תפריט עמוד

יצורים מהחלל החיצון

מבחינה סטטיסטית, יש סיכוי לא קטן שחיים תבוניים התפתחו גם מחוץ לכדור הארץ. המסקנה המתבקשת היא שאותם יצורים מתקדמים יגיעו אלינו יום אחד. האם עד אז הם צופים בנו מרחוק? ולמה הם לא מנסים לתקשר איתנו?

…הֲתוּכַל לְפַקְפֵּק עוֹד,
כִּי בִמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים קַיָמִים עוֹלָמוֹת
כְּאַרְצֵנוּ, זֶרַע־אֱנוֹש כְּזַרְעֵנוּ,
חַיוֹת כַּחַיוֹת אֲשֶׁר לָנוּ?
…לֹא תִמְצָא בִכְלָלוֹ שֶׁל הַטֶּבַע
טֹפֶס אֶחָד וְיָחִיד שֶׁיִּצְמַח לְבָדָד בְּמִינֵהוּ,
כִּי בְזַרְעוֹ יִמָּצְאוּ עֲצָמִים מְרֻבִּים הַדּוֹמִים לוֹ.

(מתוך "על טבע היקום" מאת לוקרציוס, משורר ופילוסוף רומי שחי במאה הראשונה לפני הספירה. מלטינית: שלמה דיקמן, מוסד ביאליק,
ירושלים 1962, ספר שני)

הפולקלור המדעי מספר כי אי־אז בתחילת שנות הארבעים של המאה ישב מדען האטום האיטלקי אנריקו פרמי (Fermi) עם כמה מחבריו המדענים בלוס־אלמוס, ניו־מכסיקו, וניהל ויכוח על אפשרות קיומם של חיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ. אם אכן נכונה ההנחה שחיים תבוניים נפוצים ביקום, טען פרמי בלהט, מישהו כבר היה צריך להיות כאן מזמן.
"אז היכן הם?" – הנוסח הקצר, הכמעט בוטה, של השאלה מבטא נאמנה את הבעייתיות הרבה הגלומה בה. הלוגיקה העומדת מאחוריה דווקא פשוטה להפליא: בגלקסיית שביל החלב לבדה יש מספר עצום של שמשות מבוגרות הרבה יותר מן השמש שלנו; בהנחה שקיימות תרבויות תבוניות נוספות ברחבי הגלקסיה (ראו מסגרת), סביר כי רובן מתקדמות הרבה יותר מזו שלנו; ואם נתבסס על ניסיונם של יצורים תבוניים בכדור הארץ, אפשר להניח במידה רבה של סבירות כי תרבות כזו היתה פונה לחלל מסיבות שונות – החל מסקרנות אינטלקטואלית וכלה בחיפוש משאבים ומקורות אנרגיה. המסקנה המתבקשת היא שאותם יצורים מתקדמים אמורים לנוע ברחבי הגלקסיה ולהגיע גם אלינו. מדוע, איפוא, לא רואים אותם כאן?
שאלתו הנוקבת של פרמי זכתה במשך השנים לתיאוריות ולהסברים רבים. לאחת התיאוריות, המכונה "השערת גן החיות", יש קסם מיוחד. לפי השערה זו, אותם "יצורים" אכן נמצאים כאן בסביבה, אולם אנו פשוט לא מבחינים בהם. כיצד זה קורה? אפשר להסביר זאת, למשל, בדימוי הבא: דמו לעצמכם נמלה קטנה המהלכת בנתיב הנמלים הסלול. כמה מטרים ממנה צועד בן אדם המעיף בה מבט מפעם לפעם. האם תבחין בו הנמלה או תהיה מודעת לקיומו של היצור הנוסף בסביבתה? סביר  שלא, מאחר שצר עולמה, ויכולת האבחנה שלה מוגבלת.
אפשר ללכת עם טיעון זה צעד נוסף: גם במקרה שהנמלה תבחין באדם שלידה, בהחלט ייתכן שכל פעולה שיעשה תתפרש על ידה כמעשה ניסים ופלא גדול, שהרי תהיה זו פעולה שאינה ידועה או מקובלת ב"עולם הנמלים". אולי קשה לעכל זאת, אולם במקרה הנדון הנמלה היא אנו, בני האדם, ו"בן האדם" הוא יצור תבוני מתרבות מתקדמת.
על פי השערה זו, שהופיעה לראשונה ב־1973 במאמר של המדען האמריקאי ג'ון בול (Ball), ייתכן כי חלליות של תרבויות תבוניות אחרות גילו את מערכת השמש שלנו כבר לפני זמן רב, תוך כדי מסען בגלקסיה. יצורים תבוניים אלה – ואולי המכונות החכמות שהם בנו – הבינו מיד כי בפלנטה השלישית מן השמש מתפתחים חיים. בהיותם מתקדמים מבחינה טכנולוגית הרבה יותר מאיתנו, הם יודעים היטב להעריך את קצב ההתפתחות שלנו והם מקפידים לבקר כאן מדי פעם, בדומה למבקר בגן חיות הבא לסקור את מצב היצורים הנחותים ממנו. אולם, להבדיל מן המתרחש בגן החיות הארצי, יודעים אותם מבקרים כי בבוא היום תגיע התרבות כאן למצב שבו אפשר יהיה לתקשר איתה כשווה אל שווה.
קצב הביקורים בגן החיות תלוי, כמובן, בשלב ההתפתחות שבו אנו נמצאים. בתקופות הראשונות אולי לא היה צורך בביקורים תכופים, אלא אחת לכמה עשרות אלפי שנים. דמו בנפשכם כיצד היה נראה ביקור בכדור הארץ לפני כמה מיליוני שנים; את מי היו פוגשים ועם מי היו מדברים? רק בשלבים מאוחרים יותר נדרשים ביקורים תכופים, אחת לאלף או למאה שנים.
אגב, חסידי השערת גן החיות אינם מדברים על ביקורים פיסיים בהכרח. לתרבות התבונית יש, קרוב לוודאי, דרכים אחרות שבהן תוכל לבדוק מה מצבנו ב"שלט רחוק", בלי שנבחין ונדע על כך דבר. האם ייתכן, למשל, כפי ששאל מייקל פפאיאניס (Papagiannis) במאמר מ־1978, כי היצורים

התנגשות בין גלקסיות. האסטרונומים מכירים היום יותר ממאה אסטרואידים קטנים, שמסלולם חוצה את מסלולו של כדור הארץ בקרבה העלולה להביא להתנגשות. זו עשוייה לגרום לשואה ביולוגית | צילום: באדיבות ר. פוגיי, אוניברסיטת אוהיו, ג. ריי, אוניברסיטת טקסס ונאס"א

התבוניים נמצאים אי־שם בחגורת האסטרואידים ומשגיחים עלינו מרחוק? אין כל קושי לתאר תרחיש מעין זה. למרות אמצעי התצפית המשוכללים שפותחו במאה ה־20, אפשר ללא קושי למקם במערכת השמש גוף רובוטי שיצפה בנו בלי שנוכל להבחין בו.
נדמה, למשל, תחנת חלל קטנה ומשוכללת, הנמצאת על אסטרואיד בקוטר מספר קילומטרים. נניח, כי מדובר באסטרואיד הדומה בתכונותיו לאסטרואיד הידוע בשם 1997 11XF. לפני כשנה חולל אסטרואיד זה מהומה תקשורתית לא קטנה, כאשר קבוצת אסטרונומים אמריקאית טענה כי הוא עתיד לחלוף במרחק של כ־40,000 קילומטרים בלבד מכדור הארץ, כעשירית המרחק אל הירח. התאריך שננקב היה 26 באוקטובר 2028, והשעה המדויקת – 00:18 לפי שעון גריניץ'. עוד טענה אותה קבוצה, כי המרחק האמור אינו ודאי, ותיתכן סטייה "קטנה" של כמה עשרות אלפי קילומטרים.
האסטרונומים מכירים היום יותר ממאה אסטרואידים קטנים, שמסלולם חוצה את מסלולו של כדור הארץ בקרבה העלולה להביא להתנגשות. מכולם, 1997 11XF עתיד היה, לפי אותה טענה, לחלוף במרחק הקצר ביותר מכדור הארץ, כך שסכנת ההתנגשות היתה הגדולה ביותר. התנגשות כזו עלולה להביא לשואה ביולוגית שממדיה עצומים. מדובר באנרגיה של מאות מגה־טון, ואם, למשל, יפגע האסטרואיד באחד האוקיינוסים, נשקפת סכנת הצפה של שטחי יבשה עצומים. למזלנו, נמצאה טעות בחישוב מסלול האסטרואיד, והתברר כי מדובר באזעקת שווא. מרחקה של הנקודה הקרובה ביותר במסלול הוא כמיליון קילומטרים מכדור הארץ.
נתאר לעצמנו כי מבקרי גן החיות שלנו בחרו לבנות את תחנת המעקב על פני אסטרואיד הדומה בתכונותיו ל־1997 11XF. ייתכן כי בחרו בו משום המסלול המוביל אותו מדי מספר שנים לקרבת כדור הארץ, וייתכן אף כי דאגו לשנות את מסלולו כך שיגיע בדיוק למרחק הרצוי להם לצורך תצפיות. אפשר לשער כי במקרה כזה יבחרו לעצמם מסלול אליפטי מאורך, שיביא אותם לבלות את מרבית הזמן, בכל מחזור, בקצה מערכת השמש. מסלול מתוכנן בקפידה עשוי להביא את הגוף הסלעי הזה אל תוככי מערכת השמש אחת לכמה מאות שנים, למשך תקופה של מספר שבועות. אין כל קושי גם לתכנן בדיוק רב את המעבר בעל המרחק המינימלי מכדור הארץ; למשל, 40,000 קילומטרים (כפי שסברו בטעות האסטרונומים שדיווחו על האסטרואיד 1997 11XF).
בשלב הבא, אפשר לבנות על פני אותו אסטרואיד טלסקופ רדיו בקוטר קילומטר אחד ולהסתירו קצת מתחת לפני השטח. טלסקופ כזה, המצויד במקלטים רגישים, יוכל לקלוט בנקל את מרבית שידורי הרדיו והטלוויזיה, הדולפים מכדור הארץ אל החלל. לאותם יצורים תבוניים לא יהיה כל קושי ללמוד מכך על דרגת ההתפתחות של הגזע התבוני המקומי.
אם ירצו להדק את הפיקוח, יוכלו בנקל לשכלל את אמצעי התצפית. למשל, להציב שם טלסקופ מראות ענק בקוטר 100 מטרים (או כמה טלסקופים קטנים יותר המרוחקים כ־100 מטרים זה מזה). יכולת ההפרדה של טלסקופ כזה – כלומר, הזווית הקטנה ביותר שבה אפשר להבחין בין שני פרטים סמוכים – היא כאלפית שניית קשת (גודלה של שניית קשת הוא 1/3,600 של מעלה אחת). במרחק המעבר המינימלי, 40,000 קילומטרים, הוא יוכל להבחין על פני כדור הארץ בעצמים שגודלם אינו עולה על כמה עשרות סנטימטרים. כך יוכל לזהות מכוניות, מסלולי תעבורה ומבנים רבים.
אם תחנת התצפית מופעלת בידי רובוט חכם וחולפת בסמוך לנו מדי כמה מאות שנים, היא יכלה לזהות ולתעד את התפתחות התעבורה הימית בעולם לפני יותר מאלף שנים, את הופעת התעבורה היבשתית והמהפכה התעשייתית של המאה ה־19 ואת פיתוח מערכת הכבישים והרכבות של ראשית המאה ה־20.
אם חפצים המבקרים להמשיך ולשמור על אנונימיות מלאה, עליהם להיערך בהקדם לקראת המעבר הבא, בעוד כמה עשרות או מאות שנים. הם יצטרכו, למשל, להסתיר היטב את טלסקופ המראות הענק, משום שאין כל קושי לזהות בתצפיות מן הקרקע מכשיר כזה, המחזיר את קרני השמש. הם יצטרכו להיערך לאפשרות שכמה אסטרונומים חרוצים יחליטו לנצל את המעבר הסמוך של האסטרואיד על מנת לנחות עליו, כפי שמתכננים כבר היום לגבי אסטרואידים אחרים. כל אלה נראים עניינים פעוטי ערך ליצורים תבוניים מתקדמים כל כך, והם יוכלו בוודאי להרחיק את האסטרואיד מכדור הארץ בעת המעבר הבא.
האם צודקים חסידי השערת גן החיות, ומישהו אמנם מתבונן בנו? האם יכול להיות שהעולם הארצי הוא מעין אקווריום שקוף, שהחי והצומח  בו נמצאים תחת התבוננות (או שמא השגחה) של תרבות מתקדמת? בהעדר ראיות מוצקות, קשה להשיב על כך בוודאות. אלא שסיכום דברים זה לא יהיה שלם אם לא נזכיר אוסף רב ועצום של עדויות, המגיעות מאנשים בכל רחבי הכדור שלנו במשך שנים רבות, ולכולן מכנה משותף אחד: הטענה כי הבחינו או קיימו קשר עם יצורים מן החלל החיצון. מדובר, כמובן, באחת התופעות היותר דומיננטיות בתרבות האנושית של המאה ה־20, תופעת העצמים הבלתי מזוהים – העב"מים.


המאמר מבוסס על ספרם של עמי בן־בסט וחגי נצר, "מסע אל התבונה – חיפוש אחר חיים ביקום", שרואה אור בימים אלה בהוצאת "ידיעות אחרונות" ו"חמד", בשיתוף עם "מסע אחר".
לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.