יעלים בעין גדי

שמונה יעלים מבוגרים ליחכו את שאריות העשב הקמל על המדרון שמתחת למעיין עין גדי. היו אלה זכרים גדולים, כבדי גוף, ארוכי קרניים ובעלי זקן כהה וארוך. גילם – שמונה עד 12 שנים. זה הגיל שבו מגיעים היעלים לשיא כוחם ואונם. פרווה חומה כהה כיסתה את מרבית גופם, ואילו בחזה, בצוואר ובצידי הבטן נטה צבעה לשחור. גם מעל לטלפיהם בלטו כתמים שחורים, מעין גרביים חדשים. כך נראים היעלים ב"בגד החיזור", שאותו הם עוטים בסתיו, לקראת עת דודים.

היעלים רעו בשקט. מדי פעם תיבלו את ארוחתם העשבונית בענפים של שיח רכפתן או בעלים של עץ שיטה שהתנשא מעליהם. צופה שהתקרב אליהם לאיטו, על משקפתו ומצלמתו, והגיע עד לטווח של כ־20 מטר מהם, כלל לא הפריע להם. הם היו שקועים באכילה. בעוד כשבועיים אמורה להתחיל עונת החיזור, ועד אז עליהם לצבור שומן רב ככל האפשר ולאגור רזרבות של אנרגיה. רק כך יוכל כל אחד מהזכרים לעמוד במשימה החשובה המצפה לו, ולמלא את ייעודו הביולוגי: להתמיד בחיזורים אחר יעלות החן ולשכנען כי הוא, הוא ולא אחר, ראוי להרביען ולהיות אב לגדייהן.

בינתיים הם לא הקדישו תשומת לב מיוחדת לעדר הנקבות שחלף בסמוך; למען הדיוק, התעלמו מהן ואפילו לא הפנו ראש. ניסיון של דורות לימד את היעלים כי כל דבר בעיתו. לכשתתחיל עונת הייחום, הם יצטרפו לנקבות ואז לא ירפו מהן, ילוו אותן על כל צעד ושעל ויפגינו מחוות חיזור שונות ומשונות. בינתיים צריך לאכול ולנוח, לנוח ולאכול. גם תקתוקי המצלמה, שקצבם הלך וגבר ככל שצומצם המרחק בינם לבין הצלם, לא הפריעו להם להמשיך בשלהם.

לפתע, מאי שם, התקרב זכר נוסף. היה זה יעל גדול, כהה פרווה ועבה צוואר. אורך קרניו הקשתיות הגיע כדי 120 סנטימטר – אורכן המרבי של קרני היעלים. הוא התקרב לאיטו. מדי פעם עצר, מהסס ומתבונן. בסופו של דבר הצטרף לעדר. עד מהרה ליחך גם הוא את שיירי העשב בסמוך לזכרים האחרים. חלפו דקות אחדות. ואז, ללא כל התרעה מוקדמת, זינק אחד היעלים על רגליו האחוריות. מן הסתם זהו אותו זכר שהזואולוגים מכנים "אלפא" – הפרט השליט בחבורתו, שזכויותיו על המזון המועדף, על הראשוניות בגישה אל המים ובעיקר על הנקבות המיוחמות אינן ניתנות לערעור. הוא קפץ לגובה מטר, ובתנועה מכוונת היטב צנח במלוא כובד משקלו על האורח; וזה, שהספיק מבעוד מועד לקלוט את הסכנה, הרכין את ראשו והיטה את קרניו כך שיבלמו את החבטה.

התוקף לא ויתר: הוא נסוג צעדים אחדים, טיפס קמעה במעלה המדרון ומיד רץ במורד, צבר תנופה ושב לנתר על רגליו האחוריות, פעם ועוד פעם, ושוב צנח ממרומים ונגח בעוצמה רבה בפולש. הקרניים כמו ננעלו אלה באלה בסיקוסים הבולטים לאורכן. כל אחד מן המתגוששים דחף את יריבו, מנסה לכופף את ראשו ולהצמידו לקרקע. ברגע שנותק המגע, החל סיבוב נוסף: התוקף עלה במדרון, שב על עקבותיו, ותוך כדי ריצה במורד זינק על רגליו האחוריות ונחת על יריבו.

קול התנגשותן של הקרניים נשמע למרחוק. שוב קפיצה, ובעקבותיה נגיחה והמשך קרב המגע. המתגוששים הלכו ונחלשו, המהלומות התמתנו, אך אף אחד לא ויתר. בתחילה התבוננו שאר היעלים בהתגוששות, כמו גילו סקרנות בתוצאותיה. בהדרגה איבדו בה כל עניין; הם המשיכו לרעות ואט אט הלכו והתרחקו מזירת הקרב, אבל שני הניצים בשלהם. 13 סיבובים נמשך הקרב, סיבוב אחד יותר מאשר באליפות העולם באגרוף במשקל כבד (אגב, בשווייץ נספרו באחת מהתצפיות 178 מהלומות בין שני זכרי יעלים בהתגוששות שנמשכה יותר ממחצית השעה). בסופו של דבר הבין הפולש שקרנו על התחתונה וכי סיכוייו לזכות בקרב אפסו, וכשהוא מתנדנד על רגליו מהמאמץ ומהחבטות, התרחק מהמקום.

לורנס איש ערב וציד היעלים
האירוע המתואר התרחש בספטמבר 1978. עשור קודם לכן היה צריך להיות בר מזל כדי לחזות בארץ ביעלים הנוביים (Capra ibex nubiana). אז, על פי רוב, הסתפקו במראה זנבם ואחוריהם, בעת שהם נסו על נפשם כדי להתרחק מהר ורחוק ככל האפשר מהסכנה המהלכת על שתיים. תצפית מסודרת באורח חייהם היתה מעבר לדמיון. בשנת 1959, התפרסמה בכרך הראשון של "טבע וארץ" רשימה על תצפיות בחיי היעלים, פרי עטו של חבר קיבוץ עין גדי. המערכת הדגישה בהערת שוליים, ובצדק: "על אורח חייו של היעל ידוע אך מעט". באותם הימים גם לא היה בנמצא ולו צילום אחד ראוי לשמו של יעל. כל מי שרצה לאייר יעל בספר, במאמר או בכרזה נאלץ להשתמש בציור עתיק יומין, משנת 1868, שהופיע בספרו של הכומר הבריטי הנרי בייקר טריסטראם.

במשך דורות רבים צדו יעלים ללא רחם בכל רחבי המזרח התיכון. אחרי הכל, מדובר בבעל חיים גדול, שחוץ מחזיר הבר, הוא היונק הגדול ביותר בארץ. משקלו של זכר בוגר הוא 50־60 קילוגרם, ועשוי לעיתים להגיע אף ל־80 קילוגרם; הנקבה קטנה יותר ומשקלה כ־35 קילוגרם. לצַיִד מוצלח יש איפוא תמורה נאותה. גורלם של היעלים התערער במיוחד בעקבות מלחמת העולם הראשונה. לורנס איש ערב רכש את אמונם של הבדווים לא רק במטבעות זהב. הנשק החם שנתן להם סייע בכך רבות: עד אותה עת עמדו לרשות הבדווים אמצעי ציד פרימיטיביים, והרובה פתח בפניהם אופקים חדשים.

מתברר כי אין קל מלצוד יעל ברובה. חרף היותם בעלי חיים מדבריים, היעלים שותים מים לעיתים מזומנות, ובקיץ, ככל הנראה, מדי יום ביומו. כדי לשתות הם נוהגים לכרוע על ברכיהם – תנוחה המגבילה את ערנותם ומעכבת את מנוסתם. שרידים של עמדות ירי שנבנו למטרה זו אפשר לראות עדיין ליד עין נטפים שבהרי אילת, סמוך לעין קטורה בערבה וסביב גבי המים בגיא בהק שבנחל צאלים.

עם קום המדינה לא נותרו בארץ אלא עשרות יעלים מבוהלים ונפחדים. מנקודת מבטם, באה ההכרזה על מדינת ישראל ממש בזמן. לו נמשך הציד הפראי כפי שהתנהל במשך כל ימי המנדט הבריטי, היו היעלים מצטרפים אל האקו, הדישון, התאו והזמר, שנזכרו במקרא אך הושמדו אי שם בעבר מבלי להותיר אחריהם שריד ופליט בנוף, ואל אחיהם ברחבי הגדה המערבית, בתחומי מדבר יהודה הצפוני, שעד למלחמת ששת הימים היה נתון לשלטון ירדני. בסיורים הראשונים בשטח זה ב־1967־1968 לא היה אפשר לראות ולו יעל אחד.

יעל זכר על מצוק מעל ים המלח | צילום: עמית ארז

החוק להגנת חיות הבר שנחקק בשנת 1955 ואכיפת התקנות שהותקנו לפיו על ידי פקחים מיומנים הביאו להיפוך התהליך: היעלים התחילו להתרבות ברחבי הנגב ובדרום מדבר יהודה. בעין גדי לבדה נאמד כיום מספרם של היעלים ביותר מ־200.

סיפור הצלחה ישראלי
השינוי חל לא רק במספרם של היעלים. המפנה באורח חייהם ובהתנהגותם בול ט אף יותר: הם חדלו לפחוד מבני אדם. כיום אפשר לפגוש ביעלים בחוצות מצפה רמון או בשולי מדרשת שדה בוקר, לראותם בסמוך לכלי הרכב החולפים לאורכו של נחל שלמה שבאיזור אילת או ליד המטיילים הפוסעים בשביל שבקניון עין עבדת.

למי שמעוניין לצפות ביעלים, ואינו מסתפק במבט חטוף ובצילום חפוז, מומלץ לרדת לשמורת עין גדי. כאן אפשר לראותם בשולי שביל הכניסה לנחל דוד או על הדשא של בית ספר שדה עין גדי, לאורך ערוצו של נחל ערוגות ובמורדות תל גורן, והם שקטים ושלווים. המוני המטיילים כמעט שלא גורמים להם אפילו להרים את ראשם. הם ממשיכים לרעות, לנוח, להעלות גרה, לגרד מרבצי מנוחה ולהכין משטחי לינה, לחזר, לינוק, להתקוטט ולעסוק בשאר פעילויותיהם השגרתיות, תוך התעלמות מוחלטת כמעט מהצופים.

ריבוי היעלים והשינוי שחל בהתנהגותם נחשב במשך שנים רבות לאחד ההישגים הבולטים של שמירת הטבע בישראל, ולא בכדי הפך ראש יעל לסמלה של רשות שמורות הטבע. לארגון הבינלאומי לשמירת הטבע יש "ספר אדום", ובו רשימה של כל מיני בעלי החיים הנתונים בסכנת הכחדה ברחבי העולם. במהדורתו הראשונה של הספר, משנת 1966, מופיעים 277 מינים של יונקים, בהם היעל הנובי, הוא היעל החי בארץ. במהדורה השנייה של הספר, שראתה אור שנים אחדות לאחר מכן, הוצא היעל מהרשימה, בזכות עדרי היעלים שהתרבו פה בינתיים. אט אט התחילו היעלים להתפשט גם לצפון מדבר יהודה, לעבר צוקי נחל דרגות ואל ערוץ נחל קדרון, והגיעו אף למצוק ההעתקים שמעל עינות צוקים – תחום שבו הם ניצודו לפני מלחמת ששת הימים עד תום.

אך די ברפיון מה בשמירת היעלים, והמגמה עלולה להתהפך. החל מאמצע שנות התשעים התמעט מספרם של היעלים באזורים שונים של מדבר יהודה בשיעור מעורר דאגה. רק בנאת עין גדי לא חל כל שינוי במספר היעלים. ייתכן שלבצורת הקשה היה חלק בתהליך התמעטות היעלים, אך אין להוציא מכלל אפשרות כי שוב צדים יעלים במדבר יהודה, ובקנה מידה נרחב.

מטפסי הרים בלי פחד גבהים
ספר תהילים קובע: "הרים הגבוהים ליעלים" (תהילים ק"ד 18). ואמנם, היעלים מאכלסים נופים הרריים שונים בדרום אירופה ובאסיה, כגון האלפים או הרי הקווקז, ויש להם נציגים גם בהרי אתיופיה. אך היעל הנובי, המצוי בישראל, בירדן, בערב הסעודית ובמצרים, נחשב העדין, היפה והאטרקטיבי שבהם. במקומות אחדים ברחבי הנגב מצטלבים שביליהם של היעלים באלה של הצבאים. במבט ראשון רב הדמיון בין אלה לאלה, אך בחינה מעמיקה יותר תדגיש את ההבדלים: היעלים מותאמים היטב לחיים בצוקי ההרים ובקניונים. גופם כבד ומסורבל, ורגליהם, המותאמות לטיפוס ולקפיצה, קצרות ושריריות, בשעה שלצבאים רגליים ארוכות ודקות, כיאה לאצנים זריזים. היעלים מצטיינים גם בחוש שיווי משקל מפותח ביותר ובהיעדר פחד גבהים.

בשל נדירותו של היעל הנובי, האמיר מחירו לצורכי תצוגה בגני חיות. באמצע שנות השישים החליטה רשות שמורות הטבע ללכוד גדיי יעלים אחדים כדי ליצור גרעין רבייה בחי־בר ביוטבתה. הכוונה היתה למכור את העודפים שייווצרו, ובתמורה לרכוש אחדות מחיות התנ"ך שנכחדו מהארץ, כגון הפרא או הראם הלבן. בדווים זריזי רגליים נשכרו למטרה זו, וכ־20 גדיים בני יומם נאספו מהצוקים של נחל צאלים והועברו לחי־בר ביוטבתה. לכידת גדיים בגיל מבוגר יותר היא משימה בלתי אפשרית כמעט: הם כבר רצים, מטפסים ומקפצים בזריזות ובמיומנות מדהימה.

גדיי יעלים הם טרף קל לנמר, לעיט ניצי ולעיט זהוב

גדיי היעלים התאקלמו ללא קושי למקומם החדש. הם התבגרו, התרבו ועודפיהם נמכרו לגן החיות בסן דייגו שבארצות הברית. היעלים מסתגלים בקלות יחסית למקומות חיוּת חדשים. בשנת 1970 הועברו זכר ושתי נקבות לרמת הגולן. במשך שנים אחדות איש לא ראה אותם ולא היה ברור מה עלה בגורלם. מתברר כי הם התאקלמו במרומי הגולן, למרות השוני הניכר בתנאים האקלימיים השוררים בו בהשוואה לאלה שבמדבר יהודה, וכיום אפשר לצפות בכ-80-70 יעלים בצוקים שמעל לנחל יהודייה או לנחל גמלא.

גם מעבר לים לא היו ליעלים קשיי הסתגלות רבים. וכך, כ־20 שנה לאחר שצאצאי היעלים ממדבר יהודה הגיעו לארצות הברית, ניתנו כמה מצאצאיהם במתנה לחברה המלכותית הירדנית לשמירת הטבע, ואלה הועברו על ידה לשמורת נחל ארנון שבירדן. כך נסגר המעגל: מנחל צאלים שלחופיו המערביים של ים המלח ליוטבתה, ממנה לארצות הברית ולבסוף חזרה לנחלי ממלכת ירדן, מצידו השני של ים המלח.

באביב הם ישובו חזרה
כיום אין קושי רב לראות יעלים בעין גדי: הם משוטטים לאורך ערוצי הנחלים ובמעיין עין גדי, חוצים את הכבישים, חולפים בשולי מגרשי החנייה ואוכלים במטעי התמרים או בפרדס הפומלות. כל זה נכון במשך "שעות העבודה" – בין שמונה בבוקר לשלוש אחר הצהריים לערך, תלוי באורכו של היום. לקראת ערב נוטשים היעלים את תחומי מניפות הסחף ואת השטחים החקלאיים. כשעתיים־שלוש בטרם שקיעה אפשר להבחין בתנועה איטית, אך מוגדרת בכיוונה, לעבר הצוקים. בשלב מסוים מתחילים כל היעלים לצעוד בהחלטיות ולטפס במעלה ההר. פניהם אל אתרי הלינה שלהם, בדרך כלל בתחומי סלעים רכים. במקומות אלה עשויים להתקבץ עשרות פרטים בסמיכות זה לזה. כאן, על דרגשי הסלע, הם חשים בטוחים יותר מאויבם העיקרי – הנמר.

אז אפשר לראות את אחד ההיבטים של המדרג בין היעלים, בעיקר הזכרים: אחד טורח ומכין לעצמו את המצע ללינה, מקפיד לסלק באמצעות טלפיו אבנים טורדניות, אבל די שפרט בכיר יותר יתחיל להתקרב, והיעל שעמל ימהר להסתלק ולפנות את מקומו.

עם בוקר, לרוב כשעתיים לאחר אור ראשון, יורדים היעלים ממעוזיהם ושבים לשגרת יומם. בחורפים גשומים הם עשויים לנטוש את נאת עין גדי למשך חודשים אחדים ולעלות אל רמת המדבר. כאן הם נהנים במשך חודשיים־שלושה ממרעה רענן וממי הגבים. לקראת האביב הם ישובו חזרה.

תרגילים בחיזור והמלטות סודיות
נפרדנו מעדר זכרי היעלים על מדרון מעיין עין גדי מעט לפני עונת הייחום. עונה זו נמשכת כחודשיים ומגיעה לשיאה במחצית השנייה של חודש אוקטובר. הזכרים הבוגרים, שבמשך חודשי האביב והקיץ חיו בעדר נפרד, מצטרפים אל עדר הנקבות. עתה הם כמעט לא מתפנים לאכול, אלא טרודים ללא הרף במחוות חיזור.

ראשית, על הזכר לדעת מי מהנקבות בשלה לחיזוריו. הבדיקה נעשית על ידי דגימת מצב ההורמונים בשתן באמצעות הלשון. אם התשובה חיובית – מאמץ הזכר דגם התנהגותי קבוע למדי: גופו שפוף, צווארו שלוח קדימה, ראשו מורכן וקרניו כמו נחבאות בצידי הגוף; כך הוא נראה קטן יותר ומאיים פחות בעיני הנקבה הנחשקת. זנבו הקצר מזדקר אז מעל לגבו, שפתותיו מופשלות לאחור, לשונו שלופה, ולעיתים מזומנות לא רק היא.

גדיים יונקים. בשנים ברוכות בגשמים הנקבות בדרך כלל ממליטות תאומים

מדי פעם הוא מתקרב אל הנקבה המיועדת בתנועות ריקוד גמלוניות, ומנסה "לשלוח יד" לעבר יעלת החן. אם זו אינה נעתרת לחיזוריו, הוא משנה יעד מבלי לבזבז זמן ומחפש אובייקט אחר. הוא מנסה את מזלו בין שהנקבה אוכלת, רובצת ומעלה גרה, ובין שהיא עדיין מטופלת בגדייה, היונקים ממנה מדי פעם. החיזורים הללו מתרחשים לעין כל, לאור היום. לא כן ההזדווגויות; אלה מתרחשות בצנעה, על פי רוב בלילה, ורק מעטים זכו לראותן. את תוצאותיהן, גדיים קטנים, אפשר לראות לאחר כחמישה חודשים.

ימים אחדים לפני ההמלטה פורשת האם ונפרדת מעדר הזכרים. היא מתבודדת בצוקים הגבוהים, במקומות קשי גישה הן להולך על שתיים והן להולכים על ארבע, למעט היעלים – אלופי טיפוס ההרים. ההמלטה מתרחשת הרחק מעין אדם ובעיקר הרחק מעינם של טורפים ודורסים שונים. לא בכדי נשאל איוב: "הידעת עת לדת יעלי־סלע?" (איוב ל"ט 1).

ההמלטות מתרחשות בין השבוע השני של חודש מרץ לתחילת חודש אפריל, ולעיתים הן נדחות עד לאמצעו. נקבה צעירה, בת שנתיים־שלוש, או קשישה, בת 9־11 שנים, תמליט על פי רוב גדי אחד. בגילי הביניים ובשנים ברוכות גשמים ממליטות הנקבות בדרך כלל תאומים. הגדיים נותרים כמה ימים במרומי הסלע. בגיל זה הם טרף קל לנמר, לעיט ניצי ולעיט זהוב. אמותיהם מרכזות אותם לעיתים ל"גני ילדים", בדומה לאריות ים בגלפגוס ולג'ירפות בשמורת סרנגטי ובמסאי מרה, והם נותרים לבדם או עם אחת האמהות, כך ששאר הנקבות יכולות לצאת למרעה. מדי פעם הן שבות להניק את הגדיים ולחזק את הקשר בין כל יעלה לגדי שלה.

כעבור כמה ימים הם יורדים יחד מהצוקים ומצטרפים לעדר. האמהות, זהירות וחשדניות, מגיבות לכל ניסיון להתקרב אליהן בשריקות אזהרה חדות ולפעמים אף ברקיעות בקרקע, אבל למרות חששנותן – מי שיגיע באפריל לשמורת עין גדי יוכל לראות ללא מאמץ רב את המשפחות שזה עתה התאחדו.