תפריט עמוד

מזרח טימור: המדינה שבדרך

בסוף מאי 2002 באה לעולם מדינה חדשה, מזרח טימור, אחרי 24 שנות כיבוש אינדונזי ומאות אלפי הרוגים במאבק לעצמאות. יפתח מילוא, ישראלי שנטל חלק בסיוע הבינלאומי למזרח טימור, מתאר את המתרחש מאחורי הקלעים, את רגעי הקושי והיופי ואת ההתרגשות של מדינה שעושה את צעדיה הראשונים בממשל עצמי

עשיתי את דרכי מדרווין (Darwin) שבאוסטרליה במטוס הרקולס אטום וחסר חלונות למזרח טימור (East Timor), צפונית־מערבית לאוסטרליה. כבר כמה חודשים שאני מסייע במאבק לעצמאות מזרח טימור, והנה אני כמעט שם, חלק מהניסיון להקים מדינה חדשה. ב־1999, לאחר שנים של מאבק, זכו בני טימור בהזדמנות לעצב את עתידם – האו"ם נבחר לשמש כממשלה זמנית שתתמוך

לאחר 500 שנה של כיבוש הופכים אנשי מזרח טימור לבני אנוש בעלי כבוד ושליטה בחייהם ועתידם. זהו שחרור ממאות שנים של סבל, שלטון זר, הזנחה ופחד

בהם בדרך לעצמאות. נוכחות האו"ם כוללת כוח צבאי רב לאומי ומִנהל אזרחי, שבו אני אמור ליטול חלק. מרבית יושבי המטוס הם גברים לובשי מדים: פורטוגלים, אוסטרלים, מלזים, סמואנים, חיילים ושוטרים מתריסר מדינות. מה לעזאזל אני עושה בתוך כל המאצ'ואיזם הזה?
המטוס נוחת. לעיני נגלים ים שטוח, הרים ירוקים ואוויר טחוב. אני עולה להסעה למלון עם סו־אין, מלזית סינית מקואלה לומפור (Kuala Lumpur), ודייוויד, מנהל מחוז מאוגנדה. דילי (Dili) הבירה מתעוררת. הרחוב הראשי ריק. יש כמה דוכני בנזין לאורך הכביש הארוך והנטוש. כשאנחנו מתקרבים למרכז נגלים לעינינו בתים שרופים. פיח שחור מכסה שלטי בנקים ומשרדי ממשלה. לפתע מתגלה כיכר רחבה. בצידה המזרחי ארמון לבן ומרשים. זהו מושב האו"ם העתידי, וכאן נעבוד בחודשים הקרובים.
מולו, על שפת המפרץ, שוכן מלוננו הצף, אולימפיה  – דוברה הקשורה ליבשה בגשר מתכתי. הספינה, סוריאליסטית וישנה, מנוהלת על ידי עובדים פיליפינים ומלאה כתובות בנורווגית. עובדי האו"ם משתכ

משאית של האו"ם בעיירה במזרח טימור. במשך 24 שנה ניהלו אנשי מזרח טימור מאבק עקוב מדם לעצמאות, שבמהלכו מתו כמאתיים אלף תושבים. בנובמבר, 1991, לאחר טבח בדילי, שגבה 250 קורבנות, הוחלט על מעורבות בינלאומית, כלומר שליחת כוח או"ם למקום

נים בספינה מכיוון שמרבית מבני המגורים שרופים וחסרי גגות. בערב אנחנו עולים לבר שעל הסיפון העליון ומצטרפים לתימור מטג'יקיסטאן (Tagikistan) ונביל מנָקוּרָה שבדרום לבנון. נביל מגלה בקיאות במקומות הבילוי בנהריה. יש לו הרבה מכרים בארץ. הוא מספר שאני הישראלי היחידי באי.

500 שנות כיבוש
החלק המזרחי של האי טימור, אחד האיים הרבים באוקיינוס השקט, היה מושבה פורטוגלית מהמאה ה־16 ועד 1975. בדצמבר 1975, לאחר שעזבו הפורטוגלים את מזרח האי, פלשה אינדונזיה, שכנתה הענקית של טימור, לאי דרך האוויר והים. יחסי הכוחות לא היו שקולים: באינדונזיה היו כמאתיים מיליון תושבים (רובם מוסלמים) בעוד שאוכלוסיית מזרח טימור מנתה
כ־700 אלף תושבים (רובם נוצרים קתולים). הפלישה האינדונזית הותירה מאחוריה הרוגים רבים, אך רבים הצליחו להימלט להרים, שם ייסדו את תנועת השחרור של מזרח טימור. במשך 24 שנה ניהלו אנשי מזרח טימור מאבק עקוב מדם לעצמאות, שבמהלכו מתו כמאתיים אלף תושבים. רק בנובמבר 1991, לאחר טבח בדילי, שגבה 250 קורבנות, הוחלט על מעורבות בינלאומית במשבר במקום.
ב־22 בספטמבר 1999 פלש כוח האו"ם למזרח טימור ושחרר אותה מהמיליציות שנתמכו על ידי הצבא האינדונזי, למעט מובלעת אוקוסי (cusse-Oe), שנותקה משאר האזורים והיתה תחת מצור אינדונזי.

מספר הבנות הפוקדות את בתי הספר הוא נמוך. הן נישאות בגיל צעיר או שאין להן היכן ללון באיזור בית הספר. לכן בנינו אכסניות לתלמידות מהאזורים הכפריים

ההנהגה המקומית, שהסתתרה בהרי אוקוסי, העבירה מסר לכוחות האו"ם בדילי ובו פירטה את מצוקות האוכלוסייה במובלעת, סכנת הרעב ומעשי הרצח הרבים שיש בכפרים וביקשה התערבות מיידית. בדילי פגשתי את לאפו, נער בן 16, חצוף ואמיץ, שהעביר את המכתב מהמורדים באוקוסי, כשהוא מסכן את חייו, לידי גנרל קוסגרוב מהאו"ם. לאפו חצה את האיזור האינדונזי של טימור, המתפרש על פני כל החלק המערבי של האי, עד שהגיע בדרך לא דרך לחלקו המזרחי.
ב־20 באוקטובר, כחודש לאחר ששחררו את רוב המדינה, נחתו כוחות האו"ם בחופי אוקוסי. החודש הזה הותיר את המובלעת הרוסה: כתשעים אחוזים מהתשתית הבנויה נחרבו. לאפו זכה במלגת לימודים, אך העדיף לבלות את זמנו ברדיפה אחר בחורות, עישון סיגריות וניצול המוניטין הטריים שלו בעיר הגדולה.
האו"ם לא קובע לעובדיו באיזה תפקיד ישרתו: עלי לבחור לאיזו עבודה לנסות להתקבל. אני בוחר בפעילות באוקוסי. אני מקבל חדר במלון נטוש עם חלונות ודלתות שרופים, בלי חשמל, אך עם מים זורמים. כל בוקר אני מתעורר עם הזריחה, מרחק עשר פסיעות מהים. מולי שונית יפהפייה מאוכלסת באלמוגים ודגים בשלל צבעים, דולפינים מקפצים, לווייתנים בדרכם צפונה ודרומה, בהתאם לעונה, וצבי ים חברותיים שמבקרים מדי בוקר בחוף המלון.

עשרה ימים לסדר את העניינים
צוות המנהל המחוזי של  האו"ם באוקוסי מונה חמישה. בראשם עומד גראהם, קנדי יליד אנגליה. לבוש במדי צבא מאולתרים, הוא מוסר לידי חבילת ניירות. "יש בלגן בחינוך",

חגיגות העצמאות. ב-20 במאי 2002, בחצות, בטקס רב משתתפים, הורד דגל האומות המאוחדות, ובמקומו הונף דגל בצבע אדום, שחור וזהב, צבעי דגלה של המדינה העצמאית הראשונה של המאה ה-21, מזרח טימור

הוא אומר. "כבר שלושה חודשים ש־400 מורים לא קיבלו את שכרם. גם שכר האחיות מקוצץ בשלושים אחוז. יש לך עשרה ימים לסדר את העניינים. שיהיה בהצלחה".
עם השחרור התארגנו אנשי ארגון הגג של המחתרת והקימו בתי ספר מאולתרים. ילדים מכל הגילים ישבו על הקרקע בגשם ולמדו תחת פחונים, עצים ויריעות פלסטיק. האו"ם החליט לשלם משכורות כדי לעודד את חזרתם של הילדים למתכונת חיים נורמלית. במהרה כמעט כל יודע קרוא וכתוב הפך למורה וביקש תשלום. כיוון שתקציבה של סוכנות הסיוע לילדים של האו"ם הוא מוגבל, התבקשתי לפטר כמאתיים מורים.
מעולם לא חשבתי שאהיה ביורוקרט, והנה עלי לפטר אנשים. נוכחות האו"ם העלתה ציפיות לרווחה, תעסוקה ועתיד כלכלי משופר, אך אספקה של מזון וחומרי בנייה בחינם רק הגבירה את התלות בארגונים ההומניטריים ותרמה לחוסר יוזמה בחברה שרק לפני חודשים מעטים חירפה נפשה בפעילות מתמדת.
בעזרת וננסיו, האחראי על נושא החינוך בארגון הגג של המורדים, הצלחנו להגיע לפשרה ולחלוקה שווה של המשכורות במקום פיטורים. לאחר מכן התחלנו בבניית חמישים בתי ספר בכספי תרומות. כוח העבודה סופק ונוהל על ידי הקהילה עצמה.
כששמנו לב שמספר הבנות הפוקדות את בתי הספר הוא נמוך (הן נישאות בגיל צעיר או שאין להן היכן ללון באיזור בית הספר), בנינו אכסניות לתלמידות מהאזורים הכפריים, פתחנו במבצע ביעור הבערות בקרב נשים מבוגרות שאינן יודעות קרוא וכתוב ותמכנו בפעילות של ארגוני נוער ועודדנו פעילות כלכלית של נשים. נאלצנו גם להיאבק במסורת השחיתות שרווחה בזמן הכיבוש האינדונזי והצלחנו בבניית תשתיות ובהקמת אדמיניסטרציה לניהול שוטף של המובלעת לקראת קבלת העצמאות. המלאכה היתה רבה והאתגר עצום: להקים מדינה מחדש ללא אנשי מקצוע ועם משאבים מצומצמים.

הקורבן ה־13
קאנה, שוטר מלזי, שימש מתורגמן מול האוכלוסייה המקומית והיה מהראשונים שהגיעו למובלעת לאחר שחרורה. כאשר תכננו כמה שוטרים ואחיות מארגון סיוע לצאת לסיור ולמבצע חיסונים באיזור סיטרנה (Citrana) שבמערב המובלעת, הצטרף אליהם קאנה. כיוון שהיתה זו העונה הרטובה, ולכן היו הכבישים ודרכי העפר חסומים, הם בחרו לעשות את המסע דרך הים, בגוררת של חיל הים האוסטרלי שמוצבת באוקוסי.
במהלך השיט הם עצרו באי פאטו סינאי (Fatu Sinai), שם קפצו למים לשחייה. קאנה ובוב הסיני נסחפו בזרם החזק. החיילים האוסטרלים קפצו למים בניסיון להושיט עזרה

אשה טוחנת אורז תחת עץ. מזרח טימור ענייה במשאבים. פרט לקפה ואורז שמגדלים בה, היא תלויה לחלוטין בסחורות המגיעות מאינדונזיה. מוערך כי מזרח טימור היא המדינה הענייה במזרח אסיה

אך רק בוב ניצל. קאנה נסחף למעמקים וגופתו מעולם לא נמצאה. מאוחר יותר התברר כי קאנה הוא הקורבן ה־13 באיזור הזה. פאטו סיני הוא אי קדוש, והמסורת מספרת כי לפני שעוגנים בו יש לבקש רשות כניסה אליו בכנסייה שבאיזור סיטרנה.
האירוע פגע במורל שלנו. איש מאיתנו לא בא כדי למות רחוק מהבית. קאנה לא היה הקורבן היחיד: אנשים נוספים מהכוחות הצבאיים שעל גבול אינדונזיה איבדו את חייהם, כתוצאה ממלריה ובשל מצבם הגרוע של הכבישים.
התושבים ארגנו מיסה למען קאנה בכנסייה המקומית. הם הניחו זרים, פרחים ונרות על גלי הים ששטפו את החוף באור זהב של שקיעה ואש. כל אחד נשא תפילה או מלים בשפתו וחשב על ביתו הרחוק שמעבר לאופק. כדי להקל על העצב החלטתי לבלות את סוף השבוע עם האב ריצ'רד בבית היתומים שאותו הקים בכפר על פסגת הר מעל העיירה אוקוסי.
האב ריצ'רד, בן 63, יליד פיטסבורג (Pittsburgh) שבפנסילבניה (Pennsylvania), ארצות הברית, משמש כומר בטימור כבר 32 שנה. שיניו שחורות מלעיסת אגוז הביטל, והוא חובב של יין דקלים. טיפסנו כשעתיים על ההר המתפתל ומיתמר כצוק ענקי אל מול הים. בית היתומים ממוקם על שפת תהום שנפערה עקב מפולת שאירעה לפני שנתיים. הכפרים על ההר נודדים מזרחה בגלל המפולות המרובות, והאב ריצ'רד כבר החל בהקמת בית יתומים במקום גבוה יותר.
כבר ערב, ועשרות ילדים מתקבצים סביבנו ונועצים מבטים ביישניים. אחד־אחד אנחנו מתקלחים בחושה מבמבוק. האוויר קר, נעים וצח. ארוחת הערב, ערימת אורז שעליה מעט שעועית ואטריות, מוגשת לכולם. צלילי צחוק ושמחה מתפשטים כשהאב ריצ'רד מציג בפני את ארבעים שוכני המקום כאילו היו ארבעים ילדיו של מלך סיאם המוצגים בפני נציגי המערב. מרבית הילדים אינם יתומים. לכאן הגיעו ילדים שאמותיהם לקו במחלת נפש או שאבותיהם נטשו.
למחרת אנחנו משתתפים במיסה של יום ראשון עם כל בני הכפר, הלבושים מחלצות מסורתיות וצבעוניות המכונות "טאיש". אוקוסי ידועה בטאיש שלה: אריגי כותנה עבים המעוטרים בצבעים מסורתיים. הנשים לבושות בטאיש סגול־ורוד העוטף את גופן כשמלה הדוקה, והגברים עטופים בטאיש כתום־ירוק־שחור המלופף על מותניהם כסָרוֹנְג. הטקס מנוהל בבּאיקַנוּ – דָוואן בפי האינדונזים – שפת בני האָטוֹני, הקבוצה האתנית הגדולה ביותר במערב טימור.
למרות מעמדה החזק של הכנסייה במזרח טימור, ממשיכות מסורות מקומיות להתקיים. בטימור מערכת מסורתית של מלכים המכונים "ליאוראי". לאוקוסי שני מלכים: האחד נצר לשושלת המלכים המקורית שהודחה מהשלטון עם בוא הפורטוגלים, והשני נצר לשושלת שהוגלתה לכאן על ידי הפורטוגלים מהאי פלורס (Flores) במאה ה־17. כך שבאוקוסי מתקיימות זו לצד זו מסורות מקומיות, מסורות מיובאות מהאי פלורס, מסורת קתולית דומיניקנית ומסורת קתולית ישועית, תרבות ומנהגים איבריים, מנהגים סיניים של אוכלוסיית הסוחרים שהתיישבו באיזור ומִנהל ושחיתות אינדונזיים.

משפחה מוזרה הצטרפה לשכונה
לאחר כמה חודשים פגשתי את קון, הולנדי שהיה לבן זוגי. מצאנו בית הרוס על חוף הים ושיפצנו אותו. איבו רוזה, הרוקחת של בית החולים, ומשפחתה היו שכנינו. הפכנו למשפחה מורחבת מלאה בילדים, מוקפת ברחש אינסופי של תרנגולות ובמנגינה נעימה

ילדים בכיתת בית ספר לאחר קרב שהתנהל במקום. המאבק לעצמאות גבה קורבנות רבים וגרם הרס רב

של הים המאיים על גינתנו. איבו רוזה, קתולית מאמינה, בירכה על שהותנו במקום וכיבדה אותנו בכל בוקר בבננות מטוגנות ומסוכרות, בדגים טריים לארוחת צהריים ומדי פעם בתרנגול שמלקה וצלתה באותו יום.
בכל שנה באוקטובר נוהגים בני טימור לקיים תהלוכה שבה הם נושאים את פסלה של מריה הקדושה מבית לבית. בכל לילה מבלה המדונה בחברת בני בית אחר, הזוכים בברכתה והגנתה. והנה הגיע תורנו. מזבח מאולתר ומקושט הוקם בקדמת הבית, ובני השכונה התקבצו לברך את המשפחה המוזרה שהצטרפה לשכונה. הטקס נוהל על ידי הנשים המבוגרות בפורטוגזית, כדי שאבין במה מדובר.
משום שהיינו נציגי השלטון, הפכנו למצרך מבוקש בטקסי אירוסים. בדרך כלל  הוזמנו עלי ידי הורי הכלה כדי להשתתף במשא ומתן על שווי הנדוניה הנדרשת ממשפחת החתן. המשא ומתן מתחיל בשעות הערב ומתקיים בבית הכלה. נציגי הכלה מסתגרים בבית בעוד שנציגי החתן יושבים בחוץ. הנדוניה נמדדת במטבעות זהב סיניים מראשית המאה ובמטבעות כסף מקסיקניים מאמצע המאה ה־19. מקורם של המטבעות הוא בספינות שטבעו או בסוחרים סינים ופיליפינים שהגיעו לאי. במהלך המשא ומתן אסור לצאת מהבית, לשתות או לאכול עד שמגיעים להסכמה על המחיר. לרוע המזל התארחנו אצל משפחה שבה לא הצליחו להגיע להסכמה.
ההסכם המקורי נעשה לפני אירועי ספטמבר 1999, כששוויים של המטבעות היה נמוך. במהלך אירועי טרור שלאחר משאל העם אבדו ונבזזו מטבעות רבים ושוויים עלה. נציגי החתן סירבו לשלם את המחיר המוסכם, וכולם נותרו נבוכים. בסביבות שתיים בלילה הובן כי אין סיכוי לפשרה אך ההצגה חייבת להימשך. שולחנות נערכו, בקבוקי יין דקלים נפתחו, והדי.ג'יי המקומי פתח ברצף שירי קאנטרי נושנים. מאז לא הוזמנו לטקסים. השמועה פשטה כי ה"מלאי" (זרים) מביאים מזל רע בעניינים שבינו לבינה.

צ'ה גווארה מקומי
באביב 2001 הוכרזו בחירות למועצה זמנית שתנסח את חוקת מזרח טימור. שלב מרגש בדרך לייסוד המדינה. הגיעו מאות משקיפים, רשמי אוכלוסין ומדריכי זכויות אזרח. החלה גם תקופת הקמפיינים הפוליטיים.
מנהיג המחתרת לשעבר, שנאנָה גוזמאו, לוחם, משורר וחתיך אמיתי, צ'ה גווארה מקומי, התגלה כאיש מציאותי. הוא נמנע מתמיכה במפלגה כלשהי ופנה לעם בבקשה כי יסלח

ילד שעל מצחו כתוב "רפרנדום", קרי משאל עם, בהפגנה שהתקיימה באוניברסיטת דילי
ב-1998

לאנשי המיליציות והעם האינדונזי, שעימם יש לחיות ביחסי ידידות, שיתוף פעולה ופיתוח כלכלי. מזרח טימור ענייה במשאבים, וחוץ מקפה ואורז שמגדלים בה, היא תלויה לחלוטין בסחורות המגיעות מאינדונזיה.
יום הבחירות נקבע לשלושים באוגוסט 2001. שיירות של גברים, נשים וזקנים עשו את דרכן בהרים לנקודות ההצבעה. לבושים במיטב מחלצותיהם פנו עובדי השדות, מגדלי הבקר, נשים מיניקות וזקנות עיוורות להצביע. היתה זו חגיגה מרגשת של חופש, שחרור ממאות שנים של סבל, שלטון זר, הזנחה ופחד. לאחר 500 שנה של כיבוש הופכים אנשי מזרח טימור לבני אנוש בעלי כבוד ושליטה בחייהם ועתידם.
שהיתי במזרח טימור 18 חודשים. הרגשתי כי יש להעביר את המושכות לאנשי טימור. הגיע הזמן להיפרד מסלו ואיבו רוזה, מוננסיו ומלאפו הגיבור, שמסר לי פורטרט עצמי המוקדש "לחבר היהודי היחיד שיש לי". כשטסתי במטוס ההרקולס אל המערב, הבטתי לאחור על האי שהיה לי לבית במשך שנה וחצי, לעבר האנשים השקטים והצנומים שהיו לי למשפחה, וקיוויתי כי אנחנו, המיסיונרים החילוניים, תרמנו במשהו לעתידם. יש עוד הרבה מהמורות בדרך, אבל אני בטוח שעם קצת נחישות, סלחנות ואהבת חיים יצליחו תושבי המדינה החדשה להגשים את החלום.

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.