תפריט עמוד

לונדון של מרי פופינס – הכינו את המטריות

שתפו:

עלילות מרי פופינס, האומנת האהובה בכל הזמנים, מתרחשות בלונדון, אבל הסרט צולם כולו באולפנים בהוליווד. זה לא הפריע לאירית וריצ'רד קולינס למצוא בלונדון את הבית בסמטת עצי הדובדבן, לצעוד בעקבות מנקה הארובות, לבקר בבנק של מר בנקס ואפילו לרחף בשמי העיר (אבל בלי מטרייה)

פורסם 2.10.12

"בוקר טוב", הכריז הקולונל ג'ון, "יום נפלא, נכון?", ובלי לחכות לתשובה כבר התרחק בצעדה נמרצת, שמאל־ימין, שמאל־ימין, במורד הרחוב. אף אחד בשכונה שלנו לא יודע הרבה על אודותיו, אבל הכל יודעים שאפשר לסמוך עליו. מדי בוקר אפשר לפגוש בו באותו המקום ובאותה השעה, כשהוא צועד במדי ההסוואה הצבאיים שלו.

אלמלא פגשתי בקולונל באותו הבוקר, ספק אם הייתי יוצאת למסע בעקבות מרי פופינס. בתחילה דווקא שמחתי לקראת המשימה. לונדון, עיר ששימשה השראה ורקע לאינספור סרטים וספרים, מ"גברתי הנאווה" ועד "ברידג'ט ג'ונס", תמיד היתה בשבילי בעיקר העיר של מרי פופינס. לא מרי פופינס של שמונת הספרים שכתבה פמלה לינדון טרברס בשנים 1934־1988, וגם לא פופינס מהמחזמר שכיכב במשך שנים על בימות לונדון, אלא זו מהסרט של וולט דיסני, מ־1964.

הביג בן ובנייני הפרלמנט כפי שהם נראים מגלגל המילניום. בהעדר מטריות קסמים, כך אפשר לראות את לונדון כמעט כמו שראתה אותה מרי פופינס


הסרט זכה בחמישה אוסקרים, ולא בכדי: יש בו שילוב נפלא של שחקנים ואנימציה, דמיון ומציאות, הומור ומסרים אופטימיים, שירים נפלאים (שכתבו והלחינו האחים שרמן) וצבעי טכניקולור עשירים עם גוון כחלחל, המזכיר את האור האנגלי. וכמובן, רואים בסרט את הפן הנפלא של העיר מלאת ההפתעות הזאת – כל אותם המקומות הלונדוניים היפהפיים עם האווירה הקסומה והטיפוסים האקסצנטריים, שחיבבו את העיר על אנשים רבים כל כך.

אלא שאז התברר לי שלא היו דברים מעולם. הסרט צולם כולו באולפנים בהוליווד. מרבית הנופים בו הם ציורים שצייר פיטר אלנשאו על זכוכית, בהם גם השוט הנפלא של מרי פופינס המרחפת בשמי העיר הערפילית. הטעויות בסרט רבות: אדום החזה הנוחת על ידה של מרי פופינס הוא מהמין האמריקאי ולא האירופי; הטיול של מר בנקס וילדיו לבנק אינו הגיוני – הם הולכים ממדרגות קתדרלת סנט פול מערבה, למקום שמעולם לא היו בו בנקים, במקום לפנות מזרחה או לכיוון צפון־מזרח לעבר מרכז הבנקאות. ובכלל, מרבית האתרים בסרט כלל אינם קיימים במציאות.


הקדימון לסרט מרי פופינס, משנת 1964, מזכיר כמה מהסצינות האהובות ביותר

התכוונתי לוותר על החיפוש, אלא שבדיוק באותו הבוקר פגשתי באותו קולונל ג'ון, צועד במדיו. התבוננתי בו מתרחק וחשבתי עד כמה אנגליה מלאה מטורפים חביבים כמותו וכמו האדמירל בום מהסרט, שהיה יורה בתותח אחת לשעה. ולפתע תהיתי: אולי לא במקרה הכל בסרט מוכר כל כך? אמנם לא טיילתי בסמטת עצי הדובדבן, שם ניצב לכאורה ביתה של משפחת בנקס, אבל דומה ששוטטתי ברחובות לונדוניים דומים. ביקרתי בבתים שעל מעקה המדרגות שלהם אפשר לגלוש, ושיגרתי מאות מכתבים בתיבות דואר אדומות עגולות עשויות ברזל יצוק.

ואולי גם הפארק, השכונה והסמטאות שבסרט, שאמנם לא נמצאים בשום מפה של לונדון, הם פסיפס של חלקי מציאות שראינו וחיברנו בזיכרון לכדי שלמות? החלטתי לצאת לחפש אחר הפיסות, המקומות והאירועים ששימשו השראה לסרט. אחרי הכל, אם אמצא אותם, אוכל לשזור מחדש את הקסם ההוא ולהציל את יוקרתם של עיר וסרט שאהבתי.

הבית בסמטת עצי הדובדבן
מלאה בחשיבות העליונה של המשימה, הייתי מוכנה לאתגר הראשון: איתור בית משפחת בנקס, שניצב ברחוב שלא היה קיים מעולם, בסמטת עצי הדובדבן מספר 17, בשנה שפסה מזמן – 1910. לכל מי ששוחחתי איתו בעניין היתה דעה משלו, אבל הרוב הימר על אחת השכונות האמידות המקיפות את גני קנסינגטון (Kensington Gardens).

הפור נפל על קנסינגטון עצמו, הכפר ההיסטורי במערב לונדון, ולא במקרה. מרגע שפנינו לרחובות הקטנים שבין גני קנסינגטון להולנד פארק, יכולנו להאמין שנשאבנו לסרט (אלמלא המכוניות הרבות שחנו בצדי הכביש במקום כרכרות של סוסים). פנסי רחוב עתיקים, שפעם היו מוארים בגז, האירו בתים אלגנטיים עם כניסות מעוטרות בעמודים יווניים. בין הרחובות נפערו שערים המובילים לפארק, ופריחת עצי הדובדבן נסכה בכל מתיקות סכרינית.

בית ברובע קנסינגטון, המזכיר את בית משפחת בנקס. פנסי רחוב עתיקים, שפעם היו מוארים בגז, עדיין מאירים פה בתים אלגנטיים


"כמה נפלא להיות אנגלי ב־1910", שר מר בנקס בסרט בגאווה, ובצדק. לונדון היתה אז המרכז הפוליטי של אימפריה שהשתרעה על כמעט שליש מהעולם. הסטרלינג היה המטבע המוביל, נמלי לונדון סחרו בטובין שהגיעו מכל קצות האימפריה, והעיר חיזקה את מעמדה כמרכז פיננסי חשוב. האוכלוסייה גדלה במהירות, הצפיפות בעיר עלתה בקצב מהיר, וגבולותיה נעו כל העת ובלעו עוד ועוד כפרים לתוך לונדון רבתי.

זו היתה גם תקופה של שינויים חברתיים, שבה נזרעו הזרעים הראשונים של מדינת הרווחה המודרנית, ובפרלמנט עברו חוקים חשובים כמו חוק חינוך חובה. המעמד הבינוני אמנם התרחב והלך, אך הפער בין העשירים ובין העניים היה עצום. כל זה לא הטריד את מר בנקס, שכן החיים בקנסינגטון היו נפלאים. התגוררו שם בעלי ממון שנמשכו לאזור בשל חוק השימור ההיסטורי, בשל הקרבה לפארקים ולארמון קנסינגטון ובשל האווירה הכפרית, ממש כמו היום.

אל שערי הברזל של אחד הבתים שאליו התקרבנו היו קשורים בלונים. בשקט ששרר שמענו צחוק של ילדים עולה מהבתים. לא קשה לדמיין את ג'ולי אנדרוז נוחתת כאן כדי להראות למר בנקס הבנקאי ולרעייתו וויניפרד שהם מזניחים את ילדיהם, וכל זאת בעזרת ברט, איש עבודות מזדמנות, וכפית של סוכר.

להגנתם של בני הזוג בנקס יש לומר שהם פעלו לפי הנורמות המקובלות בתקופתם. ב־1910 גברים מהמעמד הבינוני היו אמורים לעסוק בעיקר בענייני פיננסים, וג'ורג' בנקס רואה את עצמו כ"אדון הטירה, השליט". וויניפרד רעייתו, שאמורה ברוח התקופה לדאוג לבית, מכלה את זמנה במאבקו של איגוד הנשים החברתי פוליטי (WSPU) למען מתן זכות הבחירה לנשים. היא לא היתה היחידה. באותה השנה היה הארגון פופולרי ביותר, ומספר חברותיו הגיע לשיא. אלא שהשיר של וויניפרד על מאבקן הוא פרודיה: היא מצהירה על סולידריות עם נשים, אבל היא עיוורת לצרכי הנשים העובדות בביתה ולצרכי ילדיה, ומתנהגת בכניעות עם בעלה. גם ג'ורג', שעסוק בבנק שבו הוא עובד יותר מאשר בילדיו, נראה מגוחך.

בני הזוג רצו אומנת שתטפל במקומם בילדיהם, אך קיבלו אישה שתלמד אותם על חשיבות תרבות הפנאי ותבהיר להם שפעילות פוליטית או צבירת הון אינם חשובים יותר מההגשמה העצמית שבטיפול בילדיהם. שבילי המסע מתעתעים. עולה בי חשד שלערכים האלה יש ניחוח של 1964, השנה שבה הופק הסרט, יותר מאשר של 1910.

פארק סנט ג'יימס. מקסים ומרחיב את הלב כמו טיול בחברתה של מרי פופינס

טיול בציור מדרכה
הטיולים עם מרי מתעתעים עוד יותר. כשהיא לוקחת את הילדים לפארק הסמוך לביתם, הטיול נמשך בתוך ציור מדרכה שמתעורר לחיים. מכיוון שהריאות הירוקות של לונדון משתרעות על כשליש משטחה, חייבים להתמקד: אנחנו מחפשים את שער הברזל המוביל לפארק ומטיילים בציורי מדרכה בגינות שבמרכז העיר.

את השער לא מצאנו, חוץ מכמה גרסאות שמזכירות אותו, אבל מצאנו מנות גדושות מהקסם ההוא. ממש כמו בסרט, הנרקיסים פרחו בעוז והלב התרחב. בהייד פארק
שטנו בסירה, במדשאות שבסנט ג'יימס פארק נחנו בין פרחים שביניהם השתעשעו סנאים, ובגלריית סרפנטיין (Serpentine Gallery) שבגני קנסינגטון ראינו תמונות שהתעוררו לחיים. בגרין פארק התקדרו לפתע השמים, וחיפשנו מפלט. חסינו מהגשם ליד השוטר השכונתי, ובתוך דקות התפתחה שיחה ערה.

"רואים את זה?" הצביע השוטר על מרפסת בולטת במרום בניין סמוך. "אני מסתכל על זה המון וחושב שזה נראה בדיוק כמו הבית של האדמירל בום". הוא שפע חביבות לא פחות מהשוטר ג'ונס מהסרט, והתגלה כמבין גדול בענייני מרי פופינס. לפני שנפרדנו שאל אם מצאנו סמטה דומה לזו שבה התגורר הדוד אלברט – אותו הדוד שאירח את מסיבת התה בתקרת ביתו בגלל הצחוק שהעיף את כולם מעלה – ושיגר אותנו לסמטה סמוכה.

בדרך אל הבנק של מר בנקס
שטויות כמו טיול בציור מדרכה או מסיבת תה בתקרה אינן תורמות להתפתחות הילדים, מאמין ג'ורג' בנקס, ומרי מעודדת אותו לקחת את ילדיו לטיול מועיל יותר – לבנק שבו הוא עובד. בלילה שלפני הביקור מרי מספרת להם שבדרכם יחלפו על פני זקנה היושבת על מדרגות קתדרלת סנט פול ומוכרת פירורי לחם להאכלת היונים. בכל פעם שמישהו קונה ומראה שאכפת לו, היא מבטיחה להם, פסלי הקדושים שמסביב לקתדרלה מחייכים. לרוע המזל, מר בנקס אינו מתיר למייקל לקנות פירורים, שהרי עדיף להשקיע את הפרוטות בבנק.

קתדרלת סנט פול. בסרט מרי מספרת לילדים על זקנה היושבת על מדרגות הקתדרלה ומוכרת פירורי לחם להאכלת היונים


כמו מר בנקס, כך גם קן ליווינגסטון, ראש עיריית לונדון בעת הכנת הכתבה, סבר שחבל לבזבז כסף על עופות מזהמים ועל ניקוי הלכלוך שהם גורמים, והוא יזם חוקי עזר עירוניים האוסרים להאכיל יונים בכיכר טרפלגר באשר להאכלתן באזורים אחרים לא ידעו לענות במשרדי העירייה והתיירות, ולפיכך שמנו פעמינו לקתדרלה, מצוידים בפירורי לחם.

מאז שעוצבה מחדש על ידי האדריכל סר כריסטופר וורן במאה ה־17, כיפתה וצריחיה הם מהנופים הלונדוניים היפים ביותר. אבל כשהגענו, מצאנו אותה מוקפת בפיגומים בשל שיפוץ מסיבי. לא היו שם שום מוכרי פירורים, אבל עשרות יונים חגו מעל פסלי הקדושים והמלכים וליקטו את פירורי הכריכים שהותירו המבקרים על מדרגות הקתדרלה.

משם המשכנו לאזור הבנקאות שבסיטי, לבנק של מר בנקס. אנשים חנוטים בחליפות התרוצצו בלי הרף בין ארמונות הממון היווניים שניצבו שם הרבה לפני 1910 ובין מגדלי הזכוכית המודרניים שצמחו מאז. הסיטי, כפי שמכונה בקיצור אזור ה־City of London, הוא האזור העתיק ביותר בלונדון רבתי, וממנו התפשטה העיר. וכמו ב־1910, גם היום הוא לב הכלכלה הלונדונית והבריטית ואחד ממרכזי הפיננסים העיקריים בעולם. בעצם, דמותו של מר בנקס, שאפילו שמו מזוהה עם הבנק, מייצגת גם כיום את העובדים בלונדון, המועסקים ברובם בענף השירותים, ובעיקר בתחומי הבנקאות והפיננסים.

בעקבות מנקה הארובות
כאשר צפיתי בסרט בילדותי, התקשיתי להבין מה בדיוק עושה הבנק, אבל המסר היה ברור: עולם העסקים אינו מקום בטוח. מייקל מסרב להשקיע בבנק את פרוטותיו, נוצרת מהומה והבנק קורס. הילדים המבוהלים נמלטים לאחד הנמלים שעל גדות הנהר תמזה, אזור מפחיד עם טיפוסים מפוקפקים, ולמרבה המזל הם נתקלים בברט – הפעם בתור מנקה ארובות, שהכל רוצים ללחוץ את ידו משום שזה מביא מזל. המפגש מוביל לאחד משיאי הסרט – ריקוד עם להקת מנקי ארובות על גגות לונדון.

באחד משיאי הסרט רוקדים מנקי הארובות על גגות לונדון


בבוקר סתווי אפור וצונן צעדתי בעקבות מנקה הארובות לי פירס. לפירס לא היה זמן לרקוד איתי על גגות. בביתה של משפחה אמידה הוא שלף ביד אמונה את הסדינים והמברשות, הציץ לתוך האח וכמעט נבלע כולו בארובה. מאות ארובות  מחכות לטיפול המברשת שלו בחודשים הקרובים, ועליו להספיק את כולן. החורפים קשים, אבל לעומת ברט, את הקיץ הוא מעביר בבטלה גמורה, בדיג על שפת הנהר ובלחיצת ידיים רווחית פה ושם.

האמונה שלחיצת ידו של מנקה ארובות מביאה מזל היא בת מאות שנים. הסרט תרם להפצתה, וכיום מנקי ארובות רבים, ובהם פירס, משלימים הכנסה על ידי ביקור בחתונות – בפנים מפויחות, כשהם לבושים בתלבושת "מסורתית" של כובע, מקטורן וצרור מברשות. כל שעליהם לעשות הוא ללחוץ את יד החתן ולנשק את הכלה. מקור האמונה הוא בסיפור בריחתם של סוסי הכרכרה של המלך ג'ורג' השני. האדם היחיד שניסה לעוצרם היה דמות קטנה ומכוסה פיח – מנקה ארובות. מכיוון שהיה קשה לזהותו, ומשום שנעלם בקהל לפני שהמלך הספיק להודות לו, החליט ג'ורג' השני שיש להתייחס בכבוד לכל מנקה ארובות, למקרה שזה אותו מנקה הארובות.

פירס סיים את מלאכתו, ובעלת הבית לחצה את ידו, ככה, ליתר ביטחון, אולי זה יביא לה מזל. פירס צחק, הוא מרגיש שדווקא הוא בר המזל. "אמנם לא מצאתי בארובות אוצרות, חוץ מהרבה מאוד מכתבים לסבא חג המולד ושלדי סנאים ועטלפים, אבל אני נהנה מהעבודה שלי. אני חופשי, פוגש הרבה מאוד אנשים, צוחק איתם, מה רע? שווה הרבה, לא?".

ג'ולי אנדרוז ודיק ון דייק בסצנה מתוך "מרי פופינס" | באדיבות פורום פילם


המטרייה המודרנית

פירס אינו לבד. גם מר בנקס לומד בסופו של דבר ליהנות מדברים פשוטים, כמו התענוג שבהעפת עפיפון עם המשפחה. המשימה של מרי פופינס הושלמה. הרוח משנה כיוון, וברור לה כי הגיעה העת לעזוב. גם אנחנו רוצים לסיים את המסע בריחוף מעל העיר, אבל בהיותנו נטולי כוחות על או מטריות קסמים, אנו מסתפקים בנסיעה בתא פרטי של הלונדון איי.

רגע לפני שאנו עולים לתא הזכוכית, רוח פופינסית ספונטנית גורמת לנו להציע לשניים מהעומדים בתור לכרטיסים להצטרף אלינו. מנולה וחוזה, תיירים ממדריד, פעם שלישית בלונדון, התרגשו מאוד. לונדון היא באמת עיר מלאה הפתעות.

כיום שמי לונדון נקיים מערפיח, ובכל זאת אותה שעת בין ערביים גשומה היתה ערפילית במיוחד. גגות העיר הלכו והתרחקו מתחתינו, וחוזה קרא בהתרגשות בכל פעם שזיהה אתר לונדוני מוכר. מנולה התבוננה בנוף מהורהרת. "את בטוחה שמרי פופינס לא הוסרט כאן?" שאלה בפעם השלישית. "בטוחה", עניתי. קתדרלת סנט פול נעלמה בערפל, ואט אט נדלקו למטה אורות העיר. "מה שנחמד בלונדון", אמרה מנולה לבסוף, "זה שהיא אף פעם לא משתנה. יש בה, איך קוראים לזה? מאג'יק. תסתכלי. ממש לא קשה לדמיין את מרי פופינס עפה מעל העיר כאן לידנו, בין העננים".

האדריכלות המפוארת של לונדון

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

שתפו: