היום הראשון: ממשהד לגבעת עליל
ארבע חתונות מתקיימות היום במשהד, ובפתח הבתים ניצבות שורות של כיסאות פלסטיק לקבל את פני האורחים. מעל מסגד נבי יונס ומתחת לבית משפחת סולימאן חונות כמה משאיות גדולות. ילדים מציצים מהחלונות, ואישה שתוֹלה כביסה מספרת לי בגאווה שהאב והבנים לבית סולימאן הם בעלי חברת ההובלות שעושה את ההובלות למפעל כיתן בירדן ולחברת מקדונלד'ס. "מה, אתה לא מכיר?!" היא מתפלאת. איך הם מתמרנים את המשאיות בסמטאות הכפר – תעלומה.
בצדי דרך העפר היוצאת מן הכפר אני נתקל בערמות של פסולת, כמו אלה שמונחות בפאתי כפרים רבים בגליל. משם השביל גולש בנוף חורשות, מטעי זיתים ושדות מעובדים בוואדי שבין ציפורי להושעיה. שני קילומטרים של הליכה מובילים אותי לשער הכניסה הראשי לגן הלאומי ציפורי. השעה מוקדמת, והאתר עדיין סגור למבקרים. כך נפתרת התלבטותי אם לסטות מהשביל כדי לבקר באתר העתיקות החשוב הזה. מרחוק אני מבחין בשני רוכבי סוסים ובסייח צעיר דוהרים לעברי. איש מבוגר ובנו הצעיר, תושבי ריינה, מאמנים את הסייח ברחבי השדות הפתוחים. באור הרך נראו כאילו יצאו מעולם פנטזיות אוריינטליסטי.
תורה וגדולה במקום אחד
כשאני חולף בינות לגזעים של עצי זית עבי גזע ועמוסי פרי, אני עובר מעולם התנ"ך לעולמם של חכמי המשנה והתלמוד שציפורי והגליל היו מרכז פעילותם. אולי זה מוזר, אבל העובדה שבציפורי פעלו גדולי התנאים והאמוראים, ושכאן חתם את המשנה רבי יהודה הנשיא – הדמות החשובה ביותר בדורות שלאחר חורבן בית שני – מרגשת אותי. עד היום שוקדים על התורה ולומדים את מה שנערך פה עשרות אלפי בני אדם מדי יום, בכל העולם היהודי. גם אני התשתי את כוחי רכון על סוגיות בתלמוד ולמדתי שישה סדרי משנה.
ובעוד אני מהרהר באביי ורבא, רבי עקיבא ואחרים, השביל עוקף אווזייה רעשנית, מוביל אותי לכביש המחבר בין הושעיה לציפורי ומשם יורד לקבר רבי יהודה נשיאה, נכדו של
 |
| אב ובנו תושבי ריינה מאמנים סייח ברחבי השדות הפתוחים הגובלים בגן הלאומי ציפורי |
רבי יהודה הנשיא. מי ששיפץ את ציון הקבר טוען שזהו קברו של רבי יהודה הנשיא. הוא גם הוסיף למבנה העתיק תוספות בנייה אכזריות והציב שלטים: "נא לתרום בעין יפה לפיתוח המקום". אך לפי המסורת המקובלת, רבי יהודה הנשיא הובא לקבורה בבית שערים.
מתחם הקבר כמעט ריק מאדם. רק איש אחד ממהר לחלקת קבר בבית הקברות המטופח של מושב ציפורי, מניח פרחים ונעלם במכוניתו. אחרי שתיית קפה בצל עצי הזית הסמוכים אני ממשיך לשמורת יער הסוללים ולמצפה ריש לקיש. הדרך מטפסת בין אורנים, ועל פָנַי חולפות קבוצות של רוכבי אופניים. המצפה קרוי על שם האמורא רבי שמעון בן לקיש (שנקרא גם ריש לקיש, ראו מסגרת), ונשקף ממנו נוף יפה של בקעת נטופה ושל מאגר המים אשכול של המוביל הארצי. בשעת הירידה מהמצפה אני חושב שמן הראוי לציין לשבח את מי שבחר את השמות והוסיף את שמו של ריש לקיש לאתרים באזור זה המשמר את מסורת העבר.
שלושה קילומטרים נעימים – מקצתם בשביל עזים וביער טבעי של עצי אלה, לבנה, חרוב ואלון – מביאים אותי לחצייה המסוכנת של הכביש בסמוך לצומת המוביל. אני מטפס לכיוון היישוב אלון הגליל ומגיע ל"מרכז השטח אלון הגליל". בשעת הבוקר המאוחרת הזאת רוכבי האופניים מתחילים לחזור מהרכיבה האתגרית בשבילי האזור. קשה שלא להתרשם מהמראה הספורטיבי ומאיכות הציוד של העיסוק המהנה הזה. מה עדיף: אופנוע שטח כמו זה שעליו רכבתי במשך תקופה ארוכה, עד שאחי נהרג ונולדו לי ילדים, או אופני הרים שעליהם אני עוד רוכב לעתים, או הליכה. קשה להכריע, אבל מבחינת הקצב, ההתחברות לנוף והניתוק מהעולם – אין כמו הליכה.
אני מניח את התרמיל בחצר מרכז השטח של שלמה רוזן ודרור בריאלובסקי מאלון הגליל, מתכבד בכוס קפה ובהרבה מים ומקשיב לשיחה על מסלול הרכיבה של היום. שלמה רוזן מדגיש שהם אמנם בעסקי אופניים ורכיבת שטח, אך הם מאפשרים להולכים בשביל ישראל לישון בחצר המרכז שיושב ממש על השביל ולהשתמש חינם בחשמל ובשירותים. זהו אחד ממקומות הלינה היחידים שנמצאים ממש על שביל ישראל, ולוּ היו עוד כמה כאלה, אולי מספר ההולכים בשביל היה גדול יותר.
חלב ודבש ורימונים
רוכבי האופניים מעמיסים את אופניהם על הג'יפים, ואני מעמיס את התרמיל וממשיך לשמורת גוש אלונים. בדרך נוף יער ציפורי אני מאבד את סימון השביל בהיסח הדעת.
 |
| אלון התבור |
לאחר עיון במפה אני גולש לערוץ נחל שמוביל לנחל ציפורי. לפי השילוט, הערוץ הזה נקרא עמק הרימונים. שביל ישראל אמור לחצות את הערוץ, לעלות לכעבייה־צפון ולרדת משם לנחל ציפורי ולעין יבקע. תווי השביל תמוה בעיני, ולכן אני מוותר על חיפוש הסימון האבוד וממשיך בדרך עפר לאורך נחל ציפורי. בנחל גדלים מטעי רימונים מדהימים עמוסי פרי אדום בגדלים שטרם ראיתי כמותם. מתברר שאזור נחל ציפורי מספק את הפרי לתעשיית מיץ הרימונים המתפתחת. צדק ריש לקיש כשאמר: "ראיתי זבת חלב ודבש של ציפורי והיתה שישה עשר מיל על שישה עשר מיל" (מסכת מגילה ו' ע"א). ההליכה בנחל מקסימה, ואני מגיע לעין יבקע.
עין יבקע הוא מעיין עם בריכה גדולה ומזמינה. מוחמד בן ה־13 מהכפר כעבייה יודע זאת ומגיע על אופניו החלודים שבוודאי לא היו עוברים את התקן של קבוצות הרכיבה. הוא פושט את חולצתו וקופץ קפיצת ראש מפתיעה לבריכה הירוקה. ילדים אחרים לומדים לשחות על אבובים בעוד אמותיהם מכינות מטעמים על האש בסמוך. רוכב מגיע על סוסו ומחפש מקום לקשור אותו. אחרי כמה דקות מגיח אופנוע מחריש אוזניים, נעצר לרגע על שפת הבריכה ודוהר לדרכו כשמאחוריו מיתמר אבק. אני מארגן לי ארוחת צהריים בצל זית ונרדם. אחרי המנוחה הקצרה אני ממשיך לצעוד לאורך האפיק הזורם. מדי פעם טרקטור חולף, ומשאבה ששואבת מים לאחת החלקות המעובדות מטרטרת בקול.
מעין יבקע שביל ישראל עובר על צלע ההר מעל הנחל, מתחת למצפה האורגני הרדוף, ומתחבר שוב לנחל ציפורי בסמוך לטחנת הנזירים. המבנה המרשים היה בעבר טחנת קמח של מנזר הכרמליטים ושופץ על ידי יזמים שהפכו אותו למקום אירוח וסדנאות, כמו שמעידים הג'יפים החונים בצדו ושלטי "הכניסה בתיאום בלבד" בחזיתו. ההליכה בנחל ציפורי נעימה וכיפית, ומשפחות ערביות ויהודיות עושות פיקניקים בצל העצים בסמוך למים הזורמים. לאורך הנחל נמצא כיום הריכוז הגדול ביותר של בדווים בצפון הארץ. רבים מהם הגיעו לכאן מעמקי האזור מסוף המאה ה־19 ואילך, ובהדרגה התיישבו ביישובי קבע.
יום ההליכה מסתיים בקטע הגיאולוגי המרשים נַפְתוּל עֲלִיל. הנפתול הוא ערוץ שמקיף את גבעת עליל משלושה כיוונים. מראש הגבעה נשקף נוף יפהפה של הנחל ושל השדות המעובדים שלגדותיו. לרגלי הגבעה ניצבת טחנת קמח גדולה ומרשימה, ולידה עומד בית הספר היסודי של הכפר ראס עלי. אני נכנס לחצר בית הספר בחיפוש אחרי מים, אך איני מוצא. לבסוף אני מבקש מרכב שעובר בכביש במקרה.
היום השני: מגבעת עליל לרום הכרמל
אחרי נפתול עליל השביל ממשיך על הכביש ולאחר כמאתיים מטר פונה דרומה, מטפס בחורשה ומתחבר לערוץ נחל רחב. מעבר לוואדי נראים בתי הכפר טַבְעוֹן. אני הולך בערוץ הנחל בין עדרי פרות אימתניות שנושאות את ראשיהן בפליאה. ברכס מעל הגדה המזרחית בולטים בתי היישוב הקהילתי נופית. אחרי כקילומטר וחצי של עלייה מתונה אני נכנס לשמורת הטבע גוש אלונים, ויער האלונים החשוך והסבוך שמשני צדי הערוץ מזמין אותי לנוח בצלו. דרך העפר הופכת לשביל הולכי רגל, ואחרי קילומטר נוסף של עלייה ערוץ הנחל העיקרי פונה מזרחה, ואילו השביל ממשיך דרך חורשת עצים עד לכביש 762. השביל חוצה את הכביש ויורד אל הערוץ בדרך עפר טובה. את היער היפה ממלאות לצערי ערמות פסולת וצמיגים משומשים שמישהו שופך כאן באין מפריע.
| מה עדיף: אופנוע שטח, אופני הרים או הליכה. קשה להכריע, אבל מבחינת הקצב, ההתחברות לנוף והניתוק מהעולם — אין כמו הליכה |
עונג שבת
כשמתרחקים מעט מהמזבלה ההליכה בין העצים הגדולים נעשית נעימה. אני מבחין בתן שמשוטט לידי ונראה נגוע בכלבת. אני מתרחק ממנו בזהירות ומתלבט אם לדווח עליו בסלולרי ולמי. השביל מתחיל לטפס, ובאמצע העלייה אני פוגש את גיא וגל עמית, אב ובנו מקיבוץ שער העמקים שרוכבים יחדיו מדי שבת. הם רכונים על אופניהם ההפוכים ומתקנים פנצ'ר מרגיז. כבר מזמן אין מתקנים פנצ'ר במים ובדבק אלא מחליפים את כל הפנימית. "אנחנו סוחבים כמה פנימיות בכל נסיעה", הם צוחקים למשמע שאלותי. הם מבטיחים שידווחו על התן החולה לגורם המתאים, ואני ממשיך בדרכי.
הדרך מפתיעה לטובה. היא עוברת בנוף רך וגלי של גבעות וחורשות אלונים כשהכרמל מתנשא ממול וערוץ נחל קישון ניבט מלמטה. השביל מטפס במעבה חורשה עד אוכף קטן שעליו ניצב מתחם בדווי בין טרסות אבן גדולות. גנרטור רועש, ואני מבחין באישה מאכילה ברווזים בכלוב. כשאני מנסה לצלם אותה היא נעלמת. בתי כפר הנוער הדתי כפר חסידים כבר קרובים למדי, ולכן אני נעצר ליד אלון בולט במורד הדרך להפסקת אוכל ארוכה.
השביל יורד דרך חורש, מקיף את כפר הנוער הדתי ששעריו סגורים מפאת השבת ונכנס
 |
| קטלב בעלייה לכרמל, ההר הירוק תמיד |
למושב הדתי הוותיק כפר חסידים. כפר חסידים א' הוקם ב־1924 על ידי שלוש קבוצות של חסידים חרדים שהתאחדו במסגרת הפועל המזרחי. בתחילה התיישבו הקבוצות בגבעות שיח' אבריק, וב־1927 הוקם המושב במקומו העכשווי. זהו מושב חקלאי שלֵו ויוצא דופן בנוף המושבים הוותיקים. הבתים צנועים יחסית, המשקים החקלאיים פעילים, ונראה כאילו הזמן עמד קצת מלכת. לאורך הרחוב המרכזי, רחוב הפועל המזרחי, קבוצות מתפללים יוצאות מבית הכנסת שניצב בראש גבעה ושבות לבתיהן לסעודת שבת. הגברים עטופים בטליתות, הנשים בכיסויי ראש, כולם לבושים בבגדי שבת ופוסעים בניחותא עם ילדיהם. כשהם חולפים על פָנַי הם מברכים אותי ב"שבת שלום" ידידותית וגורמים לי שלא במתכוון להשפיל מבט ולהרגיש שלא בנוח בבגדַי ובתרמיל ההליכה המלאים באבק דרכים ובגלל ההליכה באמצע המושב בשבת.
שביל ישראל עובר דרך ארוכה בתוך כפר חסידים א' ו־ב' ונכנס לקיבוץ יגור בכביש פנימי שחוצה את נחל קישון הידוע לשמצה בגלל הזיהום. הקיבוץ הוותיק והמבוסס הוא מהגדולים בישראל, ובגלל מצבו הכלכלי הטוב תהליך ההפרטה מתנהל באיטיות ובזהירות מרבית. חם למדי, ואת הארטיק המיוחל אני מוצא במשתלת יגור. כאן מתנהל מדי שבת סופרמרקט של צמחים. הקונים דוחפים עגלות מתכת שהותאמו במיוחד למשתלה הגדולה ומעמיסים עליהם עציצים וצמחים. דרך ארוכה עבר הקיבוץ מהשבת השחורה ב־1946 שבה שמו החיילים הבריטים מצור על הקיבוץ וחשפו את רוב הנשק של ההגנה, ועד לשבתות הירוקות האלה. בפאתי הקיבוץ שני בחורים בונים אומגות, סולמות חבלים ומתקנים מפחידים אחרים מעל לבריכת השחייה. ארז כחולי ומוטי ברש"ח ("בר רבי שלמה חיים. סבא שלי רצה שם מיוחד") מכינים מסלול מכשולים לנוער בגיל בר מצווה. במשך השנה עמדו הנערים במשימות כמו ניווט, שינה בחוץ, סיוע לחולים ועוד. המשימה האחרונה היא לעבור את המסלול ההרפתקני ולגלוש לתוך בריכת הקיבוץ לקול תרועות ההורים בטקס בר המצווה הקיבוצי.
מסתור ללב תמים
השביל מתחיל לטפס על צלע הכרמל לכיוון נחל יגור שבשמורת הר כרמל. השביל נכנס
 |
| כפר חסידים. מושב חקלאי שלו ויוצא דופן בנוף המושבים הוותיקים |
לתוך החורש, ואחרי כמה דקות של עלייה הוא פונה לנחל מעפילים. אני פוסע בשביל מקסים מלא ציוץ ציפורים, ומצדו השני של הערוץ נראים מצוקים, מערות, עצים והצמחייה הירוקה המכסה את הכרמל, ההר הירוק תמיד. אני מפזם במעלה השביל המוצל את השיר היפה שחיבר יורם טהר לב, הפזמונאי הידוע בן קיבוץ יגור: "במשחקי ילדות קלי השיכרון רדפתי פרפרים, חלקתי במדרון, ועת חיפשתי לי מסתור ללב תמים, אז ברחתי אל ההר הירוק תמיד".
בשעת אחר צהריים נשקפים מלמעלה באור רך הכרמל המבותר בוואדיות ירוקים, עמק זבולון על יישוביו החקלאיים ועל ההרחבות למגורים, מפרץ חיפה והקריות, אזור משהד, נצרת, הר תבור ורכס תרען. אחרי שעתיים של עלייה השביל מתחבר לדרך נוף כרמל ליד חניון עם שירותים ומים – מקום מצוין ללינה.
בהמשך העלייה אני מגיע לאנדרטה גדולה לזכר דוד אייזן וחבריו שנפלו במלחמת ההתשה. מתחם רחב ומפת תבליט גדולה שמתארת את הקרבות בסיני משמשים אתר הדרכה על המלחמה הנשכחת ההיא. על האבן מצוטט משפט ממכתבו של דוד אייזן: "לא אמות אפילו יהרגוני". עוד קטע הליכה קצר מביא אותי אל העיירה הדרוזית הגדולה עספייא הסמוכה לנקודה הגבוהה ביותר בכרמל, 546 מטר מעל פני הים.
שני ימי ההליכה המקסימים האלה שהביאו אותי אל רום הכרמל היו בעצם הקטע האחרון של שביל ישראל בצפון הארץ, וההרגשה נהדרת.
