ג'מייקה: יום הולדת שמח, בוב מארלי

בין כל החפצים הסתובבו ברוב עסק חברי "אגודת בוב מארלי", המפעילה את מוזיאון מארלי ומארגנת את האירוע השנתי לזכרו. החברים תלו תמונות ובדים, הציבו סלסלות עם עלי ורדים מיובשים ועיצבו סידורי פרחים בצבעי הרגאיי – אדום־ירוק־צהוב (במקור, צבעי הדגל האתיופי, ובפרשנות הראסטפאריאנית: אדום כדם העבדים שהובאו מאפריקה; ירוק כיערותיה של אפריקה; צהוב כצבע הזהב שהאירופאים שדדו ממנה). וכל הזמן עישנו חברי האגודה כמויות שלא ייאמנו של מריחואנה, מגולגלות לסיגריות בעובי של צינור השקיה.

את האירוע פתח בישוף מהכנסייה האתיופית־אורתודוקסית, שנשא דברים לזכר מארלי, בין מערכת ההגברה למערכת התופים, כשהוא לבוש גלימה לבנה רקומה בזהב ובידו מטה וספר תפילה. מיד אחר כך נפתח קונצרט רגאיי עז־דציבלים, בהשתתפות בניו, בנותיו ואלמנתו של מארלי, שביצעו מבחר מלהיטיו של המנוח. מעל לבמה התנשא בלון הליום גדול ועליו דיוקנו של מארלי, שזרח מעלינו כל הלילה, משקיף ממרומים על האווירה המשתלהבת והולכת למשהו שבין טקס שבטי, משחק כדורגל וקונצרט רוק.

רבים מכנים בטעות כ"ראסטה" את רעמת השיער (Dreadlocks) האופיינית לרבים מזמרי הרגאיי ושוחריהם, ויש אפילו מיני טכניקות שפיתחו לבנים לטיפול בשערם כדי לשוות לו את מראה ה"ראסטה" (הפשוטה שבהן היא לגדל שיער, לא לסרק ולמרוחבמשחות טבעיות לפחות שנה. הביזארית שבהן היא השריית השיער בתערובת של בירה, דבש וחמאה); אבל לא כל מי שאינו מסרק את שער ראשו הוא ראסטה־מן אמיתי.

חוקרי דתות מתייחסים לראסטפאריאניות כאל אחת התנועות הדתיות החדשות שנוצרו בעיקר בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20, כתגובה להתפשטות הקולוניאליזם והמיסיונריות הנוצרית בעולם השלישי. בשפה מדעית, מכנים זאת "קשרי גומלין בין הדת השבטית המקומית לבין התרבות המערבית והדת הנוצרית"; אבל מאחורי המלים הנקיות האלה מסתתרת היסטוריה עקובה מסבל.

האדמה היפה של ג'מייקה רוויה בדם. גן העדן הטרופי של צמחייה ירוקה עשירה, חופים קסומים, שדות של קנה סוכר ומטעי קפה – מאחורי כל היופי הזה מסתתר סבל גדול. עושרה של ג'מייקה בא לה בחטא. ב־1494 הגיע קולומבוס אל האי והפך אותו למושבה ספרדית. ב־1655 כבשו את האי הבריטים, שיצאו משם רק ב־1962.

כבר במהלך המאה ה־17 הובאו לג'מייקה עבדים שנחטפו מאפריקה, כדי לשמש כוח עבודה זול במטעי הסוכר והקפה (ראו גם כתבה בעמ' 68). תוחלת החיים הממוצעת של עבד חטוף היתה כשבע שנים בלבד; נתון לא מפתיע כשמביאים בחשבון עבודה פיסית מפרכת מבוקר עד לילה, וכשמתברר כי הבעלים לא טרחו לספק לעבדיהם תזונה סבירה או טיפול רפואי, משום שהיה זול יותר לקנות עבד חדש מאשר לטפל בחולה. מיליונים מתו כתוצאה מהעבדות, שבוטלה בג'מייקה רק ב־1833, אחרי סדרה של מרידות שדוכאו ביד חזקה.

לקראת סוף המאה ה־19, ויותר מכך בראשית המאה ה־20, התחילו צאצאיהם של העבדים לעסוק בשאלות של זהות: הם היו אמנם נוצרים, אבל זו היתה דתו של המשעבד. ומה פירוש הדבר להיות ג'מייקני? רבים מבני השכבות הנמוכות אינם מגדירים עצמם כלל כג'מייקנים, אלא כאפריקאים חטופים.

"Stolen from Africa brought to America" שר מארלי בשירו המפורסם "Buffalo Soldier", שבו הוא מדבר על הזהות האפריקאית: "אם תדע את ההיסטוריה שלך, תדע מאיפה באת, ואז לא תצטרך לשאול אותי, מי לעזאזל אני חושב שאני".

מחוזות נערותו של בוב
גם היום, כשג'מייקה היא מדינה עצמאית ו־98 אחוזים מאוכלוסייתה הם שחורים ובני תערובת, קיים בה ריבוד חברתי על בסיס של צבע. אמנם כבר התפתח במדינה מעמד בינוני שחור, ויש מרצים באוניברסיטה ומנהלי חברות ובעלי הון שחורים, אבל יש גם מועדונים שלא יקבלו לשורותיהם שחור, ויש עוני גדול ושכונות מצוקה מחרידות שלתושביהן אין סיכוי להיחלץ ממצבם בעתיד הנראה לעין.

רק אחרי נסיונות שכנוע רבים ובתעריף מופקע נמצא נהג מונית שהסכים לשים את נפשו בכפו ולנסוע לטרנץ' טאון, שנחשבת לשכונה הגרועה ביותר בקינגסטון. חלפנו על פני בדונים ופחונים; אנשים, כולם שחורים, ישבו על מדרגות הבתים עם בקבוק בירה מקומית. כשהתחלתי לטעון את המצלמה, הנהג נחרד. "השתגעת?", צעק בכעס, "שלא תעזי לצלם אותם. יכולים לירות בנו". בזאת תם המסע למחוז נערותו של בוב מארלי.

לא קשה להבין למה אנשי טרנץ' טאון אינם מזדהים עם בני המעמד הבינוני הג'מייקני, על אף שאלה וגם אלה שחורים. המעמדות השונים בג'מייקה אפילו אינם מדברים באותה שפה. השפה הרשמית היא אנגלית, אבל לכל שכבה יש ביטויים אופייניים לה, המזהים את הדובר כשייך למעמד. הלבנים, שרבים מהם מתחנכים באנגליה, מדברים אנגלית בריטית מהוקצעת. השחורים האמידים והמשכילים מדברים אנגלית טובה במבטא ג'מייקני. ככל שיורדים בסולם החברתי־כלכלי, הולכת האנגלית ומתערבבת בשפת הפטואה (Patois), שהיא סינתזה בין לשונות אפריקאיות, אנגלית וספרדית. המבטא המקומי כבד, הדיבור מהיר ומקובל להשמיט מלים, תנועות והברות.

ואם זה לא מספיק, מסבכת עוד את המצב שפת הראסטות. לשפה זו יש מערכת שלמה של מלות איי (I words) שהשימוש בה אינו רק כלי לביטוי רעיונות, אלא מבטא שיוך לקהילה הראסטפאריאנית. בשפת הראסטות אין "אנחנו", אלא I-n-I (כלומר, I and I, שזה שם לקבוצת הראסטות כולה), בעוד "אני" זה דווקא Me. הרעיון ב־ I-n-I (גם במשמעות של "אני ואתה" וגם במובן "אנחנו") הוא האחווה. שום אדם אינו נעלה על אחר, כולם שווים.

בבל, מריחואנה ושמשון הגיבור
בוב מארלי היה לדובר של רעיון האחווה השחורה ונתן ביטוי לקולות שקראו לגיבושן של תודעה, גאווה וזהות שחורות ולהתעוררותם של נדכאים באשר הם ("Get up, stand up for your rights"). גם בחייו חלקו למארלי כבוד כאחת מדמויות המפתח של העולם השחור: הצלחתו הגדולה בעולם העניקה משנה תוקף לדבריו; הופעה שלו פתחה את חגיגות העצמאות של זימבבווה; וברחבי ג'מייקה מופיעה גם היום דמותו בצד ציורי גרפיטי של המנהיגים השחורים הנערצים בעולם: מרטין לותר קינג, נלסון מנדלה, מלקולם אקס ומרקוס גארווי.

הפופולריות של מארלי תרמה רבות להפצת רעיונותיה של התנועה הראסטפאריאנית,בדומה למוזיקאים הנודדים באפריקה, המעבירים בשיריהם את ההיסטוריה והאידיאולוגיה של השבט (ראו כתבה בעמ' 68). העברה של תכנים בצורה זו התאימה לתנועה הראסטפאריאנית, שמעצם טיבה אין לה כתבים מקודשים (התנועה התגבשה בעיקר בקרב אוכלוסיה שלא ידעה קרוא וכתוב), לא היררכיה ולא תיאולוגיה מסודרת, אלא פרשנות אפוקליפטית לחזון יוחנן בברית החדשה, מתובלת בסיפורים שעברו מפה לאוזן.

אחד הסמלים המרכזיים של הראסטפאריאניות, הלקוח מהברית החדשה, הוא בבילוניה (Babylon, בבל) – מלכות הרשע. בבילוניה הם בני החושך הנלחמים בבני האור, הראסטות, ונשקם הוא מה שהראסטות רואים כמאפייני התרבות הלבנה: כוחנות, אלימות, חמדנות, סדר חברתי מדכא, סגידה לטכנולוגיה ולמודרניזציה, ריחוק מהטבע וגם הפצת נשק בעולם השלישי.

בשיחה עם גארי, בחור צעיר, מסופר קצר, לבוש בחליפה ובעניבה, הופתעתי לגלות שהוא רואה עצמו כראסטה. אחרי שעות העבודה, אמר לי, הוא פושט את החליפה והעניבה ויוצא אל קהילה של ראסטות כפריים, הדוחים את הטכנולוגיה ומשתדלים לחיות כמו בימים הקדומים באפריקה. הם מקפידים על הופעה הולמת ובמיוחד על מחלפות שיער ארוכות, המסמלות את ההתנגדות לשיטה ולממסד ומשמשות גם מעין מדים של מסדר דתי. הראסטות מסבירים שבשיער הארוך יש עוצמה מיסטית, בדומה לזו של שמשון הגיבור, אשר לא איבד מכוחו כל עוד לא העלה תער על מחלפותיו.

עוד סמל חשוב במלחמת התרבות ראסטה־בבילוניה הוא המריחואנה (גאנג'ה), אותה מכנים הראסטות "לחם קודש צמחי" (Herbal sacrament). לפי אחת המסורות הראסטפאריאניות, שימשה המריחואנה באפריקה כעשב פולחן, שבעזרתו הגיעו הקוסמים והמכשפים להתעלות ולחיבור עם עולמות שמעבר. גם היום, לטענתם, נושא השימוש שלהם במריחואנה אופי של אקט דתי, המחבר אותם ל־JAH (השם המפורש בעברית). לפי הפרשנות המקובלת עליהם, זה היה גם אופיה של עבודת הקודש בבית המקדש בירושלים, וכך הם מפרשים את תיאורי העשן שמתלווים לא פעם להתגלויות האל בפני נביאיו.

את התנגדות הממסד למריחואנה ורדיפת המשתמשים בה הם רואים כמלחמה בשחורים ובתרבותם: את "הסם של השחורים" אוסרים, אך את "הסם של הלבנים" (אלכוהול) מתירים. אלכוהול, הנתפס בתרבות הלבנה כסם לגיטימי, הוא בעיני הראסטות אסור בשימוש, רעל לגוף ולנפש. ייתכן כי שורש התנגדותם לאלכוהול הוא בזיהויו עם הרום, המשקה של סוחרי העבדים, שהתאווה אליו הובילה לשעבודם של מיליוני שחורים במטעי הסוכר. המשקה האלכוהולי מתאים לאדם הלבן, טוענים הראסטות, שכן הוא הופך את המשתמשים בו לאלימים, וכדי לייצר אותו יש צורך בטכנולוגיה ובעבודה קשה. המריחואנה, לעומתו, הופכת את המשתמש בה לרגוע וללא־אלים, והיא גדלה באופן טבעי, ללא מאמץ.

השיבה אל הטבע וההימנעות מאלימות הן ערכים מרכזיים בתרבות הראסטפאריאנית. ראסטות אמיתיים הם צמחונים אדוקים, המקפידים על שימוש במוצרים טבעיים ואכילת ירקות אורגניים, אורז מלא וחלבונים מן הצומח בלבד. הם נמנעים לחלוטין משימוש במלח, מה שהופך את המטבח הראסטפאריאני לבריא, אם כי לא בהכרח טעים.

למרות התיאוריות היפות, הראסטות הם קבוצת מיעוט בג'מייקה (כ־13 אחוזים מהאוכלוסיה). הרום הוא משקה פופולרי ביותר, בקרב שחורים ולבנים גם יחד; השימוש בסמים, קשים כקלים, אסור על פי חוק, ובמלונות רבים תלויים שלטים שבהם מתבקשים התיירים להודיע לאחראי במקום, גם בעילום שם, על כל ניסיון למכור סמים בשטח המלון. ובכל זאת, בג'מייקה קל להשיג מריחואנה יותר מאשר אננס טרי. באחד החופים יש אפילו מסעדה, חוקית לגמרי, המתמחה בהכנת חביתות עם פטריות הזיה.

המקצב החדש שירת את השינויים החברתיים שהתחוללו בג'מייקה בעקבות ביקורו של שליט אתיופיה, הקיסר היילה סלאסי (ראו מסגרת): אמונתם של הראסטפאריאנים כי השיבה לאפריקה תביא גאולה סופית מן העבדות התחזקה, ועימהגברה הביקורת על הפוליטיקאים המושחתים אשר אינם דואגים לקהילות הגדולות של צאצאי עבדים שחייהם בזבל. מוזיקאים רבים, בהנהגת מארלי, הביעו את מחאתם החברתית ואת תקוותם לחופש בטקסטים ששרו במקצב הרגאיי שאך נולד.

כך הפך מארלי, עבור המוני אנשים בג'מייקה וברחבי העולם, לנביא, גיבור תרבות ודמות להזדהות; בעיקר עבור קבוצות מיעוט או שוליים, שחשו ניכור כלפי הממסד בארצם. בניו־זילנד התפתח רגאיי מאורי, שמחבר תכנים של רגאיי ותרבות ראסטות עם תרבות מאורית מסורתית; בארצות־הברית התחבר הרגאיי עם מחאה חברתית שחורה ועם מחאה אינדיאנית בשמורות. גם בישראל, שבה מארלי פופולרי מאוד במיוחד בקרב יוצאי אתיופיה, נוצר רגאיי ייחודי. כך, למשל, להקת "שורשי אפריקה" המקומית משלבת מוטיבים ראסטפאריאניים עם מוטיבים של מוזיקה מזרחית, בשיתוף פעולה עם יובל בנאי. כך גם שילוב מקומי אחר בין רגאיי למוזיקה מזרחית – עיבודו של טוני ריי, ג'מייקני שחי בישראל, ל"לינדה לינדה".

בחברה הג'מייקנית היה למארלי מעמד מיוחד, אשר הגיע לשיא במעורבותו הפוליטית במערכת הבחירות ב־1978, שהיתה אלימה במיוחד. מארלי הביע תמיכה באחד המועמדים, וזמן־מה אחר כך ניסו להתנקש בחייו, אולי מסיבות פוליטיות; מארלי נפצע, אך זה לא מנע ממנו להופיע יומיים לאחר מכן בקונצרט גדול באיצטדיון בקינגסטון, ולהביא את שני המנהיגים היריבים ללחיצת ידיים מול פני האומה. נסיון ההתנקשות מעולם לא פוענח, ועד היום מציגים לראווה את חורי הקליעים בקיר ביתו של מארלי בקינגסטון.

עם השנים קנה לו מארלי מעמד של כמעט קדוש, וייחסו לו אפילו כוחות על־טבעיים. טענו שכבר כילד היתה לו יכולת לחזות את העתיד, ויש הטוענים כי כאשר מת, נשמע רעם גדול בשמים וברק פילח את תמונתו שהיתה תלויה על הקיר.

מארלי זכה להלוויה ממלכתית, שהיתה לשילוב של חגיגה עממית עם אבל לאומי. גופתו הובלה במכונית שחורה במסע הלוויה שחצה את האי מקינגסטון הבירה לניין מיילז, הכפר שבו נולד. אחרי המכונית צעדו כמרים עם קטורת בידיהם, וראסטות ששרו משיריו של מארלי לאורך כל הדרך. מאות אלפי אנשים יצאו לרחובות בכפרים ובערים שבהם עבר מסע ההלוויה.

היום כוללים אירועי יום ההולדת של מארלי מסע של מכוניות, משאיות ואופנועים במחווה לנסיעה הגדולה ההיא. המונים מצטופפים במשאיות פתוחות, המקושטות בתמונותיו של מארלי, בדגלי רגאיי ובתמונות של היילה סלאסי, ועושים את דרכם לצלילי רגאיי בכבישים המשובשים המובילים אל ניין מיילז, כפר הררי נידח למדי, שאלמלא בוב מארלי איש לא היה מטריח עצמו להגיע אליו.

פולחן קדושים וצדיקים
שיא הביקור הוא המאוזוליאום של בוב מארלי. גופתו טמונה מתחת למציבת שיש איטלקי שחור, והיא חנוטה במעין שילוב בלתי אפשרי בין לנין לרעמסס. בכניסה צריך לחלוץ נעליים. בשל קדושת האתר, אסור לצלם. כמקובל בקברי קדושים וצדיקים, מונחים על הקבר וסביבו נרות, פרחים וקטורת, וגם צנצנת דבש, תפוזים ובננות ("רק מוצרים טבעיים", מבהיר המדריך), כלי נגינה קטנים, כלים לעישון מריחואנה ואפילו רשיון נהיגה של מעריץ. אולי זו מחווה למנהג הקדום של אספקת מזון, בידור ותחבורה לנשמה במסעה הארוך לגן עדן.
על הקירות הצחורים מצוירים מלאכים שחורים אוחזים בחרבות, שנדניהן מעוטרים במגיני דוד ובצלבים. החלונות פונים למזרח, כך שבבוקר חודרות דרכם קרני האור הראשונות ויוצרות הילה סביב המקום שבו מונח ראשו של מארלי.

" ise up this morning, smiled at the rising sun", מזמר המדריך ברוב רגש משירו המפורסם שלהמת, "Three Little Birds", ומפרש אותו כנבואה מוקדמת של מארלי על האופן שבו ייקבר. לרגלי מארלי קבור אחיו הצעיר, טוני, שנהרג מכדור של שוטר. גם את זה חזה מארלי, טוען המדריך, ומצטט מן השיר "No Woman, No Cry", שלדבריו מתייחס לאמא מארלי. מארלי טמון אמנם בסוף מערב, אבל ליבו ופניו אל המזרח. הנוצרים נוהגים לקבור את המת כשפניו מערבה. במצרים העתיקה ובאפריקה כולה קברו כשהראש פונה מזרחה, אל השחר העולה, סמל לתחייה. מחפירות ארכיאולוגיות בבתי קברות של עבדים באיים הקריביים עולה כי בשכבות הקדומות יותר פונים ראשיהם של המתים מזרחה. בשכבות מאוחרות יותר הכיוון הפוך, כנראה בהשפעת הנצרות. עוד מנהג קבורה מסורתי מאפריקה הוא קבורת המת עם החפצים שהיו חביבים עליו בחייו. החפצים שנחשפו בחפירות נוגעים ללב בעליבותם: מקטרת חומר פשוטה, כלי בית צנועים. מארלי משחזר גם את המסורת הזו: הוא נקבר עם גיטרה וספר תנ"ך, ענפי מריחואנה והטבעת של היילה סלאסי, שקיבל מנכדו של הקיסר המודח.

סביב הקבר תלויות כל תמונות הקדושים של הפנתיאון הראסטפאריאני: היילה סלאסי, מרקוס גארווי, מרטין לותר קינג, מלקולם אקס. תמונה אחת משכה במיוחד את תשומת ליבי; זוהי תמונת שמן גדולה של מארלי, מצויר כישו וכמשה רבנו בדמות הרועה הטוב: כבשה תועה בזרועותיו ומחלפות ראסטה לכתפיו. הנוף אמור להזכיר את מצרים – פירמידות, נווה מדבר, דקלים – אבל זאת מצרים קריבית; הדקלים, למשל, הם דקלי קוקוס. המדריך עומד למרגלות התמונה ומצטט מתהילים כ"ג בעיניים מצועפות קדושה ומריחואנה: "ה' רועי לא אחסר. בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני… בוב מארלי לא מת. יס מן, הוא ממשיך לחיות – במוזיקה שלו וברוחנו".