"מתוך שלושה דברים שמאפיינים את הולנד – כפכפי עץ, טחנות רוח וצבעונים – אני מבין שניים: הכפכפים מתאימים להליכה בבוץ, ובטחנות הרוח מפיקים אנרגיה. אבל איך הגיעו הנה כל הצבעונים האלה, באמת אין לי מושג", דילן לקח עוד לגימה מהבירה שלו, ואני הסתכלתי על כל הדברים מסביב שנראו לי מאפיינים את הולנד לא פחות: התעלות, בתי הסירה, האופניים, הבירה הבהירה. ודילן. בלונדיני וגבוה, כמו כל יושבי בית הקפה הקטן ברחוב פרינסנחרכט שבאמסטרדם. שתיתי קפה לאטה והרגשתי כמו גוליבר במסעו השני, לארץ הענקים. למרות חיבתי העזה לרוב הדברים שמאפיינים את הולנד, הכי קשה להישאר שווה נפש למראה הפריחה. הדרך בין הארלם (Haarlem) לליסה (Lisse) באביב נראית כמו ציור מודרני שאין לו סוף: פסים־פסים של כתום, אדום, צהוב, לבן. צבעונים, צבעונים ועוד צבעונים. הצבעונים (Tulipa), שהפכו אחד מסמליה המובהקים של הולנד, הגיעו לצפון אירופה דווקא מתורכיה. ב־1551 שלח השגריר האוסטרי בתורכיה מכתב לידיד בווינה ובו תיאר את יפי הפרחים שראה. הוא צירף למעטפה זרעים אחדים של צבעונים. כמה שנים מאוחר יותר הגיע משלוח ראשון של פקעות לבלגיה וסימן את תחילת הרומן של האירופאים עם הצבעונים. להולנד הגיעו הצבעונים בעשור האחרון של המאה ה־16, כאשר הבוטנאי קרוֹלוּס קלוסיוס, שחקר בווינה צמחי מרפא, היה למנהל הגנים הבוטניים של אוניברסיטת ליידן (Leiden). הוא שתל פקעות צבעונים בליידן, והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה. או במקרה הזה – היסטריה. במאה ה־17 נהפך גידול צבעונים לאחד הענפים החקלאיים המרכזיים בהולנד. הדרישה לצבעונים בעלי צבעים ייחודיים עלתה על הביקוש, ומחירן של הפקעות החל להאמיר. עד 1633 היה המסחר בפקעות מוגבל למגדלים ולמומחים בתחום, אבל בשנים שלאחר מכן קרצה לרבים האפשרות להתעשר בקלות בזכות פקעת של צבעוני בעל צבע נדיר. עד מהרה הצטרפו משפחות מהמעמד הבינוני והנמוך להימורים על פקעות צבעונים. כך קרה שפקעת נקנתה, נמכרה, נקנתה ונמכרה שוב מבלי שהוצאה מהקרקע. שגעון הצבעונים הגיע לשיאו: אנשים משכנו את כל רכושם כדי לרכוש (על הנייר) פקעות של צבעונים. כאשר התמוטטה בורסת הפקעות, ב־1637, מצאו את עצמן משפחות רבות חסרות כל. בטבע גדלים צבעונים באזורים הרריים באסיה המרכזית והדרום־מערבית ובאירופה הדרומית, שבהם החורפים קרים ומושלגים. אין כל היגיון לגדל צבעונים דווקא בהולנד, מדינה שטוחה, שכשליש משטחה נמצא מתחת לפני הים ואשר גשמי החורף הרבים מאיימים להציף את שדותיה ולגרום לרקבון הפקעות. אבל דברים פעוטים כמו סוג הקרקע, מזג האוויר או עודפי מים מעולם לא הרתיעו את ההולנדים. מי שמייבש את הים כדי לבנות על השטחים שנחשפו ערים וכפרים (ואפילו שדה תעופה בינלאומי) לא יהסס לשתול מיליארדי פקעות צבעונים בתנאים עוינים.
המכורים לצבע ימצאו, ובשפע, את שחשקה נפשם בגני קוקנהוף (Keukenhof), ליד ליסה. כדי לבקר בגנים, שפירוש שמם בהולנדית "גן המטבח", אמנם לא צריך לחכות עשר שנים, אבל יש לתכנן את הנסיעה בקפידה – הם פתוחים רק חודשיים בשנה, מאמצע מרץ עד אמצע מאי. מה שהחל באמצע המאה ה־15 כגינת תבלינים של הרוזנת יאקובה ואן ביירן הפך ב־1830, תחת עיצובו של אדריכל הגנים זוֹכר, לגן עצום בסגנון אנגלי רומנטי. באמצע המאה העשרים הציעה קבוצה של מגדלי פקעות להפוך את הגנים למקום תצוגה למרכולתם. הניסיון הוכתר בהצלחה, ומאז הוטמנו בקרקע יותר מחמישה מיליון פקעות של מגדלים שונים. התוצאה מרהיבה: ערוגות־ערוגות של צבעונים ופרחי פקעת נוספים כמו נרקיסים (Narcissus) וכרכומים (Crocus), בכל הצבעים והצורות שאפשר לדמיין, שתולות לאורך אגם מקסים, בין עצי היער, במדשאות רחבות ידיים.
|