללמוד מאיתנו מזרחית. אבל במקום ללמוד, פשוט ישבנו וניגנו איתה, ויצא לנו משהו חדש. שילוב. אני הייתי מקליט הכל. כל סֶשן שעשינו. יש לי קרוב למאתיים קסטות. הייתי שם טייפ טוב, דוחף קסטה. מקליט הכל. עם השתיקות והדיבורים. היינו מנגנים, ואנשים היו נכנסים ויושבים ומקשיבים לנו. היה כיף גדול".

סאלם: "התקווה שלי היא שאלוהים ייתן לי להמשיך לנגן ולהיות בשמחה. אין לי תוכניות חוץ מלחיות. אומרים, הבן־אדם מתכנן ואלוהים צוחק עליו מלמעלה. אני רוצה לחיות טוב את הימים האלה שיש לי לפני שהם נגמרים. וחשוב לי להעביר את הידע שלי הלאה, לילדים שלי, וגם לילדים שאני מלמד בבתי הספר. אני מדבר איתם הרבה על הקצב. על הרגש. לנגן קודם בלב, מבפנים, לזרום איתו, ואחר כך לנגן בידיים.
"תמיד רציתי שהילדים שלי יילכו בדרך נכונה במוסיקה, וזה הסיפוק הכי גדול שיש לי עכשיו. הבן שלי, דרוויש, יש לו רגש טוב למוסיקה. יש לנו חדר מוסיקה עם טייפ ארבעה ערוצים, כולם מנגנים ומקליטים ודרוויש עושה מיקס. הוא אוהב בדיוק את הדברים שאני אוהב. אנחנו הרי חיים יחד".
ג'ורג': "המוסיקה שאתה מקבל בבית נשארת איתך. אצלי זאת היתה האמא. הייתי הולך אחריה למטבח, בלי שתראה אותי, כששטפה כלים, רק להקשיב לשירה שלה. תפילות ושירי פולקלור".
סאלם: "כן. אתם לקחתם את זה מהכנסייה. הייתם הולכים הרבה לכנסייה, האמא והאחיות שלך".
ג'ורג': "היית צריך לשמוע את זה, סאלם, כשהאמא שלי היתה מהללת בשירה. אני מרגיש שתשעים אחוז ממה שיש לי זה אמא שלי. אבא שלי נפטר כשהייתי בן חמש, והיא גידלה אותי. הסבא שלי היה אילם. בחתונות היו עושים אז מה שנקרא סַף סיחְג'י – 200־300 גברים בשורה אחת, שני משוררים מולם, מתחרים ביניהם בשירה, וכל האנשים מהללים ומעודדים אותם".
סאלם: "הם היו מתחרים מי יכול להלהיב יותר בשירה, והם היו ממציאים הכל מהראש. ישר. זה לא כתוב. היום כבר אין את זה".
ג'ורג': "והיו אלה שאחראים לכוון את מחיאות הכף. היו עושים תנועות יפות, שלפיהן כולם היו מוחאים כפיים בקצב אחיד. סבא שלי, אילם, היה נכנס מול האנשים ומכוון את כולם. אילם. כאילו הרגיש את זה מהאדמה, לא יודע. איזו שמחת חיים היתה לו על הלב".
סאלם: "האח שלו היה משורר. חיינו באווירה של מוסיקה. תמיד. לא היו אז הרבה מכשירי רדיו בכפר, ואבא שלי היה אחד מאלה שהיה להם. הוא אהב לשמוע".
ג'ורג': "אבא שלי מכר פרה ב־500 לירות, ירד באוטובוס לחיפה עם אח שלי, קנו רדיו עם בטרייה, כמו של אוטו. ואז כשחזרו, אני עוד זוכר, כל השכנים אמרו בהתרגשות: 'אליאס נסע לחיפה לקנות רדיו'. הוא בא, שם את הרדיו בבית, כל השכנים מבקשים שיגביר, כולם רוצים לשמוע, אבל רק הוא קובע את התחנה".
ריח העשן, ניחוח היסמין
השירים של ג'ורג' וסאלם, שבחלקם הם מקוריים, בחלקם גליליים עממיים ובחלקם באים מלבנון, מתארים את הנוף הכפרי ואת החוויות היומיומיות של תושבי הכפרים. שירי חתונה ושירי אבל, שירים נצחיים, שקשורים קשר הדוק לאדמה ולטבע. שירים שיש בהם את הזית, התאנה והגפן, את מולד הירח ומילואו, את הנחלים הזורמים, הרבה אהבה ותקווה גדולה.
מבחינה מוסיקלית, אפשר להשוות את השירה והנגינה שלהם שלהם ללדינו או לרמבטיקה, לא כל כך למוסיקה ערבית במובן הרגיל. לא לאום כולת'ום. לא מדובר ביצירות מורכבות וארוכות, אלא בשירים בעלי פשטות נשגבת, קטנים־גדולים, שמתארים את רגעי היומיום והופכים אותם לפיוט: השחר עולה על הכפר, תרנגול מקרקר בקול, האשה היפה מתחילה ללוש ולאפות את הבצק, ריח הלחם הטרי מתערבב בריח העשן ומלווה את האנשים שיוצאים לעוד יום של עבודה בשדה, והמשורר מברך את כולם, שיהיה להם, בעזרת אללה, יום טוב.
וישנו השיר על עבדו ורנדורה (רצועה 6 בדיסק המצורף לגיליון), השיר ששבה את לבי מיד כששמעתי אותו לראשונה בלילה ההוא, אצל דרורה: עבדו אוהב את רנדורה, כן, וגם היא רנדורה, תיפח רוחה, אוהבת את עבדו, זקנות הכפר מתכנסות בדחיפות רבה לדון בעניין, חייבים לעשות משהו, כי הנער עבדו, מרוב שאוהב את רנדורה, הוא משתולל, עוקר עצים, ואין ברירה, צריך לחתן כמה שיותר מהר את עבדו ורנדורה, לפני שהוא יהפוך את כל הכפר לעיי חורבות.
או השיר על האשה שאהובה שואל אותה למה לא באה אתמול, הוא חיכה לה כל הלילה הארוך, והיא אומרת לו: הירח אשם. בגלל שהיה מלא ועשה הרבה אור לא יכולתי לחמוק ולבוא אליך, אהובי. והשיר המרגש "מולדת הילדות", שכתב חבר ילדות של סאלם וג'ורג', יעקוב חיאט. הוא אומר שם, בין השאר: "איך אקרא לך מולדת ילדותי? האם את הדגל, הגבול, הלאום, או אולי את הסוכריה ששכחתי בכיס וכשמצאתי אותה היתה מתוקה שבעתיים? או אולי את ניחוח היסמין שבא על הבוקר מחצר השכנה? או אולי את העפיפון שחוטיו הסתבכו בצמרת העץ, האבק שהשחיר את כפות רגלי אחרי שהלכתי יחף בשדות?".

אחרי הדיבורים אנחנו יוצאים, כמו תמיד, לטיול קצר בטבע. הפעם אין תאנים. חורף, ועצי התאנה בשלכת. פטריות אין הרבה, כי אין מספיק גשם. ג'ורג' מוצא שמיר בר. טעמו עסיסי ומרענן את הפה. ואחר כך מוצא דודאים. עדיין לא בפריחה מלאה. אני מריח את העלים. מוזר. כמו ריח של תרופה אנטיביוטית. "האם לזה התכוון משורר 'שיר השירים' כשאמר 'הדודאים נתנו ריחם'?", אני שואל את ג'ורג', והוא אומר: "לא. הוא התכוון לריח הטוב שבא מהפרחים. תחזור עוד חודש ותראה מה זה".
אנחנו יורדים במדרון אל העמק, למערת יואל הנביא. שני נרות נשמה דולקים שם. ג'ורג' וסאלם מנגנים בשקט העמוק. נפתלי הצלם אומר שמצידו, רק שימשיכו לנגן והוא יצלם לנצח. הערב יורד ומתחיל להיות קר מאוד. אנחנו חוזרים בשקט לבית והכל מסביב צלול ומבורך.
ושוב אני עושה את הדרך בחזרה מגוש חלב לגוש דן, וזוהי אותה גוש חלב, שהיתה לפנים, לפני הגלות, עיר יהודית עתיקה, שהתפרסמה בעיקר בשל יוחנן, שהיה סוחר שמן ומנהיג הקנאים, ולפי יוסף בן מתתיהו, ביצר את העיר מכספו הפרטי, והיא היתה העיר האחרונה בגליל שנפלה בידי הרומאים, אחרי שיוחנן ואנשיו נמלטו לירושלים. באמצע הכפר, ממש על הכביש, אפשר לראות מהמכונית את קברו של רבי מאיר בעל האקדמות, ולא רחוק מהכפר נמצא קברם של התנאים  הגדולים, שמעיה ואבטליון, שהיו גֵרים, ושדבריהם מוזכרים במשנה ב"פרקי אבות": "שמעיה אומר: אהוב את המלאכה, ושנא את הרבנות, ואל   תתוודע לרשות. אבטליון אומר: חכמים היזהרו בדבריכם…".
שמעיה ואבטליון חיו כאן, בהרים האלה, כאן עבדו ולמדו ולימדו תורה. הם היו אותם החכמים שלתורתם הקשיב הלל מבעד לארובה באותו ליל חורף קר, ליל שבת, כשירד שלג רב והוא קפא וכמעט מת, עד שהם הבחינו בו, הורידו אותו מהגג, אמרו "ראוי הלל זה שנחלל עליו את השבת" והדליקו אש גדולה באח כדי להפשיר ולהחיות אותו. אותו הלל הזקן שאמר: "הווי מתלמידיו של אהרון: אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". ועוד אמר: "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך". וזאת התורה כולה על רגל אחת.
ואני לא מוצא שום סתירה בין הקשר שלי, ההיסטורי והרוחני, לאדמה הזאת, שאבות אבותי, שמעיה ואבטליון והלל, הלכו עליה ואמרו עליה דברי חוכמה נצחיים, לבין הקשר שלהם, של ג'ורג' וסאלם, לאדמה הזאת. להיפך. אני מוצא שיש לנו עוד אהבה משותפת, חוץ מהמוסיקה. התגעגענו אל האדמה הזאת כשהיינו בסן־פרנסיסקו ובניו־יורק, ואנחנו שרים לה וכותבים עליה, וכואבים את כאביה, ושמחים בשמחותיה, שלגודל הצער לא מרובות עכשיו.
כאן, בעמק הבכא הזה השטוף באלימות ובשנאה, כשהקולות הדומיננטיים הם של הקיצוניים והקנאים, מחרחרי המדון והריב, אלה שמרוב פטריוטיות צעקנית ומזויפת מבעירים את האדמה שעליה הם יושבים, ושופכים עליה דם, כאן, במקום הזה ובזמן הזה, אני מודה לאלוהים על ג'ורג' וסאלם, ועל הקשר שלנו שהוא יציב ובר קיימא, ושהוא עמוק ועומד במבחן הזמן, וששום דבר כבר לא יכול לנתק או לערער אותו. וזה ממלא אותי בנחמה ובשמחה גדולה.תודת המערכת לאהוד בנאי ולעובד אפרת על תרומתם לדיסק "חלונות אל העולם" (רצועה 6). לפרטים על אירוח אצל ג'ורג' סמעאן