אתרי מורשת עולמית – המורשת של כולנו

אנשי אונסק"ו – ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם – טוענים כבר יותר מעשרים שנה שלא רק התעלות של ונציה שייכות לנו, אלא גם הטאג' מהאל בהודו, מדרגות האורז בפיליפינים, מקדש מאצ'ו פיצ'ו בפרו, ביצות האוורגליידס בפלורידה, מצדה, ארמון האלהמברה בגרנדה, ובסך הכל קרוב לאלף אתרים בעולם כולו שייכים לנו, תושבי כדור הארץ. זו המורשת העולמית שלנו. זכותנו וחובתנו לשמור עליה, לטפח אותה ובעיקר להכיר בה.

רשימת האתרים שהכריזו עליהם "אתרי מורשת עולמית" גדלה מדי שנה. בשנים האחרונות הכניסה לרשימה נחשקת במיוחד, מעין סוג של מועדון חברים אקסקלוסיבי שיכול להעלות אתר די נידח שאיש כמעט לא שמע עליו קודם לכן, כמו כיכר העיר טלץ' בצ'כיה, על מפת התיירות העולמית. בן לילה הופך אתר כזה יעד מבוקש. התחרות על כרטיס הכניסה למועדון אינה קלה.

מייק טרנר, אדריכל ירושלמי, פרופסור במחלקה לארכיטקטורה בבצלאל, עומד בראש הוועדה הישראלית למורשת עולמית של אונסק"ו. הוא אחראי על הגשתם של אתרים מישראל המועמדים להתקבל למועדון היוקרתי "רשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו". לטרנר יש סיבות טובות לגאווה: גם לישראל יש כמה אתרים ברשימה – מצדה, העיר הלבנה בתל אביב, עכו, דרך הבשמים בערבה, התִלים המקראיים בחצור, בבאר שבע ובמגידו, שמורת טבע נחל המערות בכרמל והגנים הבהאים בחיפה ובעכו. גם העיר העתיקה של ירושלים וחומותיה הוכרזו כאתר מורשת עולמית, אולם באופן רשמי האתר אינו משויך למדינה כלשהי.

מצדה. אחד משישה אתרי מורשת עולמית בישראל

התחלות צנועות
היוזמה חובקת העולם של אונסק"ו החלה באופן די צנוע. ההתחלה היתה בכינוס בפריז לפני 33 שנים. באתרים הראשונים שנכנסו לרשימה היו סמלים מוכרים בכל העולם: סטונהנג' באנגליה, ונציה, הטאג' מהאל, הפירמידות וכדומה. במהלך השנים הצטרפו עוד ועוד מדינות לרשימה, קריטריונים ברורים נוסחו, והמועדון היוקרתי החל לצמוח. בשנים האחרונות הוא נחשב להיט עולמי ומנוף כלכלי אדיר, מסוג הדברים שיכולים להניע תעשיית תיירות שלמה.

טרנר מבהיר שאין ספור דיונים מתנהלים במשך השנים בשאלה מהו "נכס עולמי" ובאופן הכניסה לרשימה. "בעניין ערכי טבע קל לנו יותר", מסביר טרנר, "כי אלה דברים שמעוגנים במדע. אפשר לקבל תוצאות מחקרים שמצביעים על ערכי הטבע הנדירים, על אתרי טבע שזקוקים להגנה או שחשוב לשמור עליהם שלא ייעלמו מעל פני כדור הארץ. בעניין ערכי תרבות ואתרים בעלי ערך עולמי הבעיה קשה הרבה יותר. אין כאן ערכים מוחלטים, מדעיים. בכל שנה נוצרים ערכים חדשים, מוגדרים אתרים חדשים ויש הצבעה על נכסים שחשוב לשמר".
הקריטריונים אמנם ברורים, אבל הפרשנות שלהם אינה קלה: האם אלה האתרים היפים ביותר בעולם? החשובים ביותר למין האנושי? הנדירים ביותר? האם, למשל, הרובע ההיסטורי של פנמה, חבר מכובד ברשימה, ראוי שניסע בשבילו אל צדו השני של העולם? או – איך ייתכן שמפלי הניאגרה, מאתרי התיירות הפופולריים בעולם, אינם נכללים ברשימה? אם רוצים דוגמה קרובה יותר – מדוע העיר העתיקה של יפו, מקום שלדעת רבים ראוי לתואר "נכס עולמי", אינה מופיעה ברשימה?

תעלה בוונציה. באתרים הראשונים שנכנסו לרשימה היו סמלים מוכרים בכל העולם

כרטיס למועדון
תהליך הכניסה לרשימת אונסק"ו מתוכנן כך שכל מדינה שחתומה על אמנת אונסק"ו מגדירה אחת לכמה שנים את הרשימה הטנטטיבית של האתרים שבתחומה הראויים, לדעת חברי הוועדה המקומית, להיכלל בבוא היום ברשימת אתרי המורשת העולמית. אחר כך מחליטה כל מדינה אילו אתרים היא מציעה לוועדה הבוחרת של הארגון בכל שנה. לאחר שהגישה אתר כמועמד מגישה הוועדה הלאומית שבתחומה נכלל האתר את כל המחקרים והנימוקים שמבהירים את חשיבותו. מומחים מטעם אונסק"ו מגיעים ליעד כדי לבדוק אותו ולהתרשם ממנו, ורק אחר כך הוא מובא לדיון בפני הוועדה הבוחרת.

בכינוס של הוועדה מוכרזים האתרים שנבחרו, בהם אתרי טבע, תרבות ומורשת. לעיתים הכינוס מרחיב אתרים שכבר הוכרזו בעבר. כך למשל, הכלילו כמה בתים נוספים שבנה אנטוניו גאודי בברצלונה ונתיבים נוספים של רכבות ההרים בהרי ההימלאיה שבצפון הודו.

הביקוש להצטרף לרשימה הוא עצום, ואנשי אונסק"ו מתקשים להתמודד עם הלחץ. כולם רוצים להגדיל את מספר האתרים שלהם, לבלוט כבעלי מספר רב של נכסים. כדי להתמודד עם הביקוש האדיר הגבילו אנשי אונסק"ו את מספר ההצעות שכל מדינה יכולה לעלות לדיון. המגבלה הזאת רק מאריכה את התור, מכיוון שמדינות רבות מעוניינות לצרף אתרים, בין היתר בטענה שקופחו בעבר ועכשיו מן הראוי לפצות אותן ומהר.

בית באליו בברצלונה. כמה מהבתים שתכנן אנטוניו גאודי הוכרזו כאתרי מורשת

עדיפות לאפריקה
כדי לעשות קצת סדר ואיזון מפרסמים אנשי אונסק"ו את סדר העדיפויות. מכיוון שאירופה מקבלת ייצוג נרחב ביותר ברשימה – כך למשל לגרמניה יש 33 אתרים לעומת שניים לגאנה – כיום רווחת ההסכמה כי יבשת אפריקה כולה נמצאת בתת־ייצוג ברשימה, ולכן אתרים מיבשת זו יזכו בשנים הקרובות לעדיפות. אתרים פרהיסטוריים אינם זוכים לייצוג נאות ברשימה. בעובדה זו יש משום יתרון לישראל, שבה יש מספר רב של אתרים כאלה. גם לטכנולוגיות אנושיות, קדומות וחדשות, אין ייצוג מספיק. על נתון זה מבוססת כעת ההצעה של הוועדה הישראלית, המבקשת לצרף את שער האבן המקושת בתל דן שבצפון, שנבנה בטכנולוגיה ייחודית.

הבעיה, לדברי טרנר, אינה נעוצה רק בצנטרליזם ובדומיננטיות האירופיים של הארגון. מכיוון שכל מדינה חייבת להגיש את היעדים שבתחומה בעצמה, נוצרים מצבים רבים שבהם המדינה אינה ערוכה להגיש מועמדות מסודרת באופן הנדרש ולכן אתריה אינם זוכים להיכלל ברשימה. בעיה נוספת היא שיש מדינות שנמנעות מלהגיש אתרים של תרבויות מיעוטים שכלולים בשטחן. הסיבות לכך רבות – חוסר רצון לחשוף את התרבויות האלה בפני העולם, מתן עדיפות נמוכה לפיתוח תרבויות המיעוטים של המדינה והעדפת אתרי התרבות של הרוב.

מפלי ויקטוריה שעל גבול זמביה וזימבבווה

תיירות תרבותית
ההנחה המקובלת היא שקהל התיירים שמתעניין באתרי המורשת העולמית מתרחב והולך. "תיירות תרבותית" הוא הכינוי המקובל לתיירים שמוכנים לנסוע לקצה תבל כדי לראות אתר מרשימת אונסק"ו. בכמה מן המדינות הבינו את המגמה הזאת ואימצו אותה בחום.

האי סוומנליניה, בכניסה לנמל הלסינקי, מופיע ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו מאז 1991. בנימוקי הכללתו ברשימה כתוב שהמבצר על האי, שנבנה במאה ה־18, הוא דוגמה מרתקת לאדריכלות הצבאית של אירופה. כדי להגיע אל האי שטים במעבורת היוצאת מן הרציף פעם בשעה. בדרך כלל, בייחוד בסופי שבוע, היא די מלאה. השיט נמשך כעשרים דקות. מאות פינים באים לסוומנליניה לפיקניק של אחר צהריים בימים יפים. המבצר מרשים, הנוף מרגיע והבתים העתיקים נאים. את הנתון המרשים ביותר מספקים ברצון בלשכת התיירות של הלסינקי: מאז ההכרזה על סוומנליניה כעל אתר מורשת עולמית נסק מספר המבקרים באי הקטן כמעט בחמישים אחוזים.

אולם בדו"ח שהכין מומחה התיירות ארתור פדרסן עבור אונסק"ו הוא מזהיר מפני טיפוח ציפיות מוגזמות מעצם ההכללה ברשימה: "יש רגע מכריע אחד – לאחר ההכרזה שהאתר שייך לרשימת המורשת העולמית – שבו נוצרת בקהילה המקומית ציפייה אדירה לרווחים מהירים".

פדרסן מסכים שהכנסת אתר לרשימה מזניקה את מספר המבקרים בו במידה ניכרת, אך המספרים לא חד משמעיים. "יש לנו דוגמאות לאתרים שבהם הצמיחה במספר התיירים היתה מיידית, ויש גם דוגמאות אחרות, שבהן חלפו כמה שנים עד שהחברות במועדון המורשת העולמית הניבה פֵרות, כלומר הביאה תיירים ורווחים".
דו"חות ומצגות של אונסק"ו מלמדים על עלייה בשיעור של עשרים עד שלושים אחוזים במספר התיירים שפוקדים אתר בשנה הראשונה לאחר שנכנס לרשימה. כמה אתרים בסין דיווחו על עלייה של יותר מ־300 אחוזים. לעומת זאת, בכמה מאתרי הרשימה, גם בישראל, עדיין מנסים לברר מדוע הנתונים היפים האלה לא מזכירים אפילו במעט את המצב האמיתי אצלם בבית.

טרנר סבור שהמפתח לקשר בין תיירות לרשימת המורשת טמון במילים "מסה קריטית". לדבריו, כשיהיה לישראל ייצוג גדול יותר ברשימה יהיה אפשר לדבר על המסה הקריטית. כשתייר במדינה מערבית יעיין אז ברשימת אונסק"ו ויגלה שלישראל יש שבעה־שמונה אתרי מורשת שאינו מכיר, הוא יטרח להגיע לכאן. זה הרגע שבו נוכל ליהנות מן הרווחים. כל זה, כמובן, מותנה בנתונים אחרים שזהים בכל עולם התיירות – תנאים מדיניים טובים, מצב כלכלי סביר, תשתית נכונה.

האי סוומנליניה בכניסה לנמל הלסינקי

סתירה פנימית
ברבורה בייליקובה, מנהלת השיווק בלשכת התיירות הצ'כית בפראג, פתחה את השיחה בינינו במשרדה בעיר בשאלה: "האם אתה יודע כמה אתרי מורשת עולמית יש בצ'כיה?" תריסר האתרים שפזורים ברחבי המדינה הם כיום דגל מוצהר שמשווקי התיירות הצ'כית משתמשים בו לקידום התיירות בארצם. הנקודה שאותה הם מדגישים יותר מכל היא כי אף שהעיר העתיקה בפראג היא אחד האתרים, דווקא 11 האחרים מרתקים ומסקרנים במיוחד. המטרה ברורה – להוציא כמה שיותר תיירים מפראג העמוסה והנשחקת. כך "מחדשים את המוצר".

הנקודה האחרונה הזאת, "חידוש המוצר", היא אחד הנושאים הבעייתיים ביותר בקשר שבין רשימת המורשת העולמית ובין תיירות. המוסכמה היא שאתר תיירות חייב להתחדש מדי כמה שנים כדי להישאר תחרותי. להתחדש פירושו למשל להרחיב את מגרש החניה, לשפץ את השירותים, להוסיף צנרת למים, חיווט לחשמל. באתרי מורשת חוששים מהתחדשות. במקומות רבים זה מתכון לאסון. מגרש חניה גדול יכול להרוס אתר שלם. הסתירה הפנימית הזאת היא אחת הבעיות הקשות שעימן מתמודדים כיום אנשי אונסק"ו ומנהלי אתרי המורשת העולמית.

בדו"ח המפורט של פדרסן הוא נותן דוגמאות ליוזמות פיתוח שנפסלו, כמו הרכבל באתר מאצ'ו פיצ'ו בפרו, טיסות מסוקים מעל מפלי איגואסו ברזיל או הגדלת החניון בארמון האלהמברה בגרנדה שבספרד. הגבלת מספר התיירים הוא הפתרון שפדרסן שואף אליו, אבל גם הוא יודע שבדיוק בעניין הזה חולקים על דעתו אנשי התיירות.

ונציה, עם התעלות ששייכות לנו כי הן המורשת העולמית שלנו, היא דוגמה מורכבת במיוחד. השלטונות רוצים לטפל בלגונה שהעיר שוכנת בה. לשם כך צריך הסכמה ומימון. אונסק"ו לא יגייס את הכסף, החובה הזאת חלה על העיר, אבל הארגון יכול לעשות לה צרות איומות אם המומחים שלו יחשבו שהטיפול בלגונה עלול חלילה לפגוע באוצר של כולנו. בוונציה כבר יודעים שזה כבוד להיכלל ברשימה, אבל גם שזו אחריות לא קטנה ולפעמים מגבלה.