לאס וגאס: מאה שנים של שחיתות

New York New York, המלון-קזינו שנפתח ב-1997. חזיתו מעוצבת כקו הרקיע של התפוח הגדול, עם העתקים מוקטנים של 12 גורדי שחקים ניו יורקיים צילום: באדיבות אם.ג'י.אם מיראז' (MGM Mirage)

אנג'לס שבמרחק. אני קונה פחית משקה אנרגיה ושב אליה, להלך בין חיקוי בגודל טבעי של מגדל הפעמון שבכיכר סן־מרקו בוונציה להר געש עשוי גבס, בין מגדל אייפל לאריה מוזהב עצום ולפסל רב הוד של יוליוס קיסר.
אבל אפילו חזיונות כאלה מעניינים פחות מפניהם של העוברים ושבים המהתהלכים כאן בשעה כזאת. צעיר צועד מנגד בפרצוף חמוץ, ולצדו צעירה שפרצופה חומצתי ממש. אין ספק מי מהם הפסיד הלילה את כל תקציב חופשתם לצד הרולטה. ואין ספק מה חושבת על כך זוגתו. בחורה שחורה בחצאית קצרצרה מעניקה לי חיוך צוהל. אצבעותיה לופתות את רצועת ארנקה, שבו ודאי מונחים כמה שטרות מגוהצים, מתנת הקרופייה. אני עצמי ממהר אל המלון־קזינו הוותיק Flamingo, להמשיך לרקוד, לצפות במתרחש סביב השולחנות וגם לקחת סיכון מחושב אחד או שניים.
בעצם אין לי צורך במשקה האנרגיה. המשחקים פורטים על עצבי, העיר מסעירה אותי, ופרצופי ההמונים הגודשים את הסטריפ מבלבלים את מוחי באלפי סיפורים אפשריים. אפשר לומר הכל על וגאס: אפשר לומר שזהו מקדש הימורים שבו מושלת הפריצות, אפשר לומר שזהו מטרופולין של הבל וקשקוש, של טעם רע ובזבוז מבחיל של משאבים טבעיים. כל זה נכון, אבל עבור אוהבי המעשייה וההרפתקה, כל זה משני. אין ספק שלאס וגאס מחזירה כל השקעה שנעשית בה בדרמה טהורה, והיא עושה זאת כבר מאה שנה.

דשא בלי שכן
דרמה היתה כאן גם לפני אלף שנה. הטבע הציב בלבו של העמק המדברי הצחיח את אחת מתופעותיו הבלתי צפויות ביותר: נווה מדבר. הרפתקנים

מקסיקנים שהגיעו לעמק במחצית הראשונה של המאה ה־19 העניקו לו את השם לאס וגאס, שמשמעותו "כרי הדשא". נסיעה קצרה מסביב לעיר מבהירה עד כמה חריגים כרי דשא בנופי האזור. ערבות דרום נוודה מזכירות בדרדריותן ובנואשותן את אזור רמת חובב שבנגב, ההרים הסובבים את עמק לאס וגאס פראיים ויפהפיים, אך הם נמנים עם הצחיחים והאכזריים שבהרי המערב. כרי דשא או לא כרי דשא, רק הרפתקן מקסיקני מטורף במיוחד היה מנבא אז שתקום כאן אי פעם עיר של כמיליון תושבים וחצי.

שדרת החנויות במלון Venetian. המלון בנוי בסגנון הרנסאנס ובהשראת ונציה. לא פסחו כאן על התעלות ועל הגונדולות הטיפוסיות לעיר צילום: באדיבות אם.ג'י.אם מיראז' (MGM Mirage)

ההתחלות אכן היו קשות ומייאשות. בני הדת המורמונית הקימו בעמק מבצר של בוץ בשנת 1855, אבל עד מהרה נכנעו והשקיעו את מיטב מרצם בביסוס מושבותיהם שבשולי המדבר. כעבור שני עשורים סחפה הבהלה למחצב הכסף המונים אל הרי נוודה. המדינה הצעירה הספיקה לזכות בכינוי "מדינת הכסף" לפני שתהליכים כלכליים עשו את הכרייה בשממה לבלתי כדאית. גם חווֹת הבקר שקמו כתחליף למכרות לא עלו יפה. נוודה, הגדולה פי 13 ממדינת ישראל, הלכה והתרוקנה מאדם. נותרו בה בעיקר ערבות של שיחי מרווה, נחשי פעמונים ובדידות.
בשנת 1931 הגו מנהיגי המדינה דרך יצירתית להצלת הישימון שעליו הופקדו: הם התירו את ההימורים ואת הזנות ובה בעת הקלו מאוד את תהליכי הנישואין והגירושין במדינה. העיר לאס וגאס, שיושבה בשנת 1905 כתחנת שירות קטנה על פסי הרכבת שבין לוס אנג'לס לסולט לייק סיטי, היתה מיד לאתר פופולרי להפליא. מאפיונרים שעסקיהם סבלו מחשיפת־יתר שלילית הגיעו לכאן כדי לנהל את אותם העסקים בדיוק, רק במסגרת החוק. זוגות צעירים שמשפחותיהם התנגדו לנישואיהם באו לעמק שבו התאפשר להם להינשא בקלות ובהיחבא. קורבנות השפל הכלכלי זרמו מכל עבר למקום שהבטיח פתרון מסוג אחר לגמרי. הקלפים נטרפו וחולקו, והמשחק הגדול החל.

נשדדים ונהנים
הלילה המשחק הגדול בעיר הוא פוקר בסגנון "Texas Hold’em", ובזכותו נשואות כל העיניים אל בית הקזינו Rio שבשולי הסטריפ. אליפות העולם

בפוקר נערכת כאן בהאנגר עצום שטוף אור ורחש טריפת קלפים. על שולחן המשחק המרכזי מונחים ז'יטונים בשווי של מעט יותר ממיליון דולר. שחקן בכובע מצחייה של קבוצת הבייסבול "שיקגו קאבז" דוחף 312 אלף דולר, כל הונו, אל מרכז השולחן. יתר השחקנים נבהלים ופורשים. כל הימוריהם הקודמים שייכים עכשיו לו. "גיבור", אני ממלמל בקול ביני לבין עצמי.
"יש גיבור ויש נואש", משיב בחיוך גבר משופם מימיני. שמו לאונרד גלאנץ, והוא פרופסור למשפטים באוניברסיטת בוסטון. אשתו ברברה היא עורכת דין המתמחה בתחום הבריאות. לאחר המשחק אנחנו מתיישבים לשיחה במסעדת הבופה של ה־Rio, שבה מוצעים למהמר הנחפז לשוב אל השולחן הררים של רגלי סרטנים, סושי, בקר צלוי ומה לא, והכל תמורת עשרים דולר. בין גיוזה סינית לקרפ סוזט אני למד שהשניים הגיעו לכאן לראשונה לפני שני עשורים, ומאז הם שבים מדי שנה.
"נשלחנו לכאן לוועידה", מספרת ברברה אגב כרסום רגל דיונון מטוגנת,

זוג בקזינו בלאס וגאס. הססמה המלווה עכשיו את קמפיין התיירות של העיר היא: "מה שקורה בווגאס נשאר בווגאס". המסר הוא: תרגישו חופשיים לעשות כל מה שעולה על רוחכם צילום: אימג'בנק ישראל

"ובעיני לאונרד זה בכלל לא מצא חן, מה לו ולווגאס? אבל במהלך הטיסה הוא ראה איך באגף המעשנים שולפים חפיסות של קלפים, מזמינים משקאות, מתחילים לשמוח, והיה בזה משהו מאוד מפתה". יותר מכל, לדבריה, היא אוהבת בעיר את כנותה: "ברור לכולם שהסטטיסטיקה במשחקים עובדת נגדם, ברור שהכל כאן קיים רק מסיבה אחת: כסף. אבל אין יומרה אחרת, כולם באים, נשדדים ונהנים".
ללאונרד דווקא יש קובלנות. "העיר הולכת ונשלטת יותר ויותר על ידי תאגידים", הוא מקונן. "היה משעשע הרבה יותר כשמשלה כאן המאפיה. אז באמת היו למקום חוקים משלו", הוא צוחק. "בני ביניון, שהקים את הקזינו Horse Shoe, תרם כל כך הרבה לכלכלת העיר, שהיום פסל שלו מוצב בדאונטאון. כולם ידעו שלפני כן הוא היה רוצח בטקסס, וזה כלל לא שינה להם. או למשל הבעלים של Imperial Palace. הוא היה ניאו נאצי. היה לו משרד מלא בצלבי קרס, ובכל שנה היו חוגגים שם את יום ההולדת של היטלר. בסוף ביטלו לו את רשיון ההימורים בטענה שהוא מוציא שם רע לווגאס. אתה מבין מה בנאדם צריך לעשות כדי להוציא שם רע לעיר הזאת?"

הקרקס מגיע לעיר
השתלטות התאגידים על עיר השעשועים קשורה להקמתה של עיר הימורים אחרת בארצות הברית – אטלנטיק סיטי שבחוף המזרחי. מרגע שהותרו ההימורים בעיר זו, באמצע שנות השבעים, הבינה וגאס שעליה לשנות כיוון. אם הקזינו כשלעצמו כבר אינו ייחודי, יש להקיף אותו באטרקציות. כך החל

עידן ה"מגה־ריזורט", מלון עצום שבקומת הקרקע שלו שוכן קזינו, וחזותו מקורית, מצועצעת וגרנדיוזית.
קזינו הבנוי בדמותו של אוהל קרקס ומצויד במתקני שעשועים הוצב על אם הדרך היוצאת ללוס אנג'לס כבר בשנת 1968. ההתפתחויות במזרח עודדו אותו להתרחב ולהפוך ל־Circus Circus, הפועל עד עצם היום הזה למרות דמות הליצן המכוערת והמבהילה שבחזיתו. את המגה־ריזורט במתכונתו הנוכחית פיתח איל ההימורים סטיב ווין, שאביו היה בעליו של אולם בינגו בלב העיר. בשנות השמונים פתח ווין מדרום ל־Circus Circus את המלון והקזינו Mirage ושינה את לאס וגאס לנצח. במקום סבכה של אורות ניאון קיבל את פני המבקרים ב־Mirage יער טרופי מלאכותי שמפלים ענקיים

מבט לילי על ה"סטריפ" של וגאס. הסטריפ עבר תהליך המכונה "דיסניפיקציה" – ריכוך תכניו של אתר תיירות כך שיתאים למשפחה כולה צילום באדיבות מחלקת העיתונות של לאס וגאס (Las Vegas News Bureau)

רועמים בו. באולם התיאטרון של מלונו כיכבו צמד הקוסמים זיגפריד ורוי, שאת מופעם העשיר ווין במשפחה של טיגריסים לבנים.
Mirage,Circus Circus ודומיהם נועדו לפתות לא רק את כרישי ההימורים אלא גם את בני מעמד הבינוני האמריקאי בהמוניהם, ולא פחות מזה – את ילדיהם. ווין הבין שעל כל דולר שמשלם אדם יחיד משלמת משפחה ממוצעת כארבעה או חמישה. את השינוי שחולל אפשר לראות היום לכל אורך הסטריפ: מלון Excalibur בנוי בצורת טירה שצריחיה צבועים בצבעים עזים. מול המלונות York New York New
ו־Sahara דוהרות רכבות הרים, ובאכסדרת הקניות של מלון Caesars Palace (שחלילה מלבלבלו עם
ה־Imperial Palace) מתנועעים פסלי אלים יוונים.
ממשלת המחוז אימצה את המגמה החדשה. היא אסרה את הזנות ברחבי הסטריפ והקימה לאורכו רכבת מונורייל וגשרים להולכי רגל שמדרגות נעות מטפסות אליהם. כך עברה העיר את התהליך הידוע כ"דיסניפיקציה": ריכוך תכניו של אתר תיירות כך שיתאים למשפחה כולה, ממש כמו סרטיו המצוירים של וולט דיסני. במקרה של לאס וגאס מדובר בדיסנילנדיפיקציה של ממש. הבאים אל העמק היום באים בשעריו של לונה פארק אדיר.

וארסתיך לי בפאייטים
התפתחותו הפראית של הסטריפ הקיזה את עסיס החיים ממרכז העיר. רחוב פרימונט (Fremont) המהולל, שהיה פעם ציר החיים שלה, הפך מוזנח יותר ויותר. בראשית שנות התשעים של המאה הקודמת החליטה העירייה להסב אותו למדרחוב ולהקים מעליו גג עטור נורות ססגוניות שיספק צל ביום ומקסם

אורות בלילה. הניסוי לא עלה יפה, ורחוב פרימונט של היום, שמושלות בו נקניקיות בדולר ומזכרות זולות עוד יותר, מצליח לגרום אפילו לסטריפ להיראות אלגנטי.
כך או כך, המקום המעניין ביותר בלאס וגאס הוא דווקא קומץ הקילומטרים המפרידים בין מרכזה של העיר ובין הסטריפ. זהו רובע הקאפלות של העיר, וזוגות יכולים להינשא בו בלי לעבור בדיקת דם ובלי תקופת המתנה. כמה מן הכנסיות יכולות אפילו להנפיק את רישיון הנישואין בעצמן או להשיא את בני הזוג מבעד לחלון, בשיטת "דרייב אין", בלי שייאלצו לצאת מתוך מכוניתם.
רון דקאר, בעליה של קאפלת Viva Las Vegas, מסיים להשיא בני זוג

חתונה במלון Venetian. בשנים עברו נישאו בלאס וגאס בין היתר ברברה סטרייסנד ואליוט גולד, ריצ'רד גיר וסינדי קרופורד ואנג'לינה ג'ולי ובילי בוב ת'ורנטון. כל הבריתות הללו נפרמו בינתיים | צילום: כפיר זיו

שלבושם צנוע ביותר: היא בשמלה פרחונית פשוטה, הוא בכובע בוקרים ובשפם בסגנון לך ולנסה. דקאר, לעומתם, לבוש בהידור: סרבלו הלבן מעוטר פאייטים נוצצים, ובלורית פאתו הכהה מתנשאת מעל לזוג משקפי שמש עצומים. אין ספק מי הוא אמור להיות: אלוויס של שנות השבעים, פטרונן של חתונות לאס וגאס לדורותיהן.
בעוד דקאר פותח את שערי הקאפלה כדי לאפשר לקאדילק ורודה לבוא ולאסוף את הכלה הדומעת, מסביר שותפו, ג'יימי ריצ'רדס, שגם לכאן מוזמנת המשפחה כולה. "אנחנו מעודדים מאוד את ההורים לבוא ולהיות נוכחים," הוא אומר. "בהתחלה האמהות נבהלות: אוי לי! מה הם עושים? אלוויס משיא אותם! אבל אחר כך הן רואות שזה יכול להיות ממש נחמד". לחתונה שהסתיימה זה עתה לא התייצבו ההורים. בעצם אין לה עדים כלל מלבד הבעלים, הצלם, ואורח מזדמן מטעם "מסע אחר".
באופן מוזר, החוויה הפשוטה שעברו בני הזוג נחשבת הנחשקת ביותר בקרב הקהילה ההוליוודית. בשנים עברו נישאו בלאס וגאס ברברה סטרייסנד ואליוט גולד, ריצ'רד גיר וסינדי קרופורד ואנג'לינה ג'ולי ובילי בוב ת'ורנטון. כל הבריתות הללו נפרמו בינתיים, אבל הכנסיות פתוחות 24 שעות ביממה וכולם מוזמנים לבוא ולנסות שוב.

לראות שפריץ וללכת
כוכבים עושים עוד דבר בלאס וגאס מלבד להינשא. הם מרוויחים כאן כסף, והרבה. על הבאר המרכזי ב־Rio, בין בימות שעליהן מחוללים נשים וגברים בלבוש חסכוני, אני מעלעל במגזין בידור מקומי. מופעה של סלין דיון הוא הבולט בעיר, אבל היא אינה מזמרת לבדה. בארי מנילו שר "קופאקבאנה" במעלה הסטריפ, ולא רחוק ממנו משמח לייל לאבט את אוהבי הקאונטרי. מי יודע אם יירשם אחד מן המופעים הללו בהיסטוריה לצד מופעי וגאס האגדיים של דין מרטין, ג'ודי גארלנד, פרנק סינטרה, וכמובן – אלוויס.
לא רק זמרים מתקיימים היטב בלאס וגאס. קומיקאים מפיקים צחוק מקהלים שטופי אלכוהול המחולק חופשי למהמרים בבתי הקזינו. אמני קרקס השמש

סכר הובר, אחד מפלאיה ההנדסיים של המאה העשרים | צילום: ארז סימון

הקנדי מחוללים נפלאות בלא פחות משלושה תיאטראות שונים. אמנם הקוסמים זיגפריד ורוי לא שבו להופיע יחדיו לאחר שאחד הטיגריסים נגס בזרועו של רוי, אבל לאס וגאס הומה לחשי קסמים כאילו היתה עיר המכשפים הוגסמיד מעלילות הארי פוטר.
מי שהפסדיו בקזינו אינם מאפשרים לו לשלם 75 דולר עבור מופע כזה, מוזמן לצפות בחינם במופע זרנוקי המים המחוללים בקביעות מול מלון Bellagio. הסילונים ניתזים לגובה העולה על עשרים קומותיו של המלון ומתנועעים לצלילי השיר "ויוה לאס וגאס". די לטוס לכאן, לראות מחול אחד כזה ולשוב הביתה, כדי לספוג במלואה את משמעותה של וגאס העכשווית. בשפריץ אחד של מים מופגנים כאן כל תפארתה, שטותיותה, יופיה ובלתי אפשריותה של העיר, שלא לדבר על בזבוז המים המשווע המתרחש בה מדי יום.
אך מים אינם המשאב הטבעי היחיד המנוצל עד זרא בלאס וגאס. חמוקיהן של נשים צעירות מוצגים לראווה ערב ערב על בימות מופעי הקברטים. נערות המופעים של וגאס אולי בוחרות בעיסוקן, אבל ספק אם אותו הדבר נכון באשר לכל אחת מהנשים שמספרי הטלפון שלהן מחולקים בחשאי ברחבי הסטריפ. רבות מהן מתגלגלות לזנות מתוך התמכרות לסמים או כדי להשביע את הרגלי ההימורים הכפייתיים של בני זוגן. וגאס, אחרי ככלות הכל, אינה מורכבת רק מזוהרה של סלין דיון, ולא ממש ברור אם היא עיר ידידותית עם צד אפל נסתר או עיר אפלה עם פן ידידותי בולט.

כאבי גדילה
דבר אחד ברור, וגאס אינה עיר רדודה ובלתי מודעת לעצמה לגמרי. היא ערה לסתירה שבין רקמתה האפלה ובין הנטייה לשווק אותה למשפחות, בין היותה מקדש של פריצות ובין הפיכתה ללונה פארק. הניגוד מביך את פרנסיה, ואלה החלו לפעול למען השבת עטרת החטא שלה ליושנה. הססמה המלווה עכשיו

את קמפיין התיירות של העיר היא: "מה שקורה בווגאס נשאר בווגאס." המסר ברור: בואו, עשו חיים, אל תביאו את הילדים, ובעצם, אל תביאו גם את הבעל או את האישה. מי יודע מה יקרה לכם כאן בלעדיהם.
הניסיון לבגר את לאס וגאס הוא העומד בבסיס הטלטלה העיקרית שעוברת העיר בשנת המאה לייסודה. מלון Treasure Island תיבל את מופע הדגל שלו, המציג מלחמות סיף בין פיראטים, בצרור רקדניות מעכסות. בעליו מנסים לשווא להחליף את השם Treasure Island הדיסנילנדי ב־TI הפחות חד משמעי. ב־Bellagio מוצגת תערוכת "ציור הנוף האימפרסיוניסטי, מקוֹרוֹ ועד ואן גוך". בראשית הקיץ פתח סטיב ווין את מלונו החדש, Wynn Las Vegas, והביא לעיר לראשונה זה שנים מגה־ריזורט שאין לו "נושא" – לא פריז, לא מצרים העתיקה ואפילו לא מונטה קרלו.

המדרחוב ברחוב פרימונט. הגג, העטור נורות ססגוניות, מספק צל ביום ומקסם אורות לילה | צילום באדיבות מחלקת העיתונות של לאס וגאס (Las Vegas News Bureau)

העיר מצמחת לעצמה זקן גם בדרכים אחרות. "אנחנו מפתחים עכשיו פרויקט נפלא", מספר ראש העיר היהודי אוסקר גודמן במשרדו המעוטר בובות פרווה, קריקטורות ממוסגרות וכדי חרסינה עצומים. "בכל ליל שישי, אפילו שזה ערב שבת, אנחנו נעודד אנשים לצאת לגלריות ולחנויות של עתיקות שישארו פתוחות עד מאוחר ולבקר באירועים אמנותיים. זה חלק מתהליך ההתבגרות שלנו".
מה, מבחינתו של גודמן, הוא הדבר הדרמטי ביותר המתרחש בעיר היום? "הגדילה", הוא משיב. "בכל שש דקות עובר לכאן תושב חדש, בכל עשרים דקות מושלמת בנייתו של בית חדש. זה הדבר המרגש ביותר שקורה כאן היום". האוזניים שומעות, והעיניים לא יכולות שלא להפליג אל מעבר לכתפו של גודמן ולהביט בנוף הנשקף מבעד לחלון המשרד שבקומה העשירית. כבישים מהירים עצומים רועמים למטה, בתי פרברים נפרשים עד ההרים שבמרחק, מגדלי פאר מצועצעים צומחים מתוך ערפיח ואבק. אתגריה של לאס וגאס מיוחדים לה כפי שהיא עצמה עיר מיוחדת, אבל לא רק כאן יש מדבר ציה המשווע לפיתוח, ולא רק אמריקאים נדבקים בחיידק ההימורים. מי יודע, אולי כך תיראה ביום מן הימים גם מצפה רמון.

לאס וגאס – העמוד הראשי>>