"בוקר טוב", הכריז הקולונל ג'ון, "יום נפלא, נכון?", ובלי לחכות לתשובה כבר התרחק בצעדה נמרצת, שמאל־ימין, שמאל־ימין, במורד הרחוב. אף אחד בשכונה שלנו לא יודע הרבה על אודותיו, אבל הכל יודעים שאפשר לסמוך עליו. מדי בוקר אפשר לפגוש בו באותו המקום ובאותה השעה, כשהוא צועד במדי ההסוואה הצבאיים שלו. אלמלא פגשתי בקולונל באותו הבוקר, ספק אם הייתי יוצאת למסע בעקבות מרי פופינס. בתחילה דווקא שמחתי לקראת המשימה. לונדון, עיר ששימשה השראה ורקע לאינספור סרטים וספרים, מ"גברתי הנאווה" ועד "ברידג'ט ג'ונס", תמיד היתה בשבילי בעיקר העיר של מרי פופינס. לא מרי פופינס של שמונת הספרים שכתבה פמלה לינדון טרברס בשנים 1934־1988, וגם לא פופינס מהמחזמר שכיכב במשך שנים על בימות לונדון, אלא זו מהסרט של וולט דיסני, מ־1964.
אלא שאז התברר לי שלא היו דברים מעולם. הסרט צולם כולו באולפנים בהוליווד. מרבית הנופים בו הם ציורים שצייר פיטר אלנשאו על זכוכית, בהם גם השוט הנפלא של מרי פופינס המרחפת בשמי העיר הערפילית. הטעויות בסרט רבות: אדום החזה הנוחת על ידה של מרי פופינס הוא מהמין האמריקאי ולא האירופי; הטיול של מר בנקס וילדיו לבנק אינו הגיוני – הם הולכים ממדרגות קתדרלת סנט פול מערבה, למקום שמעולם לא היו בו בנקים, במקום לפנות מזרחה או לכיוון צפון־מזרח לעבר מרכז הבנקאות. ובכלל, מרבית האתרים בסרט כלל אינם קיימים במציאות.
התכוונתי לוותר על החיפוש, אלא שבדיוק באותו הבוקר פגשתי באותו קולונל ג'ון, צועד במדיו. התבוננתי בו מתרחק וחשבתי עד כמה אנגליה מלאה מטורפים חביבים כמותו וכמו האדמירל בום מהסרט, שהיה יורה בתותח אחת לשעה. ולפתע תהיתי: אולי לא במקרה הכל בסרט מוכר כל כך? אמנם לא טיילתי בסמטת עצי הדובדבן, שם ניצב לכאורה ביתה של משפחת בנקס, אבל דומה ששוטטתי ברחובות לונדוניים דומים. ביקרתי בבתים שעל מעקה המדרגות שלהם אפשר לגלוש, ושיגרתי מאות מכתבים בתיבות דואר אדומות עגולות עשויות ברזל יצוק. ואולי גם הפארק, השכונה והסמטאות שבסרט, שאמנם לא נמצאים בשום מפה של לונדון, הם פסיפס של חלקי מציאות שראינו וחיברנו בזיכרון לכדי שלמות? החלטתי לצאת לחפש אחר הפיסות, המקומות והאירועים ששימשו השראה לסרט. אחרי הכל, אם אמצא אותם, אוכל לשזור מחדש את הקסם ההוא ולהציל את יוקרתם של עיר וסרט שאהבתי. הפור נפל על קנסינגטון עצמו, הכפר ההיסטורי במערב לונדון, ולא במקרה. מרגע שפנינו לרחובות הקטנים שבין גני קנסינגטון להולנד פארק, יכולנו להאמין שנשאבנו לסרט (אלמלא המכוניות הרבות שחנו בצדי הכביש במקום כרכרות של סוסים). פנסי רחוב עתיקים, שפעם היו מוארים בגז, האירו בתים אלגנטיים עם כניסות מעוטרות בעמודים יווניים. בין הרחובות נפערו שערים המובילים לפארק, ופריחת עצי הדובדבן נסכה בכל מתיקות סכרינית.
זו היתה גם תקופה של שינויים חברתיים, שבה נזרעו הזרעים הראשונים של מדינת הרווחה המודרנית, ובפרלמנט עברו חוקים חשובים כמו חוק חינוך חובה. המעמד הבינוני אמנם התרחב והלך, אך הפער בין העשירים ובין העניים היה עצום. כל זה לא הטריד את מר בנקס, שכן החיים בקנסינגטון היו נפלאים. התגוררו שם בעלי ממון שנמשכו לאזור בשל חוק השימור ההיסטורי, בשל הקרבה לפארקים ולארמון קנסינגטון ובשל האווירה הכפרית, ממש כמו היום. אל שערי הברזל של אחד הבתים שאליו התקרבנו היו קשורים בלונים. בשקט ששרר שמענו צחוק של ילדים עולה מהבתים. לא קשה לדמיין את ג'ולי אנדרוז נוחתת כאן כדי להראות למר בנקס הבנקאי ולרעייתו וויניפרד שהם מזניחים את ילדיהם, וכל זאת בעזרת ברט, איש עבודות מזדמנות, וכפית של סוכר. להגנתם של בני הזוג בנקס יש לומר שהם פעלו לפי הנורמות המקובלות בתקופתם. ב־1910 גברים מהמעמד הבינוני היו אמורים לעסוק בעיקר בענייני פיננסים, וג'ורג' בנקס רואה את עצמו כ"אדון הטירה, השליט". וויניפרד רעייתו, שאמורה ברוח התקופה לדאוג לבית, מכלה את זמנה במאבקו של איגוד הנשים החברתי פוליטי (WSPU) למען מתן זכות הבחירה לנשים. היא לא היתה היחידה. באותה השנה היה הארגון פופולרי ביותר, ומספר חברותיו הגיע לשיא. אלא שהשיר של וויניפרד על מאבקן הוא פרודיה: היא מצהירה על סולידריות עם נשים, אבל היא עיוורת לצרכי הנשים העובדות בביתה ולצרכי ילדיה, ומתנהגת בכניעות עם בעלה. גם ג'ורג', שעסוק בבנק שבו הוא עובד יותר מאשר בילדיו, נראה מגוחך. בני הזוג רצו אומנת שתטפל במקומם בילדיהם, אך קיבלו אישה שתלמד אותם על חשיבות תרבות הפנאי ותבהיר להם שפעילות פוליטית או צבירת הון אינם חשובים יותר מההגשמה העצמית שבטיפול בילדיהם. שבילי המסע מתעתעים. עולה בי חשד שלערכים האלה יש ניחוח של 1964, השנה שבה הופק הסרט, יותר מאשר של 1910.
טיול בציור מדרכה את השער לא מצאנו, חוץ מכמה גרסאות שמזכירות אותו, אבל מצאנו מנות גדושות מהקסם ההוא. ממש כמו בסרט, הנרקיסים פרחו בעוז והלב התרחב. בהייד פארק "רואים את זה?" הצביע השוטר על מרפסת בולטת במרום בניין סמוך. "אני מסתכל על זה המון וחושב שזה נראה בדיוק כמו הבית של האדמירל בום". הוא שפע חביבות לא פחות מהשוטר ג'ונס מהסרט, והתגלה כמבין גדול בענייני מרי פופינס. לפני שנפרדנו שאל אם מצאנו סמטה דומה לזו שבה התגורר הדוד אלברט – אותו הדוד שאירח את מסיבת התה בתקרת ביתו בגלל הצחוק שהעיף את כולם מעלה – ושיגר אותנו לסמטה סמוכה.
מאז שעוצבה מחדש על ידי האדריכל סר כריסטופר וורן במאה ה־17, כיפתה וצריחיה הם מהנופים הלונדוניים היפים ביותר. אבל כשהגענו, מצאנו אותה מוקפת בפיגומים בשל שיפוץ מסיבי. לא היו שם שום מוכרי פירורים, אבל עשרות יונים חגו מעל פסלי הקדושים והמלכים וליקטו את פירורי הכריכים שהותירו המבקרים על מדרגות הקתדרלה. משם המשכנו לאזור הבנקאות שבסיטי, לבנק של מר בנקס. אנשים חנוטים בחליפות התרוצצו בלי הרף בין ארמונות הממון היווניים שניצבו שם הרבה לפני 1910 ובין מגדלי הזכוכית המודרניים שצמחו מאז. הסיטי, כפי שמכונה בקיצור אזור ה־City of London, הוא האזור העתיק ביותר בלונדון רבתי, וממנו התפשטה העיר. וכמו ב־1910, גם היום הוא לב הכלכלה הלונדונית והבריטית ואחד ממרכזי הפיננסים העיקריים בעולם. בעצם, דמותו של מר בנקס, שאפילו שמו מזוהה עם הבנק, מייצגת גם כיום את העובדים בלונדון, המועסקים ברובם בענף השירותים, ובעיקר בתחומי הבנקאות והפיננסים.
האמונה שלחיצת ידו של מנקה ארובות מביאה מזל היא בת מאות שנים. הסרט תרם להפצתה, וכיום מנקי ארובות רבים, ובהם פירס, משלימים הכנסה על ידי ביקור בחתונות – בפנים מפויחות, כשהם לבושים בתלבושת "מסורתית" של כובע, מקטורן וצרור מברשות. כל שעליהם לעשות הוא ללחוץ את יד החתן ולנשק את הכלה. מקור האמונה הוא בסיפור בריחתם של סוסי הכרכרה של המלך ג'ורג' השני. האדם היחיד שניסה לעוצרם היה דמות קטנה ומכוסה פיח – מנקה ארובות. מכיוון שהיה קשה לזהותו, ומשום שנעלם בקהל לפני שהמלך הספיק להודות לו, החליט ג'ורג' השני שיש להתייחס בכבוד לכל מנקה ארובות, למקרה שזה אותו מנקה הארובות. פירס סיים את מלאכתו, ובעלת הבית לחצה את ידו, ככה, ליתר ביטחון, אולי זה יביא לה מזל. פירס צחק, הוא מרגיש שדווקא הוא בר המזל. "אמנם לא מצאתי בארובות אוצרות, חוץ מהרבה מאוד מכתבים לסבא חג המולד ושלדי סנאים ועטלפים, אבל אני נהנה מהעבודה שלי. אני חופשי, פוגש הרבה מאוד אנשים, צוחק איתם, מה רע? שווה הרבה, לא?".
רגע לפני שאנו עולים לתא הזכוכית, רוח פופינסית ספונטנית גורמת לנו להציע לשניים מהעומדים בתור לכרטיסים להצטרף אלינו. מנולה וחוזה, תיירים ממדריד, פעם שלישית בלונדון, התרגשו מאוד. לונדון היא באמת עיר מלאה הפתעות. כיום שמי לונדון נקיים מערפיח, ובכל זאת אותה שעת בין ערביים גשומה היתה ערפילית במיוחד. גגות העיר הלכו והתרחקו מתחתינו, וחוזה קרא בהתרגשות בכל פעם שזיהה אתר לונדוני מוכר. מנולה התבוננה בנוף מהורהרת. "את בטוחה שמרי פופינס לא הוסרט כאן?" שאלה בפעם השלישית. "בטוחה", עניתי. קתדרלת סנט פול נעלמה בערפל, ואט אט נדלקו למטה אורות העיר. "מה שנחמד בלונדון", אמרה מנולה לבסוף, "זה שהיא אף פעם לא משתנה. יש בה, איך קוראים לזה? מאג'יק. תסתכלי. ממש לא קשה לדמיין את מרי פופינס עפה מעל העיר כאן לידנו, בין העננים". |
עלילות מרי פופינס, האומנת האהובה בכל הזמנים, מתרחשות בלונדון, אבל הסרט צולם כולו באולפנים בהוליווד. זה לא הפריע לאירית וריצ'רד קולינס למצוא בלונדון את הבית בסמטת עצי הדובדבן, לצעוד בעקבות מנקה הארובות, לבקר בבנק של מר בנקס ואפילו לרחף בשמי העיר (אבל בלי מטרייה) פורסם 2.10.12 |
האדריכלות המפוארת של לונדון
Array
(
[continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 551
[name] => אירופה
[slug] => europe
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 551
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 3867
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 580
[name] => בריטניה
[slug] => united-kingdom
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 580
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 551
[count] => 343
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [area] => WP_Term Object
(
[term_id] => 581
[name] => לונדון
[slug] => %d7%9c%d7%95%d7%a0%d7%93%d7%95%d7%9f
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 581
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 580
[count] => 167
[filter] => raw
[term_order] => 0
) )