תפריט עמוד
נתחיל בציטוט: "אתה עומד במקום שהיתה בנויה בו אחת החווילות של טיבריוס קיסר. אוצרות קדומים שאין להם ערוך קבורים מתחת לגפנים, מתחת לקאפלה, מתחת לבית. רגלי הקיסר הזקן דרכו על גבי טבלאות השיש הצבעוני, שהאיכר הזקן זרק אותן לעיניך אל מעבר לגדר גנו… ציור הקיר של פאנים מרקדים ונימפות עטורות פרחים פיאר לפנים את כותלי ארמונו. 'הבט', אמר והורה בידו אל מצולת הים הצלולה, בעומק שלוש מאות מטרים לרגלינו… מיד רציתי לקפוץ למטה במורד הצוקים הזקופים, ולצלול בתוך הים כדי למצוא את האוצרות שלי. 'אין צורך למהר כל כך', אמר וצחק. 'זה אלפיים שנה שהאלמוגים אורגים את קוריהם מסביב להם והגלים קוברים אותם עמוק־עמוק בחול. הם ימתינו לך עד שתגיע שעתך…"

האוצרות הם שרידים מארמונות של קיסרי רומי. הדוברים הם אכסל מונתה, רופא שוודי שהגיע לאי קאפרי שבאיטליה והתאהב בו, ומדריכו בשבילי החמורים שמובילים לנקודה הגבוהה ביותר באי. והדברים מצויים באחד הספרים הכי אהובים עלי, "מגילת סן־מיקלה". אני יכולה לשמוע כמה וכמה קוראים נאנחים עכשיו בגעגוע ובעונג.
פעם, בימים טובים יותר, היה הספר הזה חלק מרפרטואר ההתבגרות של קוראים סקרנים. דרכו התוודענו להיסטוריה של קאפרי, לחייו של רופא באמצע המאה ה־19, למסע אישי מפותל מכפר שוודי לחיים בקאפלה מרהיבה בכפר איטלקי. אכסל מונתה היה, ככל הנראה, רופא מצוין, כי בתחילת המאה שעברה מינו אותו לאחראי על בריאותו של גוסטב החמישי, מלך שוודיה. ברור שהוא היה סופר נפלא. "מגילת סן־מיקלה" היא אוטוביוגרפיה קסומה, שלעיתים קרובות אי אפשר לדעת מה בתוכה לקוח מערפילי הפנטזיה ומה אירע באמת.

קראתי בגיל 15, וחמש שנים לאחר מכן עשיתי טעות. נסעתי לשם. כדי לראות במו עיני את הקאפלה הלבנה בראש ההר ואת הספינקס המצרי הקדום שמונתה מצא במסעותיו. הוא לא מספר בדיוק היכן וכיצד, ובראייה בוגרת יותר אני חושבת שהוא עסק קצת בשוד עתיקות. אז עוד לא חשבו שזה לא יפה. מכל מקום, על פי הספר, הספינקס הזה ממוקם בקצה הצוק המשקיף למפרץ תכול כחלום, ואי אפשר לראות את פניו של הספינקס אלא אם מרחפים לידו באוויר, רצוי עם מצנח, קרוב לצוק ומעל למים.

משבילי החמורים לא נשאר דבר. אפילו החמורים התפגרו. כבר באמצע שנות השבעים היה האי קאפרי כולו מסחטת כסף ססגונית ששאבה לתוכה מיליוני דולרים, כולם של תיירים. היה צפוף. התור לרכבל שעולה לצוק נמשך שעות. שלטים של קוקה קולה עיטרו את הדרך, וסבך הצמחייה הטבעית הפך לערוגות מסודרות היטב, עם אפקטים צבעוניים מושלמים, בחסות המועצה המקומית. מרמקולים חורקים בקעו צלילים מרגיזים בעליצותם: מחרוזת שירי עם איטלקיים מעובדים לסינתיסייזר גולמני. בגיל 20, יש לאנשים אורך רוח בלתי מצוי כלפי החלומות שלהם, ואני הייתי נחושה בדעתי לחוות את יופיו של הספר בעיני, בלי מתווכים.

הרכבל לא קרס מעומס התיירים שרצו, ממש כמוני, להתייחד עם הלובן המקסים של הקאפלה על רקע המים התכולים, הצלולים. הלכנו בשבילים המרוצפים, ששלטי "אסור להשתין על הדשא" – בחמש שפות ובשגיאות כתיב – הוצבו בהם כל עשרה מטרים. מילאנו את הקאפלה, נדחקנו במסדרונות, גהרנו על המעקה שבראש הצוק ובאמת לא ראינו את פניו של הספינקס. הצצנו למטה אל המים וראינו המון מפרשיות כתומות ועליזות, אבל אף לא רמז אחד לאוצרות של טיבריוס. בעצם, בקושי ראינו מים. אולי, כמו שאומר המדריך הזקן והחכם לאכסל מונתה, צריכים היינו לחכות עד שתגיע שעתנו.

לא שבתי לקאפרי אחרי המסע הזה, וגם לא המשכתי לחלום על מסעות בעקבות ספרים שאהבתי. אי אפשר לטבול באותו נהר פעמיים, ואי אפשר לטבול בדיוק במים התכולים שבין כריכות של ספר. ואולי בכלל לא צריך: ממעמקי הכורסה, דבורים מזמזמות בסבך הצמחייה, נערות שרות בקול צלול, חמורים נוערים ונושאים את אכסל מונתה בדרך למעלה – ואפשר להתרגש איתו, לא במקומו ולא במקום שלו, שכבר מזמן אינו המקום שהפך את "מגילת סן־מיקלה" לספר נפלא.

עוד על טיול בדרום איטליה כאן

מסעות בעקבות ספרים

בתמונה הפותחת: מבט מווילה סן מיקלה אל עבר הנמל הגדול של קאפרי | צילום: Berthold Werner, CC BY-SA 3.0

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.