הודו עם ילדים: מסע משפחתי

הימלאיה: ההרים וכל היופי הזה
בוקר אחד, אחרי שהילדות גמרו לעכל את רעיון המסע להודו במקום לאיזו אנגליה אפרורית (ודורית בחוכמתה כיוונה אותן ללמוד את המסלול ועל תת היבשת), לקחנו מטוס וירדנו בניו דלהי. התרמילים היו עמוסים מדי, האוכל חריף, הרחוב צפוף והשמש חמה וחורכת, אבל היינו מאושרים כי נסענו כולנו – אמא אחת, שלוש ילדות בנות 8, 11 ו־14

ואבא שסוחב תרמיל מלא אחריות ומטרה להראות לילדות מה זה הודו.
יומיים כדי לתת להגר האמצעית והנסיינית לטעום מכל פורי, לאסי וצ'אי, לדריה הקטנה לתפור לעצמה חולצה ומכנסיים שנקראים פה פנג'בי אצל שרמילה בשוק שבפהאר גנג'
(Pahar Ganj), ולניצן להביט בהערצה במטיילים הצעירים שגודשים את השוק המרכזי של דלהי.
ובבוקר מוקדם אחד לקחנו ריקשה חזרה לשדה כדי לעלות על המטוס ולרדת בשדה התעופה של לֶה (Leh). זו טיסה יפה, המטוס עוזב את השפלות של פנג'ב (Punjab), הפרצופים דבוקים לחלונות כדי לראות איך הרי ההימלאיה מתחילים לטפס בקשמיר והופכים לחומה בצורה אפורה־לבנה־אדומה עם חריץ האינדוס (Indus) העמוק שיוצא בדרכו מכאן אל הים הערבי.
יומיים להתאקלם. הגובה. הסתכלתי בזהירות בילדות, לראות שהגוף מתחיל לייצר בקדחתנות את תאי הדם האדומים שסופחים את החמצן שמפוזר בדלילות באוויר שגם הוא לא צפוף במיוחד. קצת זהירות, הליכות איטיות בלֶה, אוכל מבורזל וכדורי אספירין לדלל את הדם ונגד כאבי ראש. אחר כך לקחנו אוטובוס קטן ונסענו לכפר בשם ליקיר
(Likir). לא רחוק. שעתיים־שלוש. בהימלאיה ההודית, ששווה בהרבה את ההימלאיה הנפאלית ויש ממנה בשפע, גרים הלדאקים, החביבים בעמי תת היבשת ההודית. טיבטים מהסוג החייכני, שחלקם הפכו את בתיהם למלונות שבהם משלמים משהו כמו 15 שקל לאדם תמורת לינה ושתי ארוחות. והיתרון הגדול הוא שאפשר ללכת בין הכפרים עם מעט ציוד. רק מה שצריך.
לניצן היה משבר ראשית הטיול (יש אחד בשבועיים הראשונים, שני אחרי חודשיים, עוד אחד באמצע, ובסוף — כשעברו כל

הגר, ניצן, דריה וצור עם חבורת מטיילים ישראלים וזרים

המשברים ולא רוצים לחזור). אני כעסתי, דורית הרגיעה, וההרים עמדו אדישים מול משפחה אחת מהים התיכון. לקח לנו שבוע לעלות ולרדת בין השבילים היפים, לטפס את מעברי ההרים, בין העמקים הפוריים. בסתיו, שהוא העונה המועדפת בהימלאיה, יש תפוחים ומִשמשים, והיאקים הכבדים דורכים על השעורה כדי להפריד מוץ מבר, מראה שאינכמותו בארץ שאין בה מכוניות, רק הרים גדולים ושלווה גדולה, וילדים, גברים ונשים בני כל גיל שמחייכים בידידות.
זה לא קל להתחיל טיול. לא משנה כמה טיילת לפני. אין בית לחזור אליו, ההרים גבוהים, והיום מתחיל בבוקר ונגמר בלילה. דריה לא רצתה ללכת, ואיימתי עליה בבואו של הלילה ובנמרי השלג שיש בהרים האלו. הגר וניצן רבו, ונדרשו כמה דקות כדי לפייס ולהמשיך ללכת. הרוח הגדולה נשבה כשטיפסנו אל החדר שבו ישנו בכפר הקטן. ובבוקר היתה השמש כחולה ובהירה כמו שהיא יכולה להיות רק בהרים האלו, והצ'אי והצ'פאטי היו חמים ומתוקים וזרים, ואני הייתי קם לפני הילדות, מעיר את דורית לטיול בוקר שהוא המרחב הפרטי של ההורים וחוזר להעיר את הילדות הצנופות בשקי השינה, שמתעוררות כאילו תמיד טיילו בהימלאיה, למרות הידיעה שאנחנו במקום אחר, בחיים של אנשים אחרים, שיש רק בהרים האלו.

למידע נוסף:

• מידע וכתבות על צפון הודו
• דרום הודו – מדריך מסע אחר
• הודו – מדריך מסע אחר

גנגס: בערים הקדושות שעל הנהר
ב־15 בנובמבר עזבנו את רישיקש (Rishikesh) ששומרת על המבוא להימלאיה. השארנו מאחורינו את האשראמים ואת היוגה שהתאימו לדורית ולהגר שרוצות תמיד ללמוד הכל, את הפוג'ה (טקס פולחן דתי) שמצאה חן בעיני ניצן, את המסעדות של הצ'וטיוואלה שעמדו שם רק בשביל דריה. הודו. יש מספיק בשביל כולם. אפילו בשבילי. אני ברחתי למקורות הגנגס (Ganga) לכמה ימים וחזרתי כשנרגעתי. המלונות הקטנים והמתוקים. הפשטות המהודרת של הודו.
לאורך הגנגס, מדלהי ועד כלכתה (Kolkata) ודרומה לפורי (Puri) ולקונארק (Konark) שבמדינת אוריסה (Orissa), נסענו ברכבות. הרכבת היא אירוע משפחתי בהודו. כמעט כמו כל דבר. קל להיות משפחה בהודו, ההודים הם אנשי משפחה. משפחה מוטרדת הרבה פחות ממטייל בודד. מוגנת יותר. לקחתי את ספר הרכבות ההודי, שאיתו אפשר לתכנן נסיעה שבועות וחודשים קדימה. ניצן הגדולה הבינה אותי. גם לה יש את התשוקה למסע,

את ההבנה בספרות מסע מהסוג השימושי. נכנסתי למשרד ההזמנות ליד התחנה של ניו דלהי והזמנתי לנו כרטיסים לשלושה שבועות קדימה, לפי תאריכים, לפי מחלקות, לפי שמות ומספרי רכבות. במקומות שלא היה, ביקשתי כרטיסים ממכסת התיירים, אותה מכסה נפלאה שההודים מייעדים לתיירים. יצאנו מדלהי ברכבת שהילדות התאהבו בה – בּהוֹפַל שָטַאבְּדִי, רכבת ממוזגת ומהירה שלכל נוסע בה מוגשת ארוחת בוקר ועיתון ובקבוק מים. פינוק משפחתי בלי לעשות כלום (עוד על רכבות בהודו ראו במסגרת משמאל).
הגנגס הוא הודו של החלומות. או הסיוטים. המקום הצפוף מכולם, האנושי ביותר, שיש בו את הזרימה האינסופית, המעצבנת, המתגמלת, הצבעונית והמטמטמת מכל חלקי הודו האחרים. הלב. השאר זה השאר. אגרה (Agra), שנמצאת כמאתיים קילומטר מדרום לדלהי, היתה התחנה הראשונה. גוואליור (Gwalior) עם מקדשי הג'אין שלה השנייה. שם גם עשינו מה שעושות משפחות: הנחנו את התרמילים בשמירת חפצים (שקל לתיק, בטוח יותר מפורט נוקס), יצאנו לטייל וחזרנו לרכבת לילה לאלהאבד (Allahabad). שם נפגשים הנהרות גנגס ויאמונה (Yamuna), ושם עורכים בכל 12 שנה את הקוּמְבּמֶלָה, פסטיבל דתי־רוחני ענקי.
רכבת קצרה לוורנאסי (Varanasi) – רכבת יום, לא משנה איזו מחלקה, דרגש גבוה לקריאה, דרגש נמוך לקלפים, ספר (אין כמו הודו ללמוד בה אנגלית. הגר קראה 1,300

ניצן ודריה

עמודים של "שידוך הולם" באנגלית, או חוברת לימודים שמי שאחראית על חינוך דאגה שתגיע מהארץ) – וריקשת אופניים מתחנת הרכבת לגנגס המפואר.
אה, ורנאסי, המקום שבו משתחרר הכל, הנהר הגדול. עיר שהיא כמו כל הודו, קרקס פלאים: פוג'ה לניצן, באבא קטן שתופר שמלות לדריה, ביקור בסארנת (Sarnath) להגר שחיפשה את הדרשות של הבודהא, אינספור שווקים לדורית ולי, שכל מה שאנחנו רוצים זה רק סיורי בוקר בסמטאות עד למחלבה עם יוגורט הזעפרן הנפלא.
ורנאסי היא המקום לילדים ולהורים שרוצים להעניק. סירה וגשר, וטרמפ של כולם בטנדר ישן לתחנת רכבת אחרת, ורכבת צפופה לגאיה (Gaya), וריקשה צפופה לבודה גאיה
(Bodh Gaya), למקום שבו היתה לבודהא הארה (אבא, אתה יכול לחזור על חמש האמיתות ועל הדרך בת שמונה הנתיבים?), ושוב רכבת לילה (ממוזגת, יש סדינים, התה משובח) עד כלכתה.
הו, כלכתה. חדר אחד לכולם אצל ויולט הארמנית הזקנה ב־Fairlawn, המלון הירוק והמצחיק שברחוב סאדר  (Sudder), נדחסים למונית אמבסדור בדרך אל המקדש של האלה הגדולה והאיומה קאלי (Kali Ghat), להביט בפסל האלה חסרת הפנים עם עיני השקד. הגר, שהפכה למומחית לאלים הינדואיים, אמרה שהיא היחידה שמקריבים לה קורבן. יש אומרים שכשהמונסון מתעכב – גם קורבן ילד, איימתי על דריה שנמאס לה ממקדשים.
ובדרום, מרחק רכבת לילה, נמצאת פורי, עם חוף התיירים ההודים, עם סוס להרכיב את דריה על החוף, עם קבוצת מטיילים צעירים שאיתם ישבנו וצחקנו הורים וילדים עד אמצע הלילה, עם כפר הדייגים הענקי, דגי החרב, הכרישים, הטונות והמקדש הנפלא של קונארק. משפחה של חמישה על שתי וספות כל הדרך מפורי לקונארק וחזרה. כמו בהודו.
ורכבת ארוכה של 32 שעות מפורי לדלהי. רכבת נפלאה, ממוזגת, וקשה להאמין כמה קל הכל הופך להיות כשהרכבת הופכת לך לדרך תנועה וחיים. הרציפים מעניינים כל כך, האנשים שאתה מפטפט איתם, הזמן הנפלא לקריאת ספרים, הנופים, התחנות, הכפרים, כמה כיף, משפחה בתנועה.

דוכן קשקושים וחוף בגואה. שילוב של אי יווני ושלווה הודית | צילום מימין לשמאל: יבגני איציקסון וארון קוויאטק

גואה: החופים והשלווה
עצרנו במעט מקומות ליותר מכמה ימים. לכל היותר שבוע. אבל בגואה (Goa) החלטנו לעצור. היינו ארבעה חודשים בדרכים. ההימלאיה מאחורינו, עמק הגנגס, רג'סטן
(Rajasthan) על נפלאותיה. הדרום יחכה. עברנו דרך אג'נטה (Ajanta) ואלורה (Ellora), אורנגאבד (Aurangabad) ובומביי (Bombay, ששמה הרשמי הוא מומבאי, Mumbai), ולקחנו את הקונקן אקספרס – רכבת נפלאה שהורידה אותנו בתחנה של טיבים (Tivim), פחות מחצי שעה מאנג'ונה (Anjuna). יש גם טיסות לא יקרות מבומביי.
גואה. מאה קילומטר של חופים. בית אחד קטן במרחק של חצי קילומטר מהחוף. שתי מכולות במרחק מאה מטר מהבית. בור מים לא רחוק. מְכָל מים על הגג שמתמלא פעם ביומיים ואף פעם לא מספיק. שילוב של אי יווני ושלווה הודית. הונדה קינטיק, וֶסְפה אוטומטית מצחיקה שלוקחת אחד או חמישה בני משפחה ממקום למקום. הכי יפה היה לראות את דורית עם שלוש הילדות על הווספה כשאני נשאר לכתוב בשקט המוחלט של הבית הדהוי שקירותיו כהים מלחות של מונסון.
גואה היא המקום שבו משפחה, כל משפחה, מטיילת או מתבטלת, אוהבת ים או בתי קפה, בגדים, עבודות יד או ספרים, תמצא את עצמה בקלות. לכל אחד מבני הבית יש משהו.

בארמבול (Arambol) בין הלגונה לים, בוואגאטור (Vagator) על המצוק, באנג'ונה למי שרוצה להיות במרכז העניינים של הצעירים עם האופנועים, חנויות המאנצ'יז וההוויה הישראלית. לא צריך לזלזל בעניין הישראלי. זה תמיד מרווח כשיש ילדים אחרים מסביב. וגיל הילדות הישראלי נמשך עד לפחות אמצע שנות העשרים, והם טובים מאוד עם ילדים, ובדרך כלל יותר קרובים לילדים מאשר ההורים.
זה גם המקום לבשל. יש הכל במכולות של גואה. ואם לא בארמבול ובאנג'ונה, אז במפוסה (Mapusa), עיירת המחוז שהיא שמונה קילומטרים מאנג'ונה ושלושים מארמבול, ובה שוק הדגים, וחנויות הקפה והתה, ושמן הזית וכל פלאי הים התיכון.
גואה היא מקום טוב לנוח מאוכל הודי, להתפנק באוכל מכל סוג במסעדות, בבישול במטבח הפרטי של הבית השכור, לתת לילדים בדיוק מה שהם אוהבים.
איפה בגואה? נראה שבארמבול (אף שגם ואגאטור ואנג'ונה בסדר), בגלל האגם הנחמד והים והשלווה הגדולה והחוף המצוין והמסעדות. מקום שווה שגם ממנו, ביום של שלווה גדולה מדי, אפשר לקחת את ההונדה קינטיק ולנסוע למצודה שבקצה הצפוני של גואה, או לבקר בוואגאטור ובאנג'ונה, או במצודת בית הכלא שמדרום לבאגה (Baga), או להיות הרפתקן ולנסוע לראות את הכנסיות הפורטוגליות היפות של גואה הישנה, כי גואה היא המקום שבו הנהיגה היא הקלה מכל המדינות ההודיות.
סעו לגואה. סעו. אנחנו היינו. חזרנו, ועוד נחזור. תשאלו את הילדות.
עוד מידע על טיול להודו
——-

צור שיזף — סופר ועיתונאי, ספרו "שאנטי שאנטי בלגן – מסע ישראלי בהודו" יצא בהוצאת חרגול ב־2004. http://shezaf.net
שותפות למסע: דורית והבנות ניצן, הגר ודריה