פולין: כפר הבתים הרקומים

יוני אצלנו הוא כבר אמצע הקיץ, אבל בעיירות ובכפרים הקטנים בדרום פולין האביב בעיצומו: עצי הדובדבן פורחים, ובחצרות מבצבצים פירות אדומים מתחת לעליהם הרעננים של שיחי תות השדה; זרועות דקות של צמחי השעועית כבר מטפסות בירוק בהיר על כלונסאות שמזדקרים גבוה מעל לקרקע, בצד היסמין המזרח־אירופי אשר צורת תפרחתו כשל פעמונים וריחו דומה מאוד לזה שמפיצים קרוביו במזרח התיכון.

לכבוד האביב, קורות העץ העבות שמהן בנויים הבתים נרחצו בסבון היטב־היטב, וילונות התחרה כובסו ועומלנו והם נעים ברוח הנעימה של אמצע יוני. ובתוך הבתים – אדים חמימים של מאפי שמרים טריים במלית פירות יער, כי את האורחים יש לקדם בשלושה מינים לפחות של פירות, וגם של התבשיל המסורתי שריחו צובט את הנחיריים – מרק הז'ורק החמוץ, המוגש בתוספת עלים ירוקים שעכשיו מצויים בשפע.

לקריאה נוספת:

• טיולי יום מוורשה
• מדריך מסע אחר לפולין
• מדריך מסע אחר לורשה
• כתבות על קרקוב

סטניסלב פורגאו מהכפר זליפיה בחצר ביתו המעוטר בציורי פרחים

פולין של היום מציגה לתייר מראות שונים מאוד מהאסוציאציות שנקשרו לה בתודעה הישראלית. הוגים ציונים שביקשו ליצור אידיאל של יהודי חדש בארץ חדשה, ניצולי שואה שתיארו את המוראות שעברו עליהם וסופרים שכתבו על העיירה היהודית – כל אלה יצרו לה, לפולין, דימוי של מקום אפרורי ומוזנח, סמל לכל מה שעשוי להיקשר בתודעה עם "גלות" ו"גלותיות"; ארץ שבה כל מקום, כל כפר, כל עיירה נדמים מוכרים להפליא. "מעולם לא הייתי בגולה – דיברתי אל עצמי – מעולם לא ידעתי כיצד זה… אבל דיברו אלי וסיפרו לי, ולימדו, וחזרו ושיננו באוזני, בכל פינה, בספר ובעיתון, בכל מקום", כתב ס. יזהר ב"חרבת חזעה". וסופר אחר, שבחר בכינוי "דר נסתר" (הנסתר), תיאר את העיירה תיאור אופייני לספרות העברית: "עיירה ככל העיירות. ענייה ומאובקת, סמטות לא סמטות. בקתות נמוכות כורעות לאדמה, מחציתן כבר נבלעה בקרקע, ומחציתן משתפעת ושוקעת. בעיירה פנימה זוהמה. מעודה לא עלה עליה מטאטא" (מתוך: "בית משבר").

בית מצויר בכפר זליפיה. פולין מפתיעה בצבעוניות שלה | צילום: אייסטוק

פולין צופנת לא מעט הפתעות, ואחת הראשונות שבהן היא הצבעוניות: בצמחייה השופעת, בבגדי התושבים, בצעצועי העץ היפים, בזרי הפרחים שמשיטות הנערות במי הפלגים (הרי השלגים כבר הפשירו, ולפי האמונה העממית השטת הפרחים במים הזורמים היא סגולה למציאת בן זוג) ובכפרים קטנים באיזור אגן הוויסלה (Wisla) – שם מגיעה הצבעוניות לשיא במסורת של ציור על בתים ובתוכם: ציורי פרחים וצמחים שהצבעוניות שלהם עזה וגדושה כל כך, עד שהיא נדמית קרובה יותר לצבעוניות מזרחית מאשר לעידון ולאיפוק אירופיים.

ממטפחת הראש לקירות הכנסייה
מסורת זו מתקיימת בסביבת העיר טארנוב (Tarnów), בכפרים זליפיה (Zalipie) וניווקי (Niwki), שם נוצרה אמנות מקומית של ציורי פרחים על קירותיהם החיצוניים והפנימיים של הבתים, על חפצים, ובעצם על כל דבר שאפשר לצייר עליו. את המסורת הזו יצרו נשים, ומקור ההשראה שלהן היה דוגמאות שהופיעו על עבודות רקמה אופייניות לאיזור.

ביתה של פליציה צורילו בכפר זליפיה, שהפך למוזיאון

זוהי מסורת חדשה יחסית, שמתקיימת רק מתחילת המאה ה־20, והיא התגלתה במקרה: ולדיסלב היקל (Hickle), חוקר אמנות עממית שפעל בשנים הראשונות של המאה, הבחין בציורים שתלה מעל למיטה משרתו, אשר הגיע מדרום פולין. על גליונות נייר חלקים צויר זר פרחים, דומה מאוד לאלה שאפשר היה לראות אז על ארגזי אחסון אשר היו בשימוש בכפרים. סקרנותו התעוררה, והוא יצא לדרום, שם גילה מרכז תוסס של אמנות עממית.

שורשי המסורת הזו נטועים, כאמור, באמנות של נשים שנוצרה באיזור במשך דורות. דוגמאות פרחים שנרקמו בעיקר על מטפחות ראש ועל מעילים קלים עברו מפרטי הלבוש הנשיים אל הבית כולו ואל המרחב הציבורי, והופיעו על כל פריט ופריט בכפר. אחת הראשונות שתרמו למעבר היתה כנראה בת למשפחת איכרים, אשר החליטה – בזמן שהתבצעו שיפוצים מקיפים במבנה של כנסיית הכפר – לקשט את פנים הכנסייה בדוגמאות הפרחים המוכרות. בהמשך עברו ציורי הפרחים לכל מבנה בכפר, והיו לאובססיה של ממש.

מעל מיטתה של סטפניה וונצ'ינסקה תלויות תמונות קדושים וסביבן איורי פרחים

תמונות קדושים ומלונות פרחוניות
בתי המגורים ברוב כפרי פולין בנויים בתבנית אופיינית. קומה אחת ובה שני חדרים, האחד משמש לאורחים ולמגורים והשני לכל יתר צורכי המשפחה: בישול, שינה ואכילה. כמעט כל רהיטי הבית עשויים מהחומר הזול ביותר שבנמצא – עץ – ומסודרים במערך צפוף להפליא וקבוע כמעט: מיטת הורים צרה, מן התקרה שמעליה משתלשלת מטה עריסת תינוק, ומהעריסה עצמה משתלשל קצה חבל, כדי להקל על ההורים במלאכת הנענוע בלילות. כלי אוכל תלויים על מיתקן עץ קבוע בקיר, ומתחתיו כלים לחביצת חמאה ולגיבון גבינות. במרכז החדר תנור בנוי, ובצידו שולחן אוכל ומיטה, שנועדה לכל ילדי המשפחה.

מעל למיטות תלויה סדרת תמונות של קדושים (תמונות ולא איקונות, על מנת להבחין בין המסורת הקתולית של פולין לבין מסורות שבהן יש איקונות, כמו הפרבוסלבית ברוסיה) – כמה שיותר, יותר טוב – ומעט כלי אוכל נאים, ספלים וצלחות, לקישוט. גם בזליפיה ובניווקי מסודרים כך רוב הבתים. אלא שבמקום קורות עץ חשופות, יש בהם קירות מסוידים לבן או צבועים בצבעים עליזים – צהוב, ירוק, ורוד או תכלת – ועליהם ציורים במרקם צפוף ובצבעוניות מתפרצת.

דבר אינו נותר עירום: קירותיהם החיצוניים של הבתים הקטנים, השער, הבאר, האבן שעליה מניחים את הדלי לפני או אחרי שאיבת המים, ואפילו מלוּנוֹת הכלבים ולולי התרנגולות הקטנים, הצמודים למשק הבית – כולם מכוסים בציורי פרחים. פנים הבית מעוטר אף הוא בדוגמאות פרחוניות, וגם כאן דומה שמדובר באובססיה: הקירות הפנימיים, התנור הבנוי, המשטח שמעל למיטות, הרהיטים, משקופי החלונות, התריסים, הדלתות ואפילו המצעים – מכותנה צחה ומעומלנת – מכוסים בדוגמאות פרחוניות עזות. כמוהם בוהקים פרחים בצבעים עזים גם על מגזרות הנייר – צורה נוספת של אמנות נשים פופולרית בפולין – הנתלות בחלונות הבתים.

במשקשל מריה רושצקה בניווקי אפילו לולי התרנגולות מכוסים בציורים

מודל עץ החיים
כמו ביוון, גם כאן מסיידים את הבתים מדי שנה, בתום החורף, לציון ההתחדשות המתרחשת בטבע ובמחזור החיים האנושי, ואולי זהו גם הד לפולחני האביב, שבהם חגגו את הסתלקותן של רוחות החורף הרעות. קודם מסוידים קירות הבתים, שהרוחות מכות בהם בחורף העז והגשמים שוטפים מהם את עיטורי הפרחים, ואחר כך מציירות עליהם הנשים דוגמאות שונות.

את אופן הכנת הצבעים ויצירת הגוונים השונים למדו הנשים הראשונות שעסקו במלאכה כנראה מבנאים מקצועיים. הן היו יוצאות מן הכפרים ונוסעות אל טארנוב או אל אחת הערים הסמוכות לקנות שם את הצבעים, שנמכרו כאבקה. את האבקה ערבבו בחלב, כדי ליצור מרקם נוח לשימוש ולמנוע התפוררות לאחר הייבוש. הצביעה עצמה נעשתה במקל או בענף של עץ ליבנה, שאותו שרו העוסקות במלאכה במים. "כל זה אכן פרימיטיבי ומאוד מיוחד ומוזר", כתב החוקר היקל בעיתון של החברה להכרת הארץ בלבוב. היום כבר לא משתמשים בענפים של עץ או במקלות ואת אבקות הצבעים והחלב החליפו צבעי שמן וטמפרה.

היום מכחולים וצבעי שמן החליפו את ענפי העץ והאבקות שעורבבו בחלב

בתחילת המאה, כשרק התחילו בתי זליפיה וניווקי להתכסות בעיטורים, היו אלה פשוטים יותר: כתמים לבנים או דוגמאות צמחים בשחור או אדום, צבעים אופייניים לעיטורים מאיזור קראקוב (Kraków). עיטורים אלה נעשו על פי המודל של עץ החיים, והיתה להם ככל הנראה משמעות מאגית. העץ הוא סמל טעון בתרבויות רבות, שמשמעויותיו נעות בין החיים עלי אדמות לבין עולמות תחתונים ועליונים, משאלה לנצחיות. במסורת הנוצרית מסמל העץ את הגאולה באמצעות הצלב. ככל שהתפתחה אמנות עיטורי הבתים, נעשו הציורים צבעוניים יותר. על דוגמאות הפרחים המסורתיות נוספו עיטורים בצורת בעלי חיים שונים, לרוב טווסים – אף הם דוגמה שהועתקה מעבודות רקמה או משטיחים אופייניים לאיזור.

המשמעות המאגית המקורית, אם היתה כזו, אבדה, וכיום זו אמנות חילונית. ובכל זאת, נותר זכר לימים שבהם היה צפוּן איזה כוח מאגי בכל פריט. הוא נמצא בקישוטים שנתלים על התקרה וכן בקישוטים מיוחדים לחתונות, הנעשים עד היום באיזור, וגם הם משופעים בפרחים. זו מסורת עתיקת ימים, שראשיתה במנהגם של איכרי האיזור לתלות על תקרות בתיהם ענף של עץ מקושט בתפוחים, באגוזים ובקישוטים נוספים. ענף זה היה סמל לעץ גן העדן, וכן סימל את עץ החיים ואת הכוח המגן על הבית ממזיקים בכלל ומאנשים שניחנו בכוחות דמוניים בפרט.

הנכדים מעטרים את הבאר בביתו של סטניסלב סלארק, זליפיה

במהלך השנים התפתחה המסורת, נעשתה ספציפית יותר וקיבלה את הצורה המוכרת של עץ האשוח, שקישוטים צבעוניים נתלים עליו. לקישוטים הללו יוחס כוח מאגי: אם עמד מישהו מתחת לעץ האשוח התלוי והקישוטים שעליו התחילו להתנועע ולהתנודד, היה זה אות כי הוא אדם בעל כוחות דמוניים. היום כבר לא תלויים בבתי הכפר עצים, אך מתקרותיהם משתלשלים קישוטים עשויים פרחי נייר צבעוניים המשמשים לאותה מטרה, וטוב יעשה הצועד מתחתם אם ימדוד במתינות את פסיעותיו.

טיפול מיוחד בביצי הפסחא
כמעט מאה עברה מאז שהתגלתה אמנות זו, וכיום היא זוכה לתמיכה ממסדית שוטפת. חוקרים שהיו מעוניינים בשימור המסורת גייסו מימון ומיסדו תחרות המתקיימת פעם בשנה: תחרות הבית היפה ביותר באיזור. התחרות נערכת כל שנה בסביבות חג הפסחא, בדיוק בעונה שבה מתחילים העצים ללבלב והבתים נצבעים מחדש. צבעים ומוטיבים חדשים מופיעים מדי שנה, וגם ביצי הפסחא המסורתיות זוכות לטיפול מיוחד.

פינה בבית של פליציה צורילו. עבודות רקמה שלה מוצגות במוזיאונים ברחבי פולין

בכפר זליפיה נעשה ביתה של אחת האמניות הבולטות, פליציה צורילו (Felicjia Curylo), למוזיאון. היא עסקה בעבודות העיטור מאז שהיתה ילדה, פיתחה אותן, העבירה את המסורת לנשים אחרות באיזור ונפטרה במאי 1974. ביתה של האמנית מקושט להפליא, וכך גם האורווה הסמוכה אליו – שמעוטרת בדוגמאות טווסים – הבאר ואפילו עצי ההסקה. עבודותיה של צורילו מוצגות במוזיאונים אתנוגרפיים בפולין, והדוגמאות שיצרה הועברו גם לכלי קרמיקה והשפיעו על יצירת מסורות חדשות של רקמה.

עיטורי הפרחים מהכפרים שבאיזור אגן הוויסלה הפכו לאחת האמנויות הייצוגיות של פולין. כלים מעוטרים נמכרים ונלקחים למרחקים, מקשטים בתים זרים וכך נעשים סמל לסביבה שממנה באו ולאמנות העממית בפולין בכלל. אחת האוניות שהפליגו על הקו פולין־ארצות־הברית עוטרה בפרחים כאלה, וכך גם כמה מלונות פאר שפעלו עד לא מזמן בוורשה. ויש גם התפתחות, אולי העדות הטובה ביותר לכך שעבודת הנשים מהפרובינציה הפכה לצורת אמנות קאנונית ומרכזית: באחרונה התחילו לעסוק במלאכה גם גברים.