קמפלה, אוגנדה – בעולם הבא אין בירה

בחדר אפוף ריח העשב המתוק, בקומה השנייה של אל'ס בר (Al’s Bar), בקמפלה הלילית, שר לנו הבחור השחור את "אל המעיין, בא גדי, בא גדי קטן". בעברית במבטא סווהילי. אפלולי היה שם כמו כל הלילה של קמפלה, כמו כל אוגנדה, כמו כל יבשת אפריקה שכונתה פעם היבשת האפלה. חשיכה לא רק של אין־פנסים, אלא גם כסוג של מסתור, כהלך נפש, כדרך חיים. אור מועט בא ממכונת הבלק ג'ק שניצבה בפינה ומשולחן הפול שזרח באורו הירוק. מהקיר ממול בקע זוהר כחול מחלון הכוך של הדי.ג'יי, שהשקיף על החצר הפנימית של הבר. גג קש מעל הבר ושמים פתוחים מעל הרחבה, כך שהגשם הטרופי שירד באותו הלילה ניתך על הרוקדים. אחר כך שר הבחור את "ארצנו הקטאנטונאת". הנערות צחקו. היו שם שמונה קמפלאיות שנקהלו סביב האורחים, חגות סביב הדבש. נערות הפּּוּל, ילדות כפר שבאו לכרך היחיד של הארץ, עבדו חודשית, תמורת סכום שווה ערך לארוחת ערב של תייר, במפעל בִקבוק של קולה. פוטרו, נפלטו ועתה ממלאות את המועדונים של רובע קָבָּאלָגָאלָה (Kabalagala), באות בכל לילה למקום כמו אל'ס בר או קפיטל פאב (Capital Pub), או לכל בר אחר שיש בו לבנים וזרים אחרים, בשביל לשתות בירה, כדי שמישהו יקנה להן בקבוק או המבורגר או משחק בפּּוּל. האמריקאי אמר לי שאין כמו הפּּוּליוֹת של קמפלה – והוא ידע לשחק. רוכנות על השולחן הירוק באור החזק היחיד במקום, ישבנן פונה אל היושבים סביב, הן משלחות את הכדורים ישר לחוריהם, במיומנות של לילות רבים.

הבחור ששר "בא גדי, בא גדי קטן" ישב ועישן והיה מעורפל. הוא הגיע ממלון שבנוי על הר במקום שבו היתה צריכה לקום המדינה הציונית על פי תוכנית אוגנדה, ולמד לשיר מישראלים שעברו דרכו. בכל מקום אנחנו משאירים עקבות, שיר או כתובת חרוטה או מאכל. הוא שר וסיפק לנו את הסחורה היחידה שהיתה לו באותו הרגע: שמחה. כולם צחקו בחדר: התיירים, המקומיים, הבחורות. אחת מהן, מורין, שלשונה פיוטית כלשון משוררת, עלתה על השולחן לרקוד בפראות לצלילי הדי.ג'יי. "יום לפני כן", כך אמרה לנו, "מת התינוק שלי, בגיל חודש. קמתי בבוקר והוא היה מת. ואם אבכה, ואם אהיה עצובה – יחיה התינוק?" מה תענה למורין ביבשת שבה המוות הוא שכן מוכר, היכן שכל אדם שמיני עלול למות מהמחלה שהם קוראים לה "סְלים", שמשמעו רזה, ואנו קוראים לה איידס?

הלילה הוא תעשייה
קמפלה יודעת לשרוד באור היום, לעבור כל צרה ומחסור, ולשמוח בחושך. ביום היא שוקקת חיים של חיפוש מחיה. כל קמפלאי והקומבינה שלו לעבור את היום. שווקים מלאים בשר ואבטיחים, שמשיות, נעלי ילדים, תינוקות תלויים על כתף אמם, ערימות אננס, גלים של בננות, ים של חגבים צלויים, הר של עגבניות לוהטות כאש, מפל של

נערות הפול, הבאות לברים שיש בהם זרים, כדי שמישהו יקנה להן משחק בפול. רוכנות על השולחן הירוק, הן משלחות את הכדורים לחוריהם במיומנות של לילות רבים

קטניות, שמלת נשף לבנה על ישישה צמוקה ומלאת חיים. ביום קמפלה היא  כפר עצום שהיה לעיר בירה לפני יותר מארבעים שנה, ועדיין האדמה מבצבצת בו מכל פינה, בין בנקים לכמה גורדי שחקים ובקתות בוץ. בלילה היא חושך מלא סימנים ואורות קטנים. אין פנסי רחוב, אין אור מחנויות. רק יורד הערב, וקמפלה שוקעת באפלה מוארת מאה עששיות מוכרי סיגריות, אלף נרות מתקני פנצ'רים, אלף מדורות מוכרי בשר על האש ומשווקי מצתים וקונדומים. "הלילה הוא תעשייה בקמפלה", אמר לי הכתב קפושנגה. המועדונים, המסעדות, הדיסקוטקים, המוכרים בכניסות, החנויות שפתוחות עבור המבלים כל הלילה, נהגי המוניות, הנהגים של טוסטוסי הבודה־בודה, הנערות, השומרים, המאבטחים. שומרי הרכבים החונים, הנער מוזס שדואג שלא יגנבו את מראת הרכב ליד ספיק הוטל (Speke Hotel). כל מה שקם לתחייה בלילה. הבירה שזורמת פה כמו מים, "כי בעולם הבא", כמו ששרה להקת ג'נרל מָגָאבִּי, "אין בירה. לכן אנו שותים אותה פה. ובגן עדן, כשנגיע, נשבח את אלוהים". מי שאין לו כסף לבירה לועס גת, שנקראת פה מָרוֹנג'י. זה גדל חצי חוקי, וחופן עולה כמו מסטיק בארץ. שלושה חופנים מספיקים לכל הערב.

בכל מקום בלב העיר וגם סביב העיר, בסלאמס ובשכונות הפחים, אנשים אוכלים בלילה, שותים בירה, לועסים, מפטפטים. מותר לדבר על הכל, והם מנצלים את השנים הטובות. מי שאין לו כסף למסעדת רוק־גרדן
(Rock Garden) היפה ליד מלון ספיק, מי שאין לו דולרים למסעדה הודית או סינית, לבר במלון, לבית קפה או למועדון, מי שאין לו כסף לננדוס (Nandos) או לכָּבִּירָה (Kabira), הולך למקום חשוך ליד הבית, ליד הבקתה. בקמפלה יש מקום לכולם. מאז סרה אימת הלילה מימי אידי אמין, מאז בא הנשיא מוסווני הטוב והרגיע את החיים, הלילה נפתח, ומאז הוא הולך ותופח כעוגת שמרים. כמו כל המקומות שהלילה שלהם היה עוצר צבאי מלא אימה ונפתחו ברגע שסר הפחד ומאותו הזמן שום דבר כבר לא עוצר אותם. בכל מקום רוקדים. יש באזור התעשייה של קמפלה דיסקו יפה כמו אנג' נואר (Ange Noir), ויש סילק (Silk), ולידם גם אובליגטו (Club Obligato) עם להקת אָפְריגוֹ. יש מועדונים עם חצר פנימית ואולמות נוצצים ואלף איש בסוף שבוע. ויש גם מאה דיסקוטקים דלים של בקתות קש או פח בשכונות העניות. איש איש על פי כיסו.

אצל בועז מגבעתיים
קמפלה זו היא עיר בלי הפסקה מסוג אפריקאי, אבל בטוחה, לא כמו ניירובי, לא כמו

בשעות היום קמפלה שוקקת חיים של חיפוש מחיה. כל קמפלאי והקומבינה שלו לעבור את היום

לגוס או קינשאסה. היא בירתה של ארץ שאננה יחסית לאפריקה. לא תראה בה חייל או שוטר מאיים, ואיש לא שואל אותך לאן תלך. אנשיה ידידותיים, חביבים ואינם רודפי בצע, ומשהו בנעימות האוגנדית מעניק לך שקט. אינך פוחד להלך בחושך בלילה. אתה יכול לבוא בג'יפ שלך או ברגל, בטוסטוס בודה־בודה עם מושב מרופד או במונית. אתה יכול להיות לבן במסעדת פנג פנג (Fang Fang) של גברת פנג הסינית, או הודי או שחור אצל סאם (Sam’s) או בלה פונטיין (La Fontaine). אתה יכול ללכת לכיכר הקטנה שבה יושבים זה ליד זה ג'אסט קיקינג (Just Kicking) עם הבר הבריטי שלו ולוח המטרה ומסכי המשחקים של הליגה האנגלית, או לקרוקודיל (The Crocodile) שלידו, או לשבת כלבן בבר מקומי של בירה בחושך מוחלט.

אם אתה ישראלי חולה געגועים, אתה יכול ללכת למקום שנקרא פאנץ' ליין (Punch Line) בקבאלגאלה. זה הבר של בועז שני שבא מגבעתיים ונשאר. ויש לו שם ברמנית שחורה יפה ומשחקי מזל ומוזיקה טובה וכמה שולחנות פול. "אם אשים עוד קצת אור," אמר לי בועז, "כולם יברחו". אז גם אצלו חשוך. ישבו בפאנץ' ליין הסהרורי שלו דיפלומטים רוסים ששתו ים של וודקה, ערבים שקטים, הודי עצוב, אתיופים ששרפו כסף על משחקי מזל, ובועז דיבר על מסיבות בנמל תל אביב כאילו ישבנו שם באחד המועדונים.

אם עייפת, יכולת ללכת לישון בזול בבלו מנגו (Blue Mango) או ברד צ'ילי (Red Chilli) או לשבת עוד שעה בברים של הגסט האוס האלה. אם התעוררת, יכולת להמשיך למקומות כמו מתאו'ס (Mateo’s), עם פיצה טובה ומשקאות כמו "הרואין נוזלי" או "סקס על החוף" או "סקס בטוח על החוף", שבאפריקה בין הבטוח ללא בטוח זה הבדל של חיים ומוות ולא פער של חצי דולר. יכולת לנגב חומוס מבאס בתרבוש הלבנוני (Al Tarboush) או לאכול צרפתי סביר בלה פונטיין או בלה שאטו (Le chateau). וכשהאיר השחר יכולת לשבת לקפה מצוין במרפסת הגן של גלרי קפה (Gallery Cafe) של ג'ון קלר, הקשיש האמריקאי המתוק שבא לעשות את הפנסיה בקמפלה במקום להירקב במיאמי ביץ'. בכל רגע יכולת גם לשכוח מהכל באחד מאותם בתי הווידיאו העשויים פח, שבהם מקרינים כל הזמן בטלוויזיה סרטי פעולה אמריקאיים או קונג פו מדובב תחת מאווררי תקרה אטיים.

המלאך השחור
כך בקמפלה, אתה יכול לבלות תמורת דולר או תמורת חמישים. אתה יכול לשבת לילה על בקבוק זול של בירה בל מקומית או לשחק על אלפייה בקזינו. לאכול טוב או להפיץ שמועה שתתפשט מהר בכל העיר. משהו על מכרה זהב שהתחלת לחפור בג'ונגל או על יהלום שמצאת בנהר או על עסקת מסוקים. עברנו את כל אלה, אכלנו ושתינו ושמענו הכל, ונכנסנו לרקוד במלאך השחור, הוא האנג' נואר. היה שם ריק כי עבר סוף השבוע, אבל פתאום נכנסו חמישה נערים הודים שתויים והחלו לרקוד עם עצמם. המלצרים תדלקו אותם בלי הרף, ואחד מהם יצא החוצה ואסף שתי נערות יחפות שעמדו בחוץ וחיכו. הנערות רקדו לבדן ושתו את הבירה של ההודים. אחד מהנערים, גבוה ומשופם, רקד כמו פיל חינני. הדי.ג'יי השמיע דאנס הודי משכר, ושישה מסכים שידרו סרט שבו טרבולטה יורה בלי רחמים בניקולס קייג'. ביציאה חיכו נהגי הטוסטוסים שלא סוחבים בעלייה, ובחור החזיק טרנזיסטור שניגן בקול שפרם את השקט הלילי שבחוץ.

עשרים תחנות אף.אם חדשות שידרו שמחה בארץ הזו, שהחלה להיפתח לפני כמה שנים כשחשבה שכבר בטוח מספיק, ומאז היא פורחת בלילה כמו סינדרלה שחורה. ליד שרתון עמדו נערים ליד מקפצות ההאטה של הכביש ומכרו תפוחים באפלה. דהרנו בג'יפ כחול בין מוכרי סיגריות, זונות רחוב ואישה זקנה. "ההולך בלילה עם חבר", אומר הפתגם המקומי, "אינו חושש מן החושך". לא פחדנו בקמפלה. לא עצרנו. האוויר היה חמים ונדף ריח לח של עשן, של גשם ושל דבר מה נוסף שהתחלף כל הזמן: בשר, ריקבון, פריחה, ברזל, זיעה, בושם מתוק. אפריקה.