כרתים עם ילדים: משפחתי וחיות אחרות

כדי לצלוח בשלום שבוע על אי יווני בחברתם של שני בנים אנרגטיים, בני חמש ושבע, כדאי מאוד לשנות את סדר העדיפויות. קודם כל, דוחפים למגרה את החלום על כפרים קטנים בהרים של כרתים ולילות ארוכים בטברנה מקומית עם בקבוק רצינה ותמנונים בתחמיץ. את זה נשאיר לימי הפנסיה.

במקום, מנסים לחשוב מה ישמח ילדים, שגדלים על הרפתקאותיו של פליקס הארנב שהקיף את העולם ("מכתבים מפליקס", הוצאת שוקן), ושבעיניהם "חוץ לארץ" זה המקום שבו מגדל אייפל נמצא שני עמודים אחרי ארמון בקינגהם, ופסל החירות מגיע מיד אחרי הספארי בקניה. ואם אי אפשר לראות את כל אלה במקום שאליו אנחנו נוסעים, לפחות שתהיה שם בריכת שחייה כמו במלון באילת ותוכניות טלוויזיה בעברית כמו בבית.

החופשה מתחילה בשדה התעופה. לא, לא בחנות הפטורה ממכס, שמשעממת את הילדים עד דמעות (ה"מתי כבר מגיעים?" הידוע מתחלף בגרסה משופרת: "מתי כבר טסים?"). מתברר, שבשביל ילדים שזו להם הפעם הראשונה מחוץ לישראל, המטוס הוא לאו דווקא אמצעי להגיע מפה לשם. הוא המרכיב העיקרי בהנאה, ומזל שהוא מופיע גם בהתחלה וגם בסוף. כך השבוע באמצע הופך נסבל יותר, למרות חסרונם הכואב של הטלוויזיה, המחשב והפלייסטיישן.

גם כאן בולט פער הדורות. כשהמטוס שיוביל אותנו לאי הקסום מתגלה כלא יותר מאשר אוטובוס מעופף, רועש ואִטי להחריד, המבוגרים שוקעים בייאוש בכסאות הצרים ומקללים בשקט, בעוד הדור הצעיר מאושר עד אין קץ על כך שהטיסה מתארכת ומתארכת ומתארכת. ככה יש יותר זמן להכיר חברים חדשים, לקרוא עשר פעמים לדיילת המותשת, לבקר בשירותים הזעירים שוב ושוב.

הקולה הישראלית טעימה יותר
כדי שכל בני המשפחה ייהנו, או לפחות יסבלו מעט ככל האפשר, מומלץ לשכור דירה או בית מקומי. התלבטות קצרה בין וילה בהרים לדירה על שפת הים במערב כרתים הסתיימה לטובת האפשרות השנייה. הסוכנת הבטיחה שהדירהנמצאת עשר מדרגות מחוף הים. היא טעתה. שבע מדרגות בדיוק הפרידו בין החצר המטופחת (שבה גרה משפחת חתולים, לאושרו של חובב החיות המשפחתי) לחול הנקי והרך.

דירה מאפשרת להתגבר על אחד המכשולים המרכזיים לחופשה מוצלחת עם ילדים: אוכל של חוץ לארץ. כמו בכל משפחה, גם אצלנו הילדים נחלקים לשניים – זה שמוכן לנסות כל מאכל חדש, וזה שאוכל רק דברים שהוא מכיר היטב (עם עדיפות ברורה לפיצרייה בקצה הרחוב). ביומיים הראשונים, בעוד שאחד גילה את תענוגות הקבב המקומי, השני טען בתוקף שהוא אוכל רק אוכל ישראלי – וגמר את כל השוקולדים השווייצריים שקנינו בשדה התעופה.

כרכרה בכַנְיָה. הסייס הזמין את הילדים להצטופף לידו, להאכיל את הסוס וללטף אותו | צילום: משה ש

אחרי יומיים גילינו לשמחתנו שהמכולת המקומית מוכרת המון דברים מישראל: דגני בוקר אמריקאיים, ביצים, חמאה, לחם לבן. מיד עברנו לאסטרטגיה חדשה. לפני כל יציאה לטברנה מקומית, הסועד הפטריוט נהנה מביצים מטוגנות וקערת קורנפלקס. וכך, שבע וטוב לב, הוא ניאות לשבת איתנו וללגום באלגנטיות מבקבוק המים שלו (אחרי שגילה שהקולה היוונית לא טעימה כמו הקולה הישראלית), בעוד אחיו מחסל כמויות עצומות של קלמרי. גם אם לא תכננתם לבשל ולשטוף כלים בחופשה, תמיד טוב שיש אופציה לצאת למסעדות עם ילדים שבעים ולא מנדנדים.

הזקן והים
סידורי שינה ואכילה הם אמנם חלק חשוב (ואולי אפילו מרכזי) בחופשה משפחתית, אבל לא בשביל זה הגענו לכרתים. כדי ליהנות גם מהחלקים האחרים, חשוב להצטייד בשני דברים: קרבה לים ומכונית שכורה. את הקרבה לים, שבע מדרגות כאמור, ניצלנו עד תום. כל בוקר נפתח ברחצה. ולא סתם רחצה, אלא רחצה לאור הזריחה.

ילדים, כפי שהניסיון מלמד, ישנים עד מאוחר כשצריך ללכת לבית ספר או לגן, ומתעוררים לפני קריאת התרנגול בשבתות ובחגים. למה? ככה. וכך, מדי בוקר הקפיד הטף להעיר אותנו – ואת כל השכנים – בקריאות נרגשות: "יוּ, תראו איזה יופי, השמש עוד לא זורחת!".

רחצה במים הצלולים להפליא, כשהשמים צבועים ורוד וכתום, זו חוויה מיוחדת במינה, שלולא הילדים ודאי לא הייתי מתנסה בה. אי יווני שטוף תיירים, אמצעהקיץ, ורק אנחנו בכל הים הגדול, צפים על מזרני ים (שגם אותם מצאנו למרבה השמחה במכולת המקומית). בכל בוקר, אחרי כמה תרגילי התעמלות על החוף, הצטרף אלינו דימיטרי, פנסיונר שגר בבית הסמוך. מה שהיה נתפש כהטרדה מייגעת, לו היינו ללא הילדים, הפך למפגש יומי מצחיק, שבו דימיטרי מדבר ביוונית שוטפת ודוחף את מזרני הילדים, והם בתמורה מתיזים עליו מים וצוחקים בעברית.

כשהתיירים מגרמניה התחילו לצוץ על החוף, בשלבים שונים של עירום, עלינו בשבע המדרגות לארוחת בוקר ביתית. בזמן שהילדים שיחקו בגיים־בוי שהביאו מהבית, יכולנו לשתות קפה במרפסת ולרכל על התיירים שרבצו על החוף מתחת. עוד תענוג שהתאפשר בזכות סדר היום הייחודי שקבעו הילדים.

בכרתים, אי שטוף תיירים, אפשר למצוא גם חופים מהחלומות, פרועים ומבודדים. את השקט מפריעה רק אוושת הגלים | צילום: דובי טל

אחרי הפעילות הימית, הגיעה עת הטיולים באי. הניסיון המר לימד אותנו, שיש דברים שפשוט לא עושים עם ילדים. למשל, ביקורים בכפרים נידחים, שבהם אלמנות זקנות, לבושות שחורים, סורגות אפודות מקסימות או אורגות שטיחי צמר דוקרניים. לא רק שהדרך לכפרים האלה עמוסה בהמון "אוף, מתי מגיעים כבר?", אלא שחִנן של הזקנות הכפופות מעל למסרגות נסתר מעיני הילדים. או כהגדרתם: מ־ש־ע־מ־ם!

מה כן כדאי לעשות? לבקר באגם קוּרנאס (Kournás). אם באים מכיוון כַנְיָה (Chaniá) נוסעים מזרחה בכביש החדש. בכניסה ליאורייופולי (Georgioúpoli) פונים ימינה לפי השילוט. נסיעה קצרה בכביש מקומי מובילה לקורנאס.

המים באגם הגדול ביותר בכרתים קרים למדי גם בעיצומו של הקיץ. מי שמהסס לטבול בהם יכול להאכיל את האווזים שמסתובבים בכל מקום, לשכור סירת דוושות ולשוט בה לגדה ממול, או סתם לדשדש במים (הקרקעית בוצית למדי) ולהסתכל על הדגים הקטנים.

אפשר לאכול בטברנה שעל שפת האגם. אנחנו העדפנו קיוסק מקרי על אם הדרך, שבנוסף לסוכת גפנים מצילה ושיפודים טעימים וזולים במיוחד, התהדר בצמד תרנגולות צבעוניות, שניקרו שאריות מתחת לשולחנות לקול צהלות הילדים.

חיילי פלסטיק בזיל הזול
בכרתים פזורות לא מעט מערות, ומומלץ לבקר באחת מהן. את מערת מלידוני (Melidóni) המדהימה גילינו לגמרי במקרה. נוסעים על הכביש החדש מרתימנו (Réthymno) מזרחה לכיוון אירַקליו (Iráklio), בירת כרתים. אחרי כ־15 קילומטר, פונים ימינה אל הכביש הישן לכיוון פראמה (Perama). חולפים על פני העיירה הלא מעניינת הזאת ועוקבים אחר השילוט למלידוני. המערה נמצאת על צלע הר מעל לכפר קטן בעל אותו שם.

האי ספינלונגה (Spinalonga), השוכן בצפון-מזרח כרתים. בעבר שימש האי מעוז מוגן ומושבת מצורעים, היום אפשר לטייל בו במבצר הנטוש ובין הקברים הפתוחים | צילום: דובי טל

חונים במגרש חניה, שממנו נשקף נוף מרהיב, חולפים על פני חנות מזכרות קטנה ובית קפה ומגיעים לפתח המערה. מדרגות תלולות מובילות לחלל גדול ומרשים, עמוס בנטיפים ובזקיפים. במרכז המערה נמצאת מצבת אבן לזכרםשל תושבי האיזור שנהרגו בידי התורכים בשנת 1824. האדמה הלחה והחלקלקה, קולות טפטוף המים והחשכה ששוררת מחוץ לאיזור המרכזי המואר – כל אלה הפרידו מיד בין הגברים לאשה. בעוד אני מגלה פוביות חדשות שלא ידעתי על קיומן, הפגינו הבנים (שניים קטנים ואחד גדול) יכולות מרשימות של טיפוס, זחילה והחלקה בבוץ. גם המסקנות היו שונות: הבנים הסכימו שמערות זה אחלה, האשה ציינה לעצמה שבפעם הבאה כדאי להביא בגדים להחלפה.

את הטיול סיימנו בארוחה דשנה בכפר שלמרגלות המערה. כמה מילדי הכפר ליוו אותנו על אופניים וקורקינטים. "איזה כיף להם", העיר הבכור שלנו, "הם יכולים לנסוע על אופניים באמצע הכביש כל השנה, לא רק ביום כיפור".

על אף שהדירה שלנו היתה קילומטרים ספורים ממערב לכַניָה, לא הרגשנו צורך דחוף לשבור את השלווה הכפרית בביקור עירוני. אבל הנדנוד הקטן והטורדני של הילדים, שהכבישים המתפתלים בהרים החלו לשעמם אותם, גרם לנו לצלוח את עשרות המוסכים ואולמות התצוגה של מכוניות בשולי העיר, ולמצוא מקום חניה בלב העיר העתיקה.

גם כאן ניכר מיד ההבדל בינינו לבינם: המבוגרים התפעלו מהארכיטקטורה הוונציאנית הנאה, הצעירים התפעלו מחנות צעצועים, שבה מכרו בזיל הזול חיילי פלסטיק מהמזרח הרחוק. וכך, מצוידים בשקיות מלאות חיילים תוצרת סין, הגענו דרך רחובות צרים אל הנמל.

הילדים מצאו מיד מגוון של אפשרויות בילוי: הם התלבטו בין הליכה ארוכה סביב הנמל עד למגדלור, לבין שיט בספינה כזו או אחרת (תמורת תשלום לגמרי לא מבוטל). כפשרה, בחרנו באפשרות השלישית – נסיעה עצלה בכרכרה רתומה לסוס. הסייס, עתיר ניסיון עם קהל צעיר, הזמין את הילדים להצטופף לידו על המושב הקדמי, ובסוף הדרך הרשה להם להאכיל את הסוס וללטף אותו.

בית קפה על שפת המים התגלה כמקום מצוין לאמן את החיילים החדשים בלחימה בשטח בנוי (אם כי אסון קטן נרשם כשחנית זעירה צנחה למי הנמל ונעלמה עם הזרם).

כדי ליהנות מכרתים כדאי להצטייד בשני דברים: מכונית שכורה וקרבה לים | צילום: אורית ישי

חידת הים הלובי
את החלום למצוא חופים מבודדים, הרחק מההמון הסואן, הצלחנו לבסוף להגשים בזכות תכסיס מבריק, ואתם מוזמנים לאמץ אותו. הראנו לילדים את מפת כרתים, והצבענו על העובדה שהדירה שלנו נמצאת לחוף הים התיכון בעוד שהצד הדרומי נושק לים הלוּבי. הים הלובי! הדמיון השתולל: האם הוא יותר מלוח מהים התיכון? ואולי הוא בכלל לא כחול? נרגשים יצאנו לחפש את התשובה.

אחרי חצי האי רודופו (Rodópou) עוזבים את דרך החוף התיירותית, חנויות המזכרות נעלמות והנוף כמו נלקח מהפנטזיות הכי פרועות שלנו על אי יווני: כביש צר במיוחד, שמצד אחד שלו מזדקר הר תלול ומעברו השני – תהום שנגמרת בים כחול. בין הצוקים דילגו עזים בקלילות מרשימה. אפילו שמות הכפרים נשמעו קסומים: קסטלי (Kastelli), פלאטנוס (Plátanos), ספינארי (Sfinári). והטוב מכל, המראות עוצרי הנשימה לא הופרעו על ידי הריבים הרגילים מהספסל האחורי. הציפייה לים הלובי עשתה את שלה.

אחרי כשעת נסיעה בדרך לא דרך הגענו לחוף מהחלומות: פרוע ומבודד, רק אנחנו, המון אבנים חלקות ואוושת הגלים. הים הלוּבי! וכן, המים בהחלט מלוחים יותר מאשר בים התיכון.