היום הראשון: מרום הכרמל לעין הוד
נהירת הקניות השבתית לעספייא ולדליית אל־כרמל כבר נרגעה, ומה שנשאר מהבוקר החורפי הבהיר מבטיח מסלול הליכה יפה בכרמל. אני מצטייד באוכל במכולת קטנה בעספייא וחוצה את הכביש לשביל המוביל לנחל חֵיק. בנבואת ישעיהו – "והיה מדבר לכרמל" – הכרמל הוא סמל ליופי ולפוריות, אבל כאן כל דרך עפר מתחילה במזבלה קטנה. רבע שעה אחרי כן אני מגיע לעין חיק, מעיין קטן עם בריכת בטון גדולה, ומשם ממשיך בערוץ נחל חיק האפלולי. ההליכה מתחת לענפי עצים ומעל למרבדי עלים צבעוניים מהנה ביותר. אין כאן עוד מטיילים, ואפילו רוכבי אופני השטח אינם. השקט, שרק ציוצי ציפורים ורחש רמיסת העלים מפירים אותו, מביא אותי להשתרע לקפה וארוחת בוקר ארוכים יתר על המידה.
עצים ועצורים במקום נוף
גבי מי הגשם בערוץ נחל חיק הם בית גידול טוב לסלמנדרות, אך היום הן לא מופיעות. במקומן מציצה אלי מבריכת מי הגשמים האחרונים גולגולת של פרה. לאחר כמה מאות מטרים השביל עוקף מפל קטן שבתחתיתו מכתשת (מעין גֵב) ויורד שוב בינות עצים גדולים אל הערוץ. משם השביל יוצא אל בקעת אלון הרחבה, שבה נחל חיק מתחבר לנחל אורן, ואני מתחיל לטפס בשביל צר לכיוון הר שוקף. בפסגת ההר אמורה להיות תצפית יפה, אך צמרות העצים מסתירות לי את הנוף, ואני מוותר על חיפוש נקודת תצפית טובה יותר. מהפסגה השביל יורד בין אורנים, חוצה דרכי עפר ומגיע לכביש העולה למלון יערות הכרמל. שם, כך מספרים יודעי דבר, האורחים יורדים לארוחת בוקר בחלוקים לבנים ובנעליים צחורות. כשאני מציץ בפתח מערת הקבורה שבחורבת רַקִּית מופיעים מעלי שלושה בחורים עם תרמילים גדולים. "זו ההפסקה הראשונה שלנו היום", הם מתנשפים. על כוס קפה עם בקלאווה מעספייא, מספרים לי איתמר, מיכאל ורום שהם יצאו לדרך מאוחר כי בילו כמעט כל הלילה באולטרה־סאונד, הפאב של יגור. "הבעיה שלנו", הם אומרים, "שיש לנו מילואים באמצע הדרך, ונצטרך לעצור לכמה ימים". הם הולכים מהר, אולי מהר מדי, ובשמונה ימים הגיעו מקיבוץ דן עד לכרמל. הם נשארים בחורבת רקית, ואני ממשיך בדרכי.
לאורך צלע ההר יש צנירים יפים, ובהם פעורות כמה מערות קרסטיות שנקראות מערות יֶשַח. ממול נראים בתי קיבוץ בית אורן שמעט חבריו משכירים דירות לסטודנטים ולמחפשי שקט אחרים. השביל מטפס ויורד שוב בתלילות בשביל צר לחניון אורן הפופולרי. החניון עמוס, וקבוצת צופים גדולה מתארגנת לפיקניק אל תוך הלילה לקול הלמות תופים. עלייה קצרה משם מובילה למערת אצבע, אחת המערות הפרה־היסטוריות הפזורות בכרמל, הקרויה על שום צורתה. לאחר ביקור מעניין במערה אני משתרע על סלע ומביט בנוף. מתחתַי כלא 6 הצבאי. הרמקולים המודיעים על מִפקד בעוד חמש דקות אינם מטרידים את שפני הסלע הרובצים על הסלעים שלידי. החיילים־האסירים נעמדים בשלשות במגרש המסדרים, ולמרות הנוף אי אפשר שלא לעקוב אחרי המתרחש בחצר הכלא. מעבר לשדות ולבריכות הדגים, סמוך לים המזמין, מזדקר מבצר עתלית הסגור למבקרים בגלל מיקומו בתוך בסיס צבאי. עוד משהו שראוי לשנות. רעש המכוניות בכביש חיפה־תל אביב הישן הוא אחד הסימנים להתקרבות למרכז הארץ. נראה שאצטרך להתרגל לרעש הזה. כשאני קם, שפני הסלע נעים בזריזות אל בינות הסלעים, והאסירים חוזרים לאט לתאיהם ולאוהליהם. עלייה קצרה, הליכה נעימה לאורך השלוחה, עוד ירידה במטעי זיתים, ואני בעין הוד.
 |  |
| נחל חיק. רק ציוצי הציפורים ורחש רמיסת העלים מפירים את השקט |
פוליטיקה מקומית
השילוב של כפר אמנים ציורי הבנוי על חורבות כפר ערבי שננטש במלחמת העצמאות מושך תשומת לב רבה. זהו נושא שנוי במחלוקת שתושבי עין הוד כמובן לא אוהבים שמדברים עליו. שביל ישראל אינו נכנס לכפר האמנים, אך אני שמח על ההזדמנות לראות קצת אמנות ויורד ממנו לגיחה בכפר. רבות מהגלריות בעין הוד מציגות אמנות מסחרית בלבד, לכן אני מחליט להתבונן בשבעים שנות פועלו של מרסל ינקו (1895־1984), ממקימי תנועת הדאדא (תנועת אמנים אוונגרדית שנוסדה בציריך ב־1916 ויצאה נגד ערכי הבורגנות. חבריה יצרו אמנות אבסורדית וחסרת היגיון). ציוריו היפים של ינקו מוצגים דרך קבע בעין הוד במוזיאון הקרוי על שמו. ב"מעבדאדא" שבמוזיאון (סדנה אינטראקטיבית לילדים) ילדים מכיתה ב' מתנסים עם הוריהם בפעילות יצירתית, ונדמה שהם נהנים, אף שכמה הורים התחמקו לשיחות סלולרי דחופות על כוס קפה. בחלל המוזיאון המיועד לתערוכות מתחלפות, בתוך בור מים, מוצג מיצב וידיאו (לא מוצלח לטעמי) של האמנית ראידה אדון העוסק "בשבר הגדול של העם הפלסטיני ב־1948".
תושבי הכפר הערבי עין חוּד ששכן כאן נמלטו במלחמת השחרור לקרוביהם בכרמל, בגליל ובאזורים אחרים. כעבור זמן לא רב קיבלה קבוצה קטנה שנמלטה לדליית אל־כרמל אישור מצה"ל לשוב ולעבד את אדמות הכפר הסמוכות לעין הוד של היום, ועד מהרה גם התיישבה עליהן והקימה כפר חדש (נקרא גם אבו אל־היג'א, הוכר רק ב־2005). אל הכפר שננטש הגיע ב־1953 מרסל ינקו, שהיה גם אדריכל ואיתר שטחים לפארקים לאומיים בשליחות משרד ראש הממשלה. הוא חלם להקים כפר שבו יוכלו אמנים ליצור בנחת ולהפרות זה את זה, וכשראה את עין הוד החליט להקימו שם.
היום השני: מעין הוד לצומת מאיר שפיה
בסמוך לערוץ נחל הוד הציב אחד מאמני הכפר פִסלי ציפורים ענקיות מעץ, ואני תוהה אם זאת עוד השתלטות על שטח ציבורי. השביל עולה ויורד בקו הרכס וחוצה כמה ערוצים הנשפכים מן הכרמל אל הים. ההליכה בשביל מתסכלת וגורמת לי להרגשה מטופשת כשאני מתקשה למצוא את סימון השביל בין האבנים ובסבך השיחים הקוצניים.
כמה מטרים למטה ממני, ליד מטעי הבננות, יש דרך עפר רחבה, וזוג מבוגר פוסע בה בניחותא עם כלבם. כשיש דרך עפר רחבה רוצים שביל עִזים, וכשיש שביל עִזים רוצים דרך עפר רחבה. ככה זה, תמיד רוצים מה שאין, אני מתנחם.ליד חורבות מזר, בין משוכות צברים גבוהות, מגיחים בהליכה מהירה איתמר, מיכאל ורום, ומתעכבים לאכול סברס תוסס מדי של סוף הקיץ. "כל הלילה היתה מוזיקת טרנס מכמה רכבים בחניון, וכמעט לא ישנו", הם מעדכנים ודוהרים הלאה.
טיפה בים של זמן
שביל ישראל מגיע לחניון נחל מערות, ואני מצטרף לסיור במערות הקדמוניות. אני רוצה להבין אחת ולתמיד את העניין הזה של האדם הקדמון, עם השמות האלה שרק שמות הדינוזאורים בספרים של ילדַי מסובכים מהם. ילדים רבים והוריהם הדוחקים בהם
 |
| ירח זורח על נחל מערות ועל הסודות הקדמוניים הטמונים בו |
להקשיב ולהפגין ידע עולים למערת התנור לשמוע את המדריך החביב, והוא מלהיב את דמיונם בסיפורי האדם הקדמון והממותות. נחל מערות הוא יעד נוח לטיול, ובזכות הסיור הוא עונה גם על הקריטריונים החינוכיים הדרושים כדי להיות יעד אולטימטיבי לטיולי משפחות. גולת הכותרת של הביקור היא סרט וידיאו המוקרן במערה ומספר על חיי האדם הקדמון במערות הכרמל, אך אותי הוא לא מספק, ולכן אני פוגש את הארכיאולוג הפרה־היסטורי ד"ר גיא בר עוז מאוניברסיטת חיפה המתמחֶה בארכיאולוגיה סביבתית. כדי להמחיש את מושג הזמן הפרה־היסטורי, גיא ממשיל את זמן קיומו של האדם ליממה. התקופה ההיסטורית (זו שאודותיה מצויים בידינו מקורות כתובים) היא שתי דקות ביממה הזאת, ושאר היממה שייכת לתקופה הפרה־היסטורית. אנו משוחחים על ההבדל בין ארכיאולוגיה פרה־היסטורית ובין ארכיאולוגיה מקראית קלאסית. ארכיאולוגים קלאסיים צריכים מבנים וקירות, ורצוי גם כתבים חקוקים בסלע ומגילות גנוזות, כדי לפענח את התקופה, ואילו ארכיאולוגים פרה־היסטוריים עוסקים בחיי היומיום של האדם, ולפיכך אוספים בקפדנות שיירי מזון, כלי מלאכה מאבני צור, ממצאים בוטניים, וכמובן גולגולות ועצמות אדם. צדו השני של המטבע הוא בניית תיאוריות מרחיקות לכת על התפתחות המין האנושי על סמך מידע מקוטע ואקראי ממאובנים ומממצאים קלושים. להפתעתי מתברר שדווקא בארץ התנ"ך המשופעת באתרים ארכיאולוגיים חשובים יש קבוצת ארכיאולוגים פרה־היסטוריים איכותית ודומיננטית בקנה מידה עולמי.
בזכות הרצף ההתיישבותי שהיה במערת התנור לאורך כמיליון שנה, נחשב נחל מערות אתר מפתח בהבנת ההתיישבות במזרח התיכון כולו, והחפירות בו ממשיכות רצוף משנות העשרים של המאה הקודמת. למרבה האירוניה, רצף ההתיישבות הממושך נקטע דווקא כשהנחל הוכרז שמורה. עד אותו היום, לפני חמישים שנה לערך, כמה מערות עוד שימשו מחסה לרועי עדרים. אני ממלא את בקבוקי הפלסטיק שלי במים מהברז, ולפני שאנו נפרדים אני שואל את גיא איך יגדירו את תקופתנו בעתיד. גיא משיב לי בלי היסוס: תקופת הפלסטיק שהתחילה לפני חמישים שנה.
פעם היה פה ים
יש משהו מרגש בהליכה במקום שבו הלכו במשך מיליון שנה, ובמיוחד כשבנחל מערות מצטרף אלי הדור הבא של המין האנושי: הילדים בעז ונדב הגיעו עם אביהם לקטע קצר של השביל "כדי לבדוק מה זה".
אחרי כעשרים דקות של הליכה בשביל נעים אנחנו מגיעים לקבר שיח' אמיר. בעוד אנו מבשלים קפה שחור, הילדים מטפסים בשמחה שוב ושוב על כיפת הקבר. אזור יער עופר הוא מרכז פעיל של רכיבת אופניים, ובדרך למצפה אנחנו פוגשים אב גאה שממתין כבר
 |
| הדור הבא של המין האנושי על כיפת קבר שיח' אמיר ביער עופר |
שעה ארוכה עם מצלמת וידיאו בהיכון לקפיצת אקסטרים של בנו על מדרגת סלע בשביל ישראל. אחת הסכנות הגדולות בשביל ישראל, אני אומר לו, היא שרוכב אופניים ידרוס אותך. מראש מגדל היערנים לאיתור דלֵקות שבמצפה עופר אנחנו צופים אל נוף מרהיב הנשקף מכל עבר. היערות מסביב מלאים בנופשים שמנצלים את השמש החורפית לפיקניקים ולמסיבות. בשבילי העפר יש פקקי תנועה גדולים, ונוסעת אחת רוטנת שהם מאחרים ליום הולדת.
אנחנו ממשיכים ללכת ובוחרים לאכול ארוחת צהריים הרחק מההמון, במקום הצופה לבקעת שי"ר ולשמורת טוף כרם מהר"ל שבה ריכוזים יפים של טוף געשי. בשכבות הטוף, שהן תוצר של התפרצות געשית תת־מימית, נמצאים מאובנים רבים המעידים גם הם שפעם היה פה ים. מעבר למכתש הקטן שנוצר בגלל היסחפות הטוף נראים בתי המושב כרם מהר"ל, הקרוי על שם המהר"ל מפראג. אנחנו מסיימים לאכול וממשיכים ללכת. השביל יורד, חוצה את הכביש המוביל למושב ומטפס בערוץ נחל חשוך בסבך צמחייה. שעת אחר הצהריים המאוחרת והשקיעה החורפית משרות אווירה מסתורית של יער קסום. הקטע היפה מסתיים מהר מדי, והליכה נעימה מובילה אותנו על קו רכס בסמוך למושב עופר. לאחר ירידה קצרה בערוץ אנו מגיעים למערת הפעמון, שגם היא נקראת כך על שום צורתה. זוהי המערה האחרונה להיום, והמשפחה נפרדת ממני. את ששת הקילומטרים שנותרו אני הולך מהר מאוד בגלל החשכה המתקרבת. השביל עוקף את הגבעה שעליה שוכן כפר הנוער מאיר שְפֵיָה ועובר בנוף חקלאי של מטעי זיתים ופירות אחרים שמעבדים חניכי כפר הנוער. מעיון בתולדותיו מתברר שלכפר הנוער יש היסטוריה מפוארת ומפתיעה. אדמות האזור נרכשו על ידי פקידות הברון ב־1886. מ־1888 עיבדו אותן תלמידי בית הספר לעבודת אדמה מזיכרון יעקב, ומ־1891 החלו להתיישב במקום משפחות. ב־1904 הקים כאן ישראל בלקינד את כפר הנוער הראשון בארץ, אך שנתיים אחר כך הוא הועבר דרומה. בתקופת מלחמת העולם הראשונה ובשנים שאחריה שוכנו במושבה תלמידי הגימנסיה הרצליה ויתומות מירושלים, וב־1925 היה כפר הנוער רחב כל כך, עד שפונו כל משפחות המושבה, והיא הוסבה כולה לכפר ילדים. ב־1957 הוקם כאן כפר הנוער מאיר שפיה, שהוא בית ספר מודרני לחקלאות עד היום.אני מגיע לכביש עייף ומתנשף בחשכה גמורה. ממול מאירים בתיה של זיכרון יעקב, ומן העבר השני מזדקרים בתי קומות חדשים הנבנים בפורדיס. אחרי התלבטות קצרה, אני מוותר על בתי הקפה היאפיים של המושבה הוותיקה ובוחר במסעדת דגים בפורדיס.
