נדידת הציפורים – שמיים פתוחים

במרחק קצר מן הישוב העירוני הצפוף של גוש דן עובר אחד מנתיבי האוויר הסואנים בעולם: מאות אלפי עופות דורסים חולפים בו מדי סתיו, בדרכם משטחי הקינון שלהם אל מחוזות החורף ביבשת אפריקה. לעיתים כמעט ממלאים הדורסים הנודדים את פני השמים: באחד המקרים נספרו מעל לשדות כפר קאסם בתוך יומיים בלבד 242 אלף איות צרעים. סקר שנערך גילה שמספר עיטי החורף שנמנו ביום אחד, במשך שלוש וחצי שעות, בנדידה מעל למזרח מישור החוף, גדול יותר מהכמות המשוערת של האוכלוסייה העולמית של עיטי החורף המקננים ביערות מזרח אירופה ומערב אסיה. הדורסים הנודדים מנמיכים לקראת ערב ללינת לילה. עיטי החורף חונים ביערות הקרן הקיימת שבמזרח מישור החוף, איות הצרעים יורדות אל מטעי הזיתים שבשומרון, והדורסים בהרי אילת נוחתים אל הקרקע המדברית האפלה ושוהים בה בלילה.

הנדידה אינה פוסקת גם בלילה. בלילות בהירים, עם ירח מלא, אפשר להבחין מבעד לעדשות המשקפת או הטלסקופ בצלליות קטנות החוצות במהירות את עיגול האור של הירח. טייסים המנמיכים טוס לקראת נחיתה מדווחים לעיתים על להקות ציפורים המתגלות כהמוני עשים באור פנסי המטוס. לאחר הנחיתה אפשר להבחין במטוסים בסימני פגיעה של ציפורים קטנות. מתחת למגדלי תקשורת גבוהים ולמגדלורים נערמות גופות של ציפורי שיר שנהרגו במהלך הלילה כשפגעו במגדל. יתכן שלאורות המסנוורים השפעה על מנגנוני הניווט של הציפורים, אם כי טבעה המדויק של השפעה זו עדיין אינו ברור דיו.

על היקף נדידת הלילה אפשר לעמוד בתצפיות מכ"ם. הדי הציפורים הנודדות מופיעים כסימנים חיוורים על מסך המכ"ם, ומכסים לעיתים את מרבית שטחו. בימיו הראשונים של המכ"ם, ימי מלחמת העולם השנייה, לא הבינו את זהותם של העצמים המעופפים שהדיהם מופיעים על המסך, ומחוסר הסבר מניח יותר את הדעת הם כונו בשם "מלאכים". במשך שנים רבות לא היה ידוע ההיקף המספרי של נדידת הציפורים-המלאכים המופיעות על תמונת מכ"ם נתונה. הנדידה דורגה רק דירוג איכותי, בהתאם לאינטנסיוויות של האותות הנקלטים. בזכות שימוש בהתקנים אלקטרו-אופטיים חדשים, הצליחו לכמת אותה. מסתבר שבלילות של נדידה-רבתי עשוי היקף הנדידה להגיע (על-פי בדיקה שנעשתה בדרום-קרוליינה, ארצות-הברית) עד לכ-300 אלף ציפורים, החוצות מדי שעה חזית נדידה שרוחבה מייל אחד(כקילומטר וחצי). מנתונים אלה עולה שנדידת הלילה, למרות היותה סמויה מן העין, אינטנסיווית פי כמה מנדידת היום.

ציפורים עם טבעות
ענידת טבעת, היא הכלי העיקרי בחקר מסלולי נדידה של ציפורים. השימוש בכלי זה בקנה מידה רחב החל עוד בראשית המאה ה-20. טבעת האלומיניום הקלה, הנענדת על רגל הציפור, נושאת מספר סידורי ואת שם תחנת הטיבוע או הגוף האחראי על הטיבוע. ציפורים גדולות מסומנות לעיתים בסרטים צבעוניים או בצבע שאינו מזיק.

דרכים שונות פותחו במהלך השנים ללכידת הציפורים באופן שאין בו כדי לפגוע בהן. חלק מן הציפורים מטובעות עוד בעודן אפרוחים או גוזלים. מידע על ציפור מוטבעת שנלכדה שנית או נמצאה מתה נשלח לארגון הצפרות המקומי, ומשם – אל התחנה המטבעת.

סנונית הרפתות היא דוגמה מרשימה להיקף המידע הנאסף בעזרת טיבוע. הסנוניות תלויות לחלוטין בהספקה סדירה של חרקים מעופפים קטנים, ולכן הן רגישות מאוד לכפור ולשלג מתמשכים הפוגעים בפעילות החרקים. כמעט כל הסנוניות המקננות במרחב העצום שבין סיביר לבין האיים הבריטיים (מספרן מוערך בכ-220 מיליון) נודדות לפני בוא החורף, ומבלות את החודשים שעד לאביב הבא מדרום לקו המשווה, באפריקה. בעוד הסנוניות הבריטיות, למשל, מבלות את החורף בעיקר בדרום אפריקה, הסנוניות שמקורן בגרמניה חורפות צפונה יותר, בזאיר.

מקוטב אל קוטב
סנונית הרפתות נודדת בכל כיוון כשמונת אלפים עד עשרת אלפים קילומטרים, אך השיא שמור כנראה לשחפיות הקוטב. הן עוזבות בסוף הקיץ הצפוני את שטחי הקינון הארקטיים והתת-ארקטיים שלהן, ויוצאות לדרך הנמשכת לאורך החוף המזרחי של האוקיינוס השקט, או לאורך חופי מערב אירופה ומערב אפריקה. חלקן חוצות בדרך גם את האוקיינוס האטלנטי במעופן מאפריקה עד לברזיל, ורובן מסיימות את המסע באוקיינוסים עתירי המזון המקיפים את אנטארקטיקה, שם הן מבלות את הקיץ הדרומי. שחפיות הקוטב חיות איפוא בקיץ נצחי, ומשלימות בשנה אחת מסע נדידה בן כ-38 אלף קילומטרים – מרחק הקרוב להיקפו של כדור הארץ.

לא כל העופות הנודדים של חצי הכדור הצפוני חוצים בנדודיהם את קו המשווה. חלקם, כמו הזרזירים ואדומי החזה, אינם מדרימים מעבר לאגן הים התיכון. במינים רבים נודדות רק חלק מן האוכלוסיות – הצפוניות יותר, או אלו המקננות באזורי אקלים יבשתי יותר. אפשרות נוספת היא שרק חלק מן הפרטים משתתפים בנדודים. נקבות נוטות לנדוד יותר מן הזכרים ולמרחקים ארוכים יותר. קרוב לחמישה אחוזים מנקבות אדומי החזה של בריטניה נודדות, אך רק מעט מאוד מן הזכרים. נקבות של פרוש מצוי נוטות להדרים בחורף יותר מן הזכרים, שהם לפיכך פרושים חלקית מבנות זוגם בעונה זו.

נראה שנכונותה של ציפור לנדוד תלויה ביכולתה להתגבר על קשיי מזג האוויר ועל התמעטות המזון בחורף. צעירים, שהם מנוסים פחות מן הבוגרים, יתקשו יותר למצוא מזון בחורף ועל כך יגלו יותר נטייה לנדוד. מינים אוכלי חרקים, כמו סנוניות, נוטים לנדוד לפחות עד לאזורים הטרופיים, בעוד מינים אוכלי זרעים עשויים להגביל את נדידתם לאזורים הממוזגים או שלא לנדוד כלל. מצד שני, שפע המזון, שעות האור הארוכות והמרחבים הגדולים הראויים לקנן בהם – הנפתחים בארצות הצפון עם בוא הקיץ – קוראים אליהם חזרה את אלו מהעופות שנדדו בסתיו.

עונת הקיץ מבטיחה אספקת מזון סדירה החיונית לקיומן של פעילויות הקינון השונות, כגון הטלת הביצים, חימום הגוזלים והאכלתם. עופות חורפים נוטים, לעומת זאת, לניצול של מזון מזדמן כלהקות ארבה. סיבכים שחורי-כיפה לדוגמה, הנראים בחורף בשדרות העיר, בין ענפי עצי פיקוס שפירותיהם הבשילו, שוהים בהם רק זמן קצר ונעלמים עם היעלמות הפרי.

ניווט ללא מכשירים
כיצד יודעות הציפורים את הדרך אל יעדן? כיצד הן שומרות על כיוון תעופתן בחשיכה, בערפל או מעל לים הפתוח? האם הן יכולות להבחין ולתקן סטיות מן הדרך? מה מנחה, למשל, את הקוקיות הצעירות – שבקעו בקיני זרים, והן נודדות לבדן, ללא ליווי של קוקיות בוגרות – בדרכן עד לאפריקה הטרופית והדרומית?

בסדרת ניסויים, שתחילתה עוד בשנות החמישים, לכדו בסתיו בהולנד כ-15 אלף זרזירים וטיבעו אותם. לאחר מכן שולחו הזרזירים מאתרים שונים בשווייץ ובמזרח ספרד, כלומר הרחק דרומה משטחי הקינון והחריפה הרגילים שלהם. מטרת הניסוי היתה לברר כיצד יגיבו הזרזירים על ההסטה הגדולה מן המסלול הרגיל של נדידת הסתיו: האם ימשיכו בכיוון הנדידה הנורמלי, שיוביל אותם במסלול מקביל למסלול הנדידה הרגיל, או שיידעו לזהות את הסטייה ויתקנו את מסלולם בהתאם.

נמצא, שהתנהגות הזרזירים הבוגרים היתה שונה בתכלית מזו של הצעירים. האחרונים לא גילו כל נטייה לתקן את הסטייה מן המסלול: פרטים צעירים נמצאו בהמשך הסתיו ובחורף שלאחריו בעיקר מערבה ודרום-מערבה מנקודות השילוח בדרום צרפת, ספרד ופורטוגל. לעומת זאת, הפרטים הבוגרים, אלו שלפחות פעם אחת בחייהם כבר עשו את הדרך אל אזורי החריפה שבארצות השפלה, צפון צרפת ובריטניה, גילו יכולת לזהות ולתקן את הסטייה: אלו ששולחו בשווייץ נמצאו בעיקר צפון-מערבה ממקום שילוחם, וחלקם הצליחו להגיע עד לאזורי החריפה הרגילים ממש, ואלו ששולחו בברצלונה נמצאו בעיקר בכיוון שסוטה מעט מערבה מן הצפון.
הזרזירים הבוגרים כיוונו עצמם איפוא אל היעד שאליו התכוונו להגיע, בעוד שהצעירים השכילו לכל היותר לשמור על כיוון מוגדר.

מצפן שמש
ידוע שזרזירים בכלוב מפגינים בעונת הנדידה חוסר מנוחה המכונה "ריגשת נדידה", ומקפצים ומתעופפים בכלובם. כל עוד מאפשר להם מבנה הכלוב להבחין במקומה של השמש בשמיים, הם מנסים לעוף בכיוון התואם לערך את כיוון הנדידה המתאים לעונה. כיוון שזרזירים הם נודדי יום, אפשר לשער שהם משתמשים בשמש כבמצפן ומכוונים עצמם ביחס אליה בזווית המתאימה לשעת היום, כפי שמורה להם שעונם הביולוגי. אם מתקינים מראות על חלונות הכלוב, כך שהשמש נראית מתוכו כאילו היא עומדת במקום שונה ממקומה האמיתי, משנים הזרזירים בהתאם את כיוון הפעילות שלהם. זרזירים אחרים, שנחשפו למחזור יום-לילה כוזב תחת תאורה מלאכותית, ועקב כך הוסט השעון הביולוגי שלהם, הפגינו, משנחשפו שוב לאור השמש, סטייה בכיוון הפעילות שלהם המתאימה להפרש בין שעון המקום לשעון הביולוגי. הפרש של שעה מתאים לסטייה של 15 מעלות, כשיעור סיבוב כדור הארץ במשך זמן זה.

כפי שמינים שונים של נודדי יום מסוגלים להשתמש בשמש לשם מציאת כיוון, יודעים נודדי הלילה לכוון עצמם בהתאם למצב הכוכבים. סיבכים צעירים, שגודלו בשבי ולא יכלו לראות את השמים, הושמו תחת תמונת כוכבים שהוקרנה על כיפת פלנטריום קטן. הם הפגינו כבר בסתיו הראשון לחייהם ריגשת נדידה שהופנתה לכיוון הנדידה של בני מינם שבטבע. סיבוב של התמונה ב-180 מעלות גרם להיפוך בכיוון הפעילות שלהם.

לעומת הסיבכים הראו ניסויים בכחלית, ציפור שיר אמריקאית הקרובה בגודלה לדרור, שהשימוש שעושות הציפורים הצעירות במצפן הכוכבים, כרוך בתהליך של מעקב אחרי תנועת הכוכבים בחודשי החיים הראשונים של הציפור. עופות שגדלו תחת שמי פלנטריום הסובבים בכיוון הרגיל, כלומר סביב כוכב הצפון, גילו בסתיו ריגשת נדידה שהיתה מכוונת בכיוון הנכון – כיוון דרום – גם תחת תמונת כוכבים שאינה סובבת. הם לא היו צריכים לראות לשם כך את כוכב הצפון דווקא. לעומתם, עופות אחרים, שגדלו בפלנטריום שבו סובבו הכוכבים סביב כוכב בקבוצת אוריון, הראו, תחת תמונת כוכבים נייחת, רוגשת נדידה בכיוון שהיה הדרום אילו אוריון היה בצפון. עופות שגדלו תחת תמונת כוכבים נייחת גילו גם הם רוגשת נדידה, אולם כיווניה היו אקראיים לחלוטין.

ניסויים אלו מרמזים על קיומם של מנגנונים שונים של ניווט על פי הכוכבים אצל הסיבכים ואצל הכחלית. יתכן שהסיבכים מכוונים עצמם בעזרת כוכבים הסמוכים לקו המשווה השמימי ובהתאם לשעת הלילה. שימוש זה דומה לשימוש שעושים נודדי היום בשמש. הכחליות, לעומתם, מוצאות את הצפון בעזרת מערכי כוכבים מסוימים המצביעים על מקומו של ציר הסיבוב של השמים, כפי שהאדם מנווט בלילה בעזרת כוכב הצפון או מערכי כוכבים אחרים. הסיבכים, שרבים מביניהם חוצים בנדידתם את קו המשווה, אינם יכולים לסמוך על שום מערך כוכבים יחיד הסמוך לכוכב הצפון, שכן סופו של מערך כוכבים כזה לשקוע אל מתחת לאופק כשהם קרבים אל סוף מסלולם, באפריקה.

סוד המגנט
הרעיון שעופות נודדים רגישים לשדה המגנטי החלש של כדור הארץ הוא רעיון עתיק יומין. מתברר שריגשת הנדידה של סיבכים אפורים, שגדלו כל חייהם בתוך חדר סגור, מכוונת לכיוון הנדידה גם כשהסיבכים אינם יכולים לראות דבר מן המתרחש בעולם שמחוץ לחדרם. בעובדה שהסיבכים ואדומי החזה אכן מבחינים בשדה המגנטי של הארץ אפשר להיווכח בניסויים בהם נעשה שינוי מלאכותי בכיוון השדה המגנטי השורר בכלוב. הציפורים הגיבו לשינוי כזה בשינוי כיוון הפעילות הממוצע שלהם.

מסתבר שהיפוך מושלם בכיוון השדה אינו משפיע על הציפורים, אולם היפוך הרכיב האנכי או הרכיב האופקי גורם להיפוך בכיוון הפעילות. שלא כמו מצפן מגנטי מעשה ידי אדם, הציפורים אינן רגישות להבדל שבין צפון לדרום, אלא מזהות את הזווית שיוצר השדה עם המישור האופקי. כאשר משנים את השדה המגנטי כך שיהיה אופקי לחלוטין, מאבדות הציפורים את חוש הכיוון.

לסיבכים האפורים, וכנראה שגם לציפורים רבות אחרות, יש איפוא לפחות שני מנגנונים שונים ובלתי תלויים של התמצאות: מצפן כוכבים ומצפן מגנטי. אלא שעדיין לא ברור איזה משני המנגנונים חשוב יותר, וכן כיצד עושים בהם הסיבכים שימוש.

יתר על כן, ניווט כיווני בלבד אין בו די כדי להסביר כיצד מוצאים זרזירים בוגרים המוסטים ממסלולם את הדרך אל שטחי החריפה שלהם, או כיצד שבות חסידות לבנות מדי אביב אל קינן מן השנה שעברה. הניווט הכיווני אינו יכול לתת תשובה לשאלה כיצד מצאו יסעורים ואלבטרוסים, שהורחקו מקינם, את דרכם חזרה על פני מאות ואלפי קילומטרים של אוקיינוס פתוח. אלבטרוס אחד שב אל קינו ממרחק 6,600 ק"מ, ומסעו חזרה ארך 32 יום בלבד. יכולת זו של ציפורים בוגרות לניווט יעדי היא עדיין, במידה רבה, בגדר תעלומה.

משק האנרגיה
רבות מציפורי השיר הנודדות של אירופה חוצות בדרכן לאפריקה את הים התיכון, כאלף ק"מ ללא אפשרות חניה, ואחריו, מבלי לעצור, את מדבר סהרה – עוד כ-1,600 ק"מ. כדי לעמוד במעמסת חילוף החומרים הכבירה של מעוף הנדידה צוברות הציפורים לעצמן בטרם צאתן לדרך, וב"תחנות התדלוק" הפזורות לאורכה, מצבורי שומן נכבדים באזורים מוגדרים בגוף. כמה מהן מכפילות את משקלן, ואף יותר מזה.

חלק מהעופות הבינוניים והגדולים, כגון אווזים, חוסכים אנרגיה על ידי נדידה במבנים דמויי ראשי חץ. לאווזים יש שולי זנב לבנים המקלים עליהם להבחין בחשיכה בפרט העף לפניהם. תצורת מעוף דומה אפשר לראות גם אצל העגורים האפורים, החולפים בשמי הארץ בחודשים אוקטובר-דצמבר ובחודש מרץ, בלהקות המסודרות בראש חץ או בטור.

עופות דואים – דורסים, חסידות ושקנאים – מנצלים ארובות של אוויר חם עולה או זרמי אוויר העולים על צלעות הרים. הם דואים במעגלים בתחומי הזרם העולה, ולאחר שצברו גובה הם גולשים ללא ניע כנף. הם עשויים לעבור כך קילומטרים לא מעטים בטרם ישובו ויעלו בארובת אוויר חם נוספת או ייאלצו לעבור לתעופה פעילה. זרמי אוויר עולים מצויים בעיקר מעל ליבשה, ועופות דואים נמנעים בשל כך מלחצות בנדידתם גופי מים גדולים. מדי פעם מתגלות לאורך חופי הארץ גוויות רבות של חסידות ושל דורסים: רוח מזרחית סחפה אותם אל מעל לים, וכוחם לא עמד להם לשוב בשלום אל היבשה.

כדי למנוע אסונות כאלה, ועל מנת לנצל לטובתן את הרוחות המנשבות, פיתחו הציפורים יכולת הבחנה מטאורולוגית מרשימה ביותר. נדידת ציפורים אינטנסיבית מתרחשת רק בחלק קטן מן הזמן והמרחב. במידה רבה אפשר לקשור את התרחשותה לגורמים מטאורולוגיים, כגון מיקומה של רמה ברומטרית או מעבר של חזית קרה. על רקע זה צריך ככל הנראה להבין גם את "ההצפות" של הדורסים הנודדים במזרח מישור החוף, שתוארו בתחילת הכתבה.

ציפורי שיר נודדות עשויות לעוף בגבהים שבין 300 מ' ל-6.8 ק"מ, רובן כנראה במחצית הנמוכה של תחום זה. אווזים בנדידה נצפו במקרה קיצוני אחד עפים מעל להימלאיה בגובה של כ-8,900 מ'. תכולת החמצן של האוויר בגובה זה היא רק כשליש משיעורה בגובה פני הים. יתרון אפשרי למעוף בגובה רב הוא הטמפרטורה הנמוכה השוררת בגבהים אלו. טמפרטורת סביבה נמוכה מסייעת באיבוד עודפי החום הנוצרים עקב פעילות השרירים המאומצת של המעוף. כך נמנעת הציפור מאיבוד הנוזלים הכרוך באיבוד חום.

נדידה בשעות הלילה עשויה גם היא להיות מותאמת לניצול הטמפרטורה הנמוכה והלחות הגבוהה יחסית. יתכן גם שמהירות המעוף גדלה עם הגובה, עקב צפיפות האוויר הנמוכה ישנן תצפיות המצביעות על כך, שעופות נודדים יודעים לבחור במעופם את שכבות האוויר שבהן מנשבות רוחות בכיוון המתאים לנדידה.

זהירות, אדם
אינספור סכנות אורבות לציפורים הנודדות. הן חשופות לפגעי מזג האוויר, לטריפה ולציד. ציד ציפורים נודדות, כולל ציפורי שיר קטנות המשמשות למאכל, נפוץ במרבית ארצות הים התיכון. בשל חשיבותו של איזור זה במערכת הנדידה הפלארקטית-אפריקאית עשויה להיות לציד השפעה ממשית על המינים הנודדים.

התפשטותו של מדבר סהרה המלווה בהשמדת צמחייה ובבצורת באזור הסהל הגדילה את המרחק שעל הנודדים מאירופה לעבור מעל לטריטוריה שאינה מזמנת להם מזון ומחסה. להקות של שקנאים הגורמים לנזקים בבריכות הדגים שבמישור החוף ובעמקים הצפוניים, מגורשות ממרבית המקומות באמצעי הפחדה שונים, או שנחיתתם בבריכות נמנעת על ידי כבלים הנמתחים לרוחב הבריכה. פחות משלושת אלפים זוגות של שקנאים מצויים נותרו באירופה. כיום נראה שרובה של האוכלוסייה הזו חולף בארץ ומצטרפים אליה שקנאים המקננים באסיה.

להקות השקנאים שעוברות בעמק החולה, חוצות את עמק יזרעאל ממזרח למערב וממשיכות מעל למישור החוף, הן אחד ממראות הסתיו המובהקים והמרשימים ביותר. ירי המנוגד לחוק בשקנאים החולפים בארץ עלול להאיץ את הירידה הקיימת ממילא במספר השקנאים, ובסופו של דבר עלולים מראות מרהיבים אלה להיעלם משמי הסתיו שלנו. בספרו "רומן רוסי" כתב מאיר שלו: "פינס ביטל מכל וכל את הסיפור על השקנאים. 'העמק, השפלה ומישור החוף אינם מצויים במסלול תעופתם' אמר לסבא, 'מדוע אתה מספר לילד הבלים כאלה?'". אפשר רק לקוות שדברים אלו לא יהפכו לנבואה.