קים חייך. היה זה ערב סיפורי דובים והוא ידע שכולנו מחכים בקוצר רוח להמשך הסיפור. הוא הניח למתח לגאות, ואז המשיך: "אלוהים אדירים צעק מישהו בחוץ, וכולנו זינקנו מן המיטות. לצד הבקתה שבה עישנו במשך הקיץ כ-100 קילוגרם סלמונים, שכב דוב גריזלי ענק על גבו, וארבעת גפיו פשוטים לצדדים. הוא נשם בכבדות, אך פרט לתנוחתו המוזרה נראה בריא ושלם. דלתה הפרוצה של הבקתה לא הותירה מקום לספקות רבים. הקפתי את הגנב על בהונותי כדי שלא אעיר אותו, והצצתי פנימה". קים הוסיף ותיאר במרירות את המחסן הריק, וכיצד ירד בן-לילה עמל קיץ שלם לטמיון. לא רק כעס או תאוות נקם הציפו את לב קים וחבריו המועסקים על ידי ראשות הפארקים הלאומיים באלסקה. הם הצטערו גם על מר גורלו של הזללן. הנסיון מלמד, שדוב הטועם פעם אחת מסל מזונותיו של האדם או מאשפתו, מועד להמשיך בדרך מסוכנת זו. מי מהם ששכח לסגור היטב את דלת המחסן, חרץ למעשה על הדוב גזר דין מוות, או במקרה הפחות גרוע- ניוון בגן חיות עירוני.
סיפרתי את הסיפור הזה כמה פעמים לחבורות הישראלים שטיילו עימי באלסקה. הפצרתי בהם שיקפידו לשמור על כל כללי הבטיחות, ולו מתוך רחמים על דוב העלול להתפתות ולהציץ "לביקור נימוסין" באוהלו של מטייל. למותר לציין, שההימנעות מפגישה רצויה גם למטייל עצמו. מדי ערב נתבקשת כל מטייל לפשפש בכיסיו ובתרמילו, ולוודא שלא נותר בהם אוכל. את שקי המזון תלינו הרחק מהמחנה, מפוזרים על עצים אחדים, על-מנת שלא לסכן את כל הביצים בסל אחד.
מכיוון שדובים שחורים מיטיבים לטפס על עצים, יש לתלות את האוכל בשקים אטומים בגובה 3 מטר לפחות, רצוי על ענף צדדי וככל שניתן רחוק מהגזע. עם זאת הדובים מצליחים לעיתים ברוב עורמתם לשבור את הענף בנקודת החיבור. אחיהם החומים, להבדיל, אינם כה זריזים בטיפוס. הטיפוס על עץ גבוה, אם מוצאים אחד כזה, הוא אמצעי הגנה יעיל. מטיילים רבים שהספיקו לעלות על עץ ניצלו בשן ועין מדובים זועמים. חשוב לציין, שרק לעיתים נדירות מספיק הזמן לחפש עץ מתאים, במיוחד באלסקה, שבה אין קו היער עולה יותר מ-300 מטר מעל פני הים. אלה שהספיקו, עשו זאת בדרך כלל בזמן שהדוב בחן את התרמילים שהושלכו בשעת מנוסתם. חסרי המזל שלא הספיקו לטפס מספיק גבוה, נתפשו ברגליהם ונתלשו מהעץ.בידיים ריקות
שאלה החוזרת ועולה שוב ושוב, היא שאלת חימושם של המטיילים. מבחינה סטטיסטית עולים הסיכויים להיפגע בתאונת דרכים בישראל עשרת מונים על סיכויי מטייל להיפגע מדוב באלסקה. ובכל זאת קשה לנו להסכין לעובדה שאם ייווצר מפגש שכזה, ייקבע גורלנו על-ידי הדוב. אנחנו הישראלים הורגלנו להגן בנשק על חיינו, ואיך נוכל להפקיר עצמנו פתאום לרצונם הטוב של הולכי על ארבע? בפארקים הלאומיים בצפון-אמריקה ובאלסקה השאלה פשוט מיותרת: נשיאת נשק בשטחם נחשבת לעבירה על החוק, אולם בשאר חלקי אלסקה משוטטים עשרות אלפי דובים, ולכן השאלה רק טבעית: האם על המטיילים ועל התושבים לנוע באזורים אלה כשהם חמושים להגנה עצמית?
בטיולי הראשונים לא הבנתי עדיין את משמעות נוכחותם של דובים כה רבים בשטח, הלכה למעשה. מתקלתי אמנם רבות בתילי צואתם הנצבעים באדום וכחות עם הבדלת גרגירי היער, ואף תמהתי על שכיחותם לאורך השבילים, אך באופן טבעי הדחקתי את הסכנה אל שולי תודעתי. לתומי חשבתי שאם אותקף, אוכל להגן על עצמי בסכין ארוך שהבאתי מיערות האמזונס. התפכחתי זמן קצר לאחר מכן, כאשר באחד ממרכזי הקניות באנקורג' נתקלתי בגריזלי מפוחלץ העומד על רגליו האחוריות התוך ארגז זכוכית. ראשי בקושי הגיע לטבורו,וציפורניו נראו ארוכות מאצבעותי. שלט נחושת שהוצב בסמוך ציין שמשקלו 500 קילוגרם, ובשל כך דורג במקום ה-101 ברשימת ניצודי אלסקה. הצייד שרוקן בו את מחסניתו נקבר תחת משקלו, ונקרע לגזרים במלתעותיו בטרם נפח הדוב את נשמתו. מיו זה ואילך השארתי את הסכין בבית.
דובים בגדלים דומים שכנו בעבר בכל החוף המערבי של אמריקה עד קליפורניה, שם לכדו אותם בראשית המאה לזירות השוורים. ראשוני המתיישבים נהנו לצפות בדובי ענק אלו שרוצצו בהינף זרוע את מפרקתו של השור המסתער עליהם.
לאחר שנוכחתי עד כמה אימתניים הדובים שבשטח, פניתי אל בעל נסיון, על-מנת לבדוק האם נשיאת נשק חם משפרת את סיכויי הישרדותי. התשובה שקיבלתי לא היתה חד-משמעית והבהירה כי יכולת ההינצלות תלויה במספר גורמים: מיומנות היורה, טיב כלי הנשק, זמן ההתרעה וסוג הדוב התוקף.
כיוון שאיכות הירי לבדה לא יכלה לשמש ערובה להבטחת חיי היורה, התברר כי ישנן נסיבות בהן נשיאת נשק היוותה חסרון ברור – אפילו ליורה המיומן ביותר. המתגונן מדוב תוקף משתמש ברובה חמוש בקליעים מיוחדים, ונאלץ להסתפק ביריה אחת או שתיים, לכל היותר. ליורה קשה מאוד לשמור על קור רוח כאשר עליו לכוון ולירות, תוך שניות בודדות, במפלצת נוהמת השועטת לעברו במהירות של 60 קמ"ש. גורמים כמו צמחיה סבוכה, שאון רוח או פלג סמוך, מקטינים את זמן ההתרעה. בהתרעה קצרה מדי עדיף לא לירות כלל, סיכמו אלסקאים מנוסים. נוסף על כך, חשוב מאוד לדעת מהו מוטיב התקיפה: התגובה לתקיפת זכר טריטוריאלי דורשת אסטרטגיה שונה לחלוטין מתגובה לתקיפת אם עם גורים. ההחלטה אם להגיב בירי או לא, פירושה חיים ומוות לשני הצדדים.עוד טיולים באלסקה רוב מומחי הדובים מסכימים להכללות הבאות:
1. אדם הנושא נשק נע בשטח בביטחון יתר, מקרין אסרטיביות, ונוהג פחות אמצעי זהירות.
2. רוב תקיפות הזכרים הן תקיפות מדומות, שתכליתן זיהוי המותקף והפחדתו. לכן הן מסתיימות כ-3 מטר לפני יצירת מגע, כאשר הדוב קצר הרואי זיהה שמדובר באדם.
3. כמעט כל מפגש עם דובה וגורים מביא לתקיפת אמת שתוצאותיה חמורות. בדרך כלל קשה לזהות את סוג הדוב התוקף אם הגורים אינם נראים בשטח.
4. פגיעה בדוב שלא הביאה למותו המיידי, תביא בדרך כלל לפציעה חמורה או למות היורה.
5. רוב ההתנגשויות האלימות בין דובים לאנשים מקורן במפגש מפתיע בטווח קצר.
בטיולי עם אלסקאים חמושים התברר לי, שהם אכן נוטים לשאננות ונמנעים מאמצעי זהירות בעת תנועה בשטח או בחניון לילה. הם לא מקפידים על הקמת רעש בשטחים בעלי צמחיה סבוכה, בעיקר כאשר הרוח נושבה לכיווננו, וכך נמנעה מהדובים התראה מוקדמת על בואנו. הדובים סומכים בעיקר על אפם, אך מיטיבים גם לזהות קולות אדם. כאשר קשר עין הוא המגע הראשון שנוצר, הטווח הוא בדרך כלל קצר, ולדוב המופתע לא נותר אלא להסתער על האיום הקרב מבלי שזיהה אותו עד תום. את הזיהוי הסופי משאיר הדוב לרגע המפגש, שהרי אין לו ממי לחשוש בערבות אלסקה. במקרה כזה יש להקל על הדוב את הזיהוי בעזרת קולות ותנועות ידיים נמרצות. ירי יהיה בדרך-כלל מיותר, ובמקרה פציעה אף יסכן את היורה. הסטטיסטיקה מאשרת, שברוב האירועים האלימים שהסתיימו בפציעה או במוות היו מעורבים אנשים חמושים. חלקם עסקו בציד, ובכך נכנסו לקבוצת סיכון גבוהה יותר, שכן ריח הדם הניצוד הביא מאז ומעולם לעימותים בין דובים לציידים.
"לא כל המפגשים ותוצאותיהם ניתנים לחיזוי או להסבר" אמר לי פעם חברי קים. "הרי לך סיפור על מקרה שאיני יכול להבין את התנהגות הדוב בו. למרות שאני עובד כפקח ברשות הפארקים הלאומיים, אני מעדיף שלא לשאת נשק, אך בעקבות מקרה זה כמעט ושיניתי את דעתי.  | | דוב מחזיק בפיו שאריות דג סלומון שניצוד זה עתה. משקלו של גריזלי זכר, הצד דגים, מגיע עד 600 ק"ג, אך הוא מאבד כ-40 אחוז ממשקלו במהלך "דיאטת החורף" |
יצאתי עם חברתי לטיול בן כמה ימים בפארק GLACIER BAY. בעודנו סועדים פת צהריים על שפת אגם קטן, הבחנו בדוב חום גדול מעבר לאגם. הוא ריחרח באוויר והחל לנוע לעברנו בהחלטיות. תוך שניות ספורות, כפי שתורגלנו פעמים רבות, ארזנו את האוכל והתחלנו להתרחק מהמקום. הדוב התעקש ללכת אחרינו כשהוא מקטין את המרחק למטרים ספורים. התאפקנו שלא לרוץ ולברוח, כי ידענו שאסור לעורר בו את אינסטינקט הטריפה. ככל שצעדנו מהר יותר החיש הדוב את צעדיו ושמר על מרחק קבוע. בלית ברירה שמטנו את התרמיל, וקיווינו שיסתפק בסלמי ויעזוב אותנו במנוחה. הדוב ריחרח את התרמיל, אך הוסיף לרדוף אחרינו כרומז שענינו בנו ולא בנקניק. היתה זו התנהגות מוזרה ביותר, הרי לא הפתענו אותו, וגם זהותנו כאנשים היתה לו ברורה היטב. הוספנו להימלט עד שנתקלנו לפתע בשפת מצוק ודרכנו נחסמה. פנינו לאחור ומצאנו עצמו פנים אל פנים עם הדוב. בפחד נורא זעקנו קריאות יאוש שרק תחושת מוות מיידי המסוגלת להוציא מגרונו של אדם, ובד בבד התחלנו ליידות בו אבנים. הדוב, שלא ציפה לתגובה כזו התלבט רגע, הסתובב ונעלם בתוך היער. בפיק ברכיים חזרנו לתרמיל שנותר שלם, ונמלטנו לפיורד החתור עמוק תחתינו. שעה קלה לאחר מכן הזעקנו סירה שנראתה מרחוק. הופתענו למצוא בה את שומרי הפארק חמושים מכף רגל ועד ראש. מייד נודע לנו, שבקרבת מקום נמצאו יום קודם לכן שרידיו של מטייל הנעדר מזה שבוע. המסכן נאכל כולו, פרט לכפות רגליו שנותרו בתוך הנעליים. אהלו נמצא קרוע לגזרים ובגדיו מרוטשים. העקבות העידו על זכר גדול, ובתמונות שפותחו ממצלמתו שנמצאה בשטח, זיהיתי בוודאות את הדוב שעקב אחרינו."
המטייל, הסתבר אחר-כך, שב לאהלו ומצא שם דוב מסתובב. רצונו להנציח מקרוב את האירוע עלה לו בחייו. משלחות עונשין חמושות יצאו לשטח והאיזור נסגר למטיילים. הדוב הטורף לא נמצא מעולם, אך מאז המשיכו לפקוד את האיזור מטיילים רבים ללא פגע. האם ראה הדוב בקים וחברתו ארוחה פוטנציאלית, או שעשה מה שעשה מתוך סקרנות? לעולם לא נדע, אך העובדה שימים ספורים קודם לכן אכל אותו דוב מטייל שלם, מעידה, שלפעמים עלול האדם להיכנס לסל מזונותיו של הדוב. מקרי טריפה ואכילת אדם הם נדירים ביותר, ואופייניים בעיקר לדובים בשטחים מרוחקים שאינם נתקלים באנשים בדרך-כלל.
אמא יש רק אחת
דובה המגינה על גוריה תתקוף כל דבר המסכן אותם, ואין זה משנה אם מדובר במכונית או בדוב זכר שגודלו כפליים משלה. התנהגות הירואית שכזו עלולה לעלות לה בחייה. את הגורים, עד שלושה במספר, ממליטה הדובה בעיצומו של החורף, כשהיא עדיין שרויה בתרדמה. הטמפרטורה בכוך תחת השלג קרובה לנקודת הקיפאון או קצת למטה ממנה. האביב הראשון בחוץ הוא הקשה מכולם. הגורים מהווים נטל כבד על אימם, הם עדיין יונקים ותלויים בה בהשגת מזונם. בשנה השנייה הם כבר עצמאיים יותר, ומסייעים לא מעט במלאכת הציד. זכיתי פעם לראות נקבת מוס (יונק גדול ממשפחת הצבאים), בגודל גמל, שהגנה בכל כוחותיה על עגלה מפני הסתערות של דובה. הדובה ושני גוריה, שנזהרו מהבעיטות המסוגלות לרוצץ גולגלתו של דוב, תקפו מ-3 צדדים. בעוד הדובה עוסקת בתרגיל הסחה, ניצלו הגורים את ההזדמנות והרגו את העגל. אימו נשארה עוד כמה שעות לשמור על גוויתו, אך לבסוף נטשה את המקום, והשלל נותר לדובים שחיכו בסבלנות.
בתום הקיץ השני תגרש הדובה את גוריה לעצמאות. רק באזורים צפוניים, כהרי הברוקס, תשמור הדובה על גוריה שלושה קיצים. בתנאי הישרדות קשים אלה, כאשר החורף שורר במשך רוב ימות השנה, זקוקים הגורים לנסיון רב כדי שיוכלו להתקיים באופן עצמאי. אין פלא איפוא שהדובה מגינה על גוריה בחירוף נפש. "הבאתם למצוות" כרוכה בהשקעה רבה ובסיכונים לא מעטים.
נסיון מחקרי שהצטבר מעיד, שדובה עם גורים, הלמדה בעוד מועד על אנשים קרבים, סוטה מדרכה או ממקומה על-מנת להימנע ממפגש עימם. אם המפגש נוצר במפתיע ובטווח קצר, תראה בכך איום על גוריה, ותקיפת אמת תהיה בלתי נמנעת. אם זיהה המטייל בוודאות שהמתקיפה היא אם לגורים, אל לו לקוות שהבהרת זהותו תביא לו תועלת כמו לגבי רוב התקפות הזכרים. התגוננות פסיבית נחשבת במקרה זה לתגובה המומלצת ביותר. על המותקף לשכב על בטנו, ולהגן על עורפו בזרועותיו. אלה שנהגו כך הצליחו להיחלץ במקרים דומים כשבגופם נגיסות ספורות בלבד. נסיון להתגונן, להיאבק, או לברוח, רק החמיר את פציעתם. תגובה פסיבית הוכיחה עצמה גם בתקיפת אמת של זכר, שמסיבה כלשהי לא בלם את תקיפתו לפני שהגיע אל המטייל. בפני אוחז בנשק הנתקל בדובה זועמת ניצבת דילמה של ממש: אם יבחר בתגובה פסיבית הוא עלול להיפגע; ירי לעומת זאת, כדאי רק בתנאים טובים, ואת ההחלטה יש לקבל בתוך שניה אחת או שתיים. סיכונים מחושבים
המסקנה המתבקשת היא שההגנה הטובה ביותר, זו המתאימה לכל סוגי הדובים כרוכה במניעת ההפתעה. רק 10 אחוזים מנתקפי דובים העידו כי הקימו רעש בעת תנועתם.ביקור לילי של דוב באוהל, או פגיעה באנשים בעת מנוחה, מהווים רק כאחוז אחד מכלל מקרי התקיפה. אירועים כאלה אפשר למנוע על-ידי הרחקת האוכל מהמחנה, או מיקומו של המאהל הרחק מהשביל. הדובים עצלים ומעדיפים לנוע על שבילים כבושים.
קשה לדעת מה יעולל דוב שנקרה באישון ליל למחנה מטיילים המדיף ריחות מעניינים. אנשים שהרגו דובים בשטח מאהל תרצו זאת בצורך להגן על צידתם להמשך המסע. אובדן המזון באלסקה, בעומק השטח, עלול להיות קריטי, משום שממקומות רבים ניתן לחזור רק במטוסים קלים ורק בתאריך שנקבע מראש. המתנה בת שבוע, ללא מזון, עלולה להביא לחיכוכים חברתיים רבים. העובדה המצערת היא, שברוב המקרים לא ננקטו כל צעדי מנע בטרם נסחט ההדק. לעתים נוסף גם הצורך לספר "סיפור גבורה" בבית.
מה בנוגע למטיילים המגיעים מערש התרבות לארץ לא מיושבת, כדי לראות ולחוש חבל ארץ פראי שבו לא נגעה עדיין יד אדם? הדובים הם חלק מהמערכת הטבעית לטוב ולרע. העדר אכסניות ודרכי רכב, כמו באפריקה למשל, מסייעים ביצירת מגע, לעתים מסוכן, עם טורפים אלו. האם עדיף לנוע חמושים בשטח? רוב לחיצות ההדק, הרי הוכיחו עצמן כמיותרות, הביאו יותר נזק מתועלת, ונבעו לרוב, מעצם נשיאת הנשק. האם זכותם של הדובים ביערות אלסקה נופלת מזכותנו? האם הזכות לטייל נקנית בנשק? האם אין זה סביר לקחת סיכון מחושב על-מנת לשמר את אחת מארצות הבראשית האחרונה שעוד נותרו על פני כדור הארץ? בשאלה מוסרית ופילוסופית זו אוסיף להתלבט, בתקווה שהטיול נטול הנשק יוסיף להוכיח את עצמו בעתיד כפי שלימד נסיון העבר. |
